יום שני, 15 בדצמבר 2014

איך השיגו והסתירו נשק במחתרת?


כזכור, התפלגה לח"י מן האצ"ל. לאצ"ל היו מחסני נשק רבים ובהם כלי נשק שהובאו מפולין במסגרת ההסכמים עם ממשלתה. עם הקמתה של לח"י ניטש מאבק על חלוקת הנשק. האצ"ל לא שש לוותר על הנשק שהיה ברשותו, למרות זאת חלקו עבר לידי לח"י.
בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסו יהודים רבים לצבא הבריטי. החיילים היו מנצלים את חופשותיהם בארץ להברחת נשק ותחמושת בחפציהם האישיים. חברי לח"י בחוץ לארץ ארגנו אף הם הברחות נשק. תחמושת נרכשה גם מידי ערבים תומכי לח"י שקנו נשק מהלגיון הערבי. אך עיקר הנשק הושג בפשיטות על מחנות צבא בריטים. בידי לח"י היו אקדחים, שהיו מועדפים על החברים בשל מימדיהם הקטנים, רובים, מקלעים ומרגמות.
ב- 1947 החלו בלח"י בייצור תת מקלע 'סטן' במסגריה של יצחק גורשטיין (גזית) בבני ברק. הדגם הועתק מה'סטן' האנגלי. עד מאי 1948, מועד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב, יוצרו בסך הכול 600 'סטנים'. עם קום המדינה היו בידי לח"י 5 מרגמות, 50 מקלעים, 100 רובים, 500 תתי-מקלעים, 400 אקדחים, 1,000 רימונים, 1,000 מוקשים ומאות קילוגרמים של חומרי נפץ מתוצרת עצמית.
כלי הנשק של לח"י, כמו גם של שאר המחתרות, הוחבאו במקומות מסתור שונים כדי למנוע את גילויים בידי הבריטים. בתחילה הוסתר הנשק כמקובל ב'סליק' (מחבוא נשק). מקום אידיאלי ל'סליק' היה במרתפי בתי הכנסת, או עדיף מתחת לארון הקודש, שם בדרך כלל לא העזו הבריטים לחפש. סליקים גדולים היו בבית הכנסת במזכרת בתיה, באחד מבתי הכנסת של שכונת הבוכרים בירושלים ובמרתף בית הכנסת הגדול בתל אביב, סליקים הוכנו גם בבתי יתומים, מוסדות סעד, מפעלים, פרדסים ועוד. הנשק הוחבא בדרך כלל בכדי חלב, עשויים מתכת וסגורים באופן הרמטי. לאחסון רובים ומקלעים היו מלחימים שני כדי חלב כדי להגדיל את אורכם. הכדים היו ניתנים להשגה, בקלות יחסית, אצל מחלקי החלב של 'תנובה', שהיו משאירים אותם ברחובות ובפתחי בתים ללא השגחה. אנשי לח"י היו מנקים את הכד מחלב, משמנים אותו בשמן, ומכניסים את חלקי הנשק עטופים בנייר פרגמנט. הכד הוכנס לאדמה והמתין לשעת כושר לממש את ייעודו.

בהמשך נבנו מחסני נשק גדולים ומשוכללים יותר. תריסים ממולכדים הגנו על המחסנים במקרה שהם נפתחו שלא לפי קוד הפתיחה. 
 על מצבורי הנשק היו אחראים מחסנאים, שמפעם לפעם הוציאו את כלי הנשק, ניקו אותם ובדקו את תקינותם. המחסנאים היו מבוקשים במיוחד על ידי הבולשת, שרצתה לשים ידה על מחסני הנשק, לכן ליתר ביטחון כל מחסנאי ידע רק על מספר מוגבל של סליקים.
היות ורוב הנשק היה נחוץ לשימוש יום יומי הסתירו אותו החברים בבתיהם, מתחת לרצפה, בתוך רהיטים ובמרתפים. היו חברים שבבתיהם הותקן חדר מסתור בעל קיר כפול להחבאת נשק.
כשהיו מעבירים נשק ממקום למקום החביאו אותו במכוניות, בארגזי אופניים, ואפילו בתיקי נשים. 

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

אנשי לח"י עונים: מהו החותם שהטביע לח"י על התרבות הישראלית היום? האם יש המשך לפועלם?

 חיים בן ישראל:
החותם שהטביעו המחתרות ולח"י בתוכם הוא המוכנות לכל פעולה, ההתנדבות לעשייה, ההקרבה, הראיה בכל פעולה- עבודת קודש. לצערי היום תכונות אלו נדירות מאוד ורק קומץ של אנשים נחנו בהם.

אליעזר בן עמי:
החותם שלח"י הטביע על התרבות הישראלית אינו מורגש ואינו נלמד. אין המשך לפועלם ואת אשר לימדו – השכיחו, העלימו וגימדו ככל הניתן. רק את השלילה או הטעויות הבליטו ועליהם ריכזו את שופרות התעמולה והתקשורת.   

מלכה בנטוב:
קשה לי להתייחס לחותם המיוחד שהטביע הלח"י, ולא חס וחלילה שאינני מודעת לייחוד שלנו בעבר- אבל כיום נעשה בחלק מסיסמאות האמת שלנו בעבר שימוש לרעה שאני סולדת ממנו, וזה שהדברים נשתבשו במידה רבה ודאי שאינו באשמתנו, כוונתי לא אשמתנו כחברי לח"י לשעבר.

צבי פרנק:
היסוד האידיאולוגי הייחודי של לח"י שמיקד את הבעיה הלאומית היהודית בצורך בראש ובראשונה, לפתור את בעיית האדנות והריבונות על ארץ ישראל, והחתירה הבלתי נלאית במלחמה להבטיח את אותה ריבונות- הם אשר היו, להערכתי, ביסוד מפעל "גוש אמונים", בזמנו ובתפישת "ההתנחלות" כיום.

דוד שומרון:
היום רבים כבר יודעים שהבריטים יצאו מהארץ בגלל מלחמת המחתרות. לצערנו לא מלמדים בבתי הספר את ההיסטוריה בת זמננו והיום כבר יש סילופים רבים של ההיסטוריה הזאת. 

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

פעילות חווייתית לכל המשפחה

 השופר, הסליק ומה שביניהם
סיור משימות חוויתי בחוה"מ סוכות

ימים ראשון עד שלישי, יח'-כ' תשרי תשע"ד, 22-24.9.13


אנו מזמינים אתכם לחוויה ייחודית בחוה"מ סוכות במוזיאון האצ"ל בתש"ח ובמוזיאון לח"י. הסיור יתקיים ברחבי ת"א-יפו ויכלול 8 תחנות העוסקות במאבק המחתרות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, תוך דגש על חגי תשרי.
כל מבקר יקבל ערכה שתכלול - דף מידע, דף משימות ומפה.
בכל מוזיאון יקבלו המבקרים מידע קצר ושלוש משימות ויכולו לצפות בסרטים ולסייר בתצוגה, שתי משימות הן במסלול ההליכה בין המוזיאונים.
הסיורים יצאו בשעות: 9:00, 11:00, 13:00 ממוזיאון האצ"ל בתש"ח בית גידי, רח' נחום גולדמן 2, טיילת ת"א-יפו ובמקביל ממוזיאון לח"י ברח' שטרן 8 בשכונת פלורנטין.

עלות הסיור: מבוגר - 20 ש"ח, ילד וגמלאי - 15 ש"ח
להרשמה: 03-6820288 או 03-6837582

    
מצפים לראותכם
חג שמח ושנה טובה!
                                          

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

הבריחה מהכלא המרכזי בירושלים – מתוך הספר מחתרות במאסר

"מחתרות במאסר" - ספרו החדש של ההיסטוריון זאב גולן מגלה את סודותיו של בית הכלא המרכזי בירושלים בתקופת טרום המדינה. הספר, המתאר את פעילותם של הלוחמים בעת ישיבתם בכלא, מובא בפורמט אלבומי ומביא עשרות תמונות נדירות ומסמכים היסטוריים שטרם פורסמו.  


הבריחה המפורסמת ביותר מכלא ירושלים הייתה מתא 23.
לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי, פחתו הסיכויים לברוח: כל האזור סביב הכלא הפך למחנה בריטי מבוצר, ואסירי תא 23 ידעו שבמרחק כחמישים מטרים מתאם נמצאת עמדה של הלגיון הערבי.
מתתיהו שמואלביץ, שנידון למוות כאיש  לח"י והומתק עונשו, ישב אז בתא 23. הוא פנה לשבח ארליך, עובד מחלקת העבודות הציבוריות של העירייה, שהיה מבצע עבודות בכלא, וביקש ממנו את תכניות מערכת הביוב של הכלא והאזור. ארליך לא התמהמה ותוך ימים ספורים נכנס לתא 23 – לכאורה כדי לשפץ את החלונות, אולם כוונתו האמיתית הייתה לדווח לשמואלביץ על מערכות הביוב. עכשיו ידעו שמואלביץ וחבריו היכן לחפור ואיך להתחבר לצינורות הביוב, דרכם יוכלו לזחול עד שיתרחקו מהכלא שבמגרש הרוסים ואז לצאת אל החופש. שמואלביץ שלח מכתב ליהושע זטלר – שהיה אחראי על סניף לח"י בירושלים – ובו ביקש לצרף לארליך שלושה אנשי לח"י שיעבדו עמו בעבודתו הרגילה ולמעשה, יסייעו לו לערוך שינויים בצנרת ולהכין דרך לבורחים. התכנית יצאה לדרך.
כדי להסתתר מעיניהם הבולשות של שומרי הכלא, החליטו האסירים לחפור מתחת למיטה. המיטות היו מחוברות לרצפה ובין כל מיטה לרצפה נוצר חלל בגובה של כ-15 סנטימטר. הבריטים לא טרחו לבדוק במקום זה, זאת מכיוון שהכניסה מתחת למיטה הייתה בלתי אפשרית, שלא לומר – העבודה והחפירה שם. על כך אמר מתתיהו שמואלביץ, "ומי זה אומר לנו לשכב דווקא מתחת למיטה? אנו נרים את המזרון, נקפל את חישוקי המיטה וניכנס מלמעלה... יחפש לו הסרג'נט בקירות, יחפש במעברים בין המיטות, ואנו, בשקט ובבטחה נוכל לחפור מתחת למיטה".
החופרים נזקקו לבטון כדי לתמוך בקירות המנהרה. ארליך הביא לכלא שקי מלט, למטרת שיפוצים. תחילה לקחו אותם לחדר החיטוי או למכבסה ומשם, מכוסים בשמיכות או בתוך הכביסה, לתוך התא.
על פי שמואלביץ, " בערבים היה נראה התא כבית מלאכה גדול, אשר מתנהל מתחת למיטות ומתחת לשולחנות".
הבריטים עשו שימוש באשנב שבתקרת התא כדי לבלוש אחרי האסירים. אסיר אחד הוצב כשומר מתחת לפתח והתריע בהתקרב השומר על הגג, אז הפסיקו את כל העבודות בתא והעמידו פנים שקוראים בספרים וכדומה. בעת החפירה ישבו חלק מאסירי התא כפופים ליד שקי המלט הריקים שאט אט התמלאו בחול מהמנהרה. תפקידם היה להפריד בין האבנים לבין החול, במטרה להיפטר מהאבנים באותה הזדמנות שבה הם זורקים את הזבל, ולהעביר את החול לשירותים להישטף במים. הכמויות היו אדירות והאסירים חיפשו דרכים נוספות להיפטר מהאדמה – חיפשו ומצאו. תא 23 נמוך מהמסדרון, וכאשר היו האסירים שוטפים את הרצפה, התקשו להוציא ממנו את המים. הבריטים שוכנעו לאפשר לאסירים לחפור בור ליד דלת התא, לשם יקוו המים כדי לאפשר את הוצאתם בדלי. הבור נחפר והוא קיים עד היום. מנהל הכלא שלח שוטר מיוחד להשגיח על העבודה ולשמור שהאסירים לא יסחבו כלים או ינצלו אותם למטרות אחרות. האסירים הושיבו אדם שתפקידו לשחק דמקה עם השוטר. אחרים הרימו את השמיכות אשר כיסו את פתח המנהרה והצליחו להעביר חול מהמנהרה לתוך הבור ההולך ונחפר ליד הדלת. השוטר לא שם לב שהמריצות אשר סיפק מנהל הכלא למטרת הכנת הבור מתמלאות בכמות חול הגדולה מזו שמכיל הבור. כאשר אנשי לח"י הגיעו לשלבים המתקדמים של החפירה, הזמינו את אנשי ההגנה ואנשי האצ"ל בכלא להצטרף לתכנית הבריחה. ההגנה סירבה ליטול חלק והזהירה את אנשי לח"י לא להכניס נשק לכלא במטרה לברוח. אולם כאשר אליהו זנד, האחראי על אסירי האצ"ל בכלא, שמע מפי שמואלביץ על תכנית לברוח – עדיין בלי פרטים – השיב: "אני נמצא כאן כבר שנתיים ואין יום שלא אהפוך עשרות תכניות במוחי ועדיין לא מצאתי מאומה". זנד כבר ניסה לברוח ונתפס לפני שהספיק לצאת מאזור הכלא. הוא הסכים ליטול חלק בבריחה למרות שהיה מסופק באשר לסיכוים לגבש תכנית. לאחר שמרכז לח"י אישר את התכנית הכניס שמואלביץ את זנד לתוך תא 23 והראה לו את המנהרה ההולכת ונחפרת. זנד חיבק אותו.

בית הכלא המרכזי בירושלים


בהתקרב חפירת המנהרה לקצה, החלו הבריטים לחשוד. ככל הנראה שמעו רעשים אשר חשבו אותם לסימני חפירה. לכלא הובא במיוחד שוטר מומחה לבריחות. הוא נכנס לתא בלוויית קצין מבית הסוהר ושוטר בריטי נוסף וניגש ישירות לפינת החדר שבה עמדה מיטתו של משה סבוראי, ושמתחתיה נפערה המנהרה. שמואלביץ מספר: הבחורים התחילו יוצאים אחד- אחד מן החדר. הם חששו שחיוורון פניהם יבגוד בנו. לבסוף נשארנו רק שניים, משה סבוראי ואני. התקרבנו אל שלושת המחפשים. התגברנו על הרגשת המפלה שאחזה בנו בתחילה, שוחחנו בינינו בעליצות בצחקנו מהשוטרים. ידענו שהקצין מבין עברית. השוטרים, בפקודתו של הקצין, עברו לחיפוש ברצפה. משה החוויר כסיד. אני כמובן ראיתי את חיוורונו ולא ראיתי את חיוורוני כפי שנברר לי אחר כך. "אבדנו", לחש לי משה ביידיש, "אינני יכול להסתכל בחורבן".
לאחר שסבוראי יצא מהחדר, גם הקצין יצא, נשאר שמואלביץ עם שני השוטרים: "המומחה" שכב על המיטה העליונה ( המיטות היו כפולות כמו באנייה), ובהתכופפו דפק במכוש ברצפה בהוציאו בלטה אחרי בלטה. רק עוד שורה מפרידה בין מקום הדפיקות ופתח המנהרה. האבן הזאת, שהגנה על פתח המנהרה, הייתה כבדה במיוחד ומחוברת היטב לסביבתה. המומחה לא הצליח להסירה וחשב שאין מה לחפש מאחוריה. בסופו של דבר התייאש המומחה והציע לשוטר השני להסתפק בבדיקה שביצעו. "אנחנו עוד נחזור", אמר בדרכו החוצה. "אל תעיז!" ענה שמואלביץ. "בפעם הבאה אתה תנקה את הלכלוך שתעשה בתא! אני לא אנקה!" באותו הערב חזר המומחה לתא וביקש מיושביו שיאזינו ואולי הם יגלו את מקור הרעשים. בלילה הוא הסתכל דרך הפתח שבתקרה, והאסירים נצמדו לקירות והעמידו פניהם כמאזינים. כעבור יומיים שב הכלא לשגרתו וגם החופרים חזרו לעבודתם – אולם בשעות היום, כדי שהרעשים לא יישמעו.
המומחה לא גילה את המנהרה, אך דיווח לארליך שהוא יודע על משהו שמתרחש, וזה החליט לנקוט בצעדי מנע. הוא הלך לשוק מחנה יהודה, קנה נקניק והשליכו לתוך בור הספיגה. אז הזמין את המומחה להמשיך בבדיקתו והציע שירד לתוך הביוב. המומחה אכן ירד ועד מהרה, חזר על עקבותיו, מבוהל – החולדות אשר נמשכו לנקניק שהושלך לבור חשבו את המומחה לקינוח ועטו עליו. כך ייחס המומחה את הרעשים לחולדות.
הזמן דחק. ליום הבריחה נבחר יום שישי. באותו היום הגיע ארליך לעבוד בביוב בלוויית שלושת אנשי לח"י. הוא הורה לשומרי הכלא לפתוח את השער הסמוך לביוב, התואנה שאינו יכול לסחוב את הצינורות הדרושים לעבודתו דרך השער הראשי. המפקח הבריטי הסכים, אז החלה הבריחה.
שמואלביץ נכנס למנהרה והמתין ואות לצאת. על גג הכלא הסתובב שוטר בריטי ובחצר
– שוטר ערבי. שמואלביץ הבחין במתרחש דרך סדק, ובינתיים שניים מה"פועלים" אנשי לח"י, חזרו והזהירו אותו שיתחבא, משום ש"הגוי מסתכל מלמעלה". אליהו זנד שכב מאחורי שמואלביץ במנהרה, ממתין ששמואלביץ יהיה בחוץ והוא יוכל להתקדם, על פי התור, ולצאת. מאחוריהם שכב סבוראי, גם הוא בהמתנה. בעוד שבחוץ המתינו ה"פועלים" לבשר להם שדעת השוטרים הוסחה.
שמואלביץ הצליח להחליף חולצות עם אחד מה"פועלים" שעמד מעליו בחצר, וכאשר ה"פועל" נכנס לתוך הביוב, שמואלביץ יצא במקומו וצעד לעבר החופש.
כאמור, אחד הבורחים אחריו היה משה סבוראי, שמיטתו בתא 23 כיסתה על המנהרה. הוא צעד דרך השער, עבר את הצריף של המנהל ויצא ממגרש הרוסים. בפינת המגרש, אמר לו שומר בריטי: "Go on, go on" (תתקדם, תתקדם).

וכך ברחו האסירים בזה אחר זה, עד שעלה חשדו של סוהר ערבי בראותו את הבורחים האחד-עשר והשנים-עשר. הוא הובילם לסגן המנהל, אך זה לגלג על הסוהר כי חשב שעובדת היותם פועלי ביוב אינה מוטלת בספק, ושלחם לדרכם. שנים-עשר אסירים ברחו דרך המנהרה, עד ששומרי הכלא זיהו בוודאות את האדם השלושה-עשר כאסיר, ועצרו את זרם האסירים המחופשים לפועלים.

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

אנשי לח"י עונים: עד כמה שונה המדינה היום מחזונם של לוחמי לח"י?

 מלכה בנטוב: המדינה היום שונה מהחזון שלי מכיוון שהיא שולטת בעם אחר שיש לו הזכות שלו להגדרה עצמית. המדינה שונה מפני שהפכנו למדכאים וכובשים ובזה לא רק שאנו פוגעים באחרים אלא מה שחשוב לא פחות- השלטון הממושך גורם להשחתה בקרב הנוער שלנו, שבעיקרו הוא נוער טוב ויכול היה להיות תשתית נהדרת למדינה עליה חלמנו. במקום זה הוא נאלץ להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים, להשתמש בכוח כנגד נשים וילדים ודבר זה משליך ומשחית אותנו לאורך זמן, ומה שחשוב לא פחות- מגביר את האלימות והשחיתות בתוכנו אנו. קשה לאורך זמן לחנך להומניזם, לאהבת האדם ולאהבת ארצך- כן, גם לאהבת ארצך, כשלבך הופך גס ואתה ניצב יום יום בפני מציאות בלתי אפשרית.

חיים בן ישראל: המדינה היום שונה ומסואבת, מסובכת בריבים בין יהודים ליהודים, בהסתות פרועות של השמאל בימין והימין בשמאל, עם כלכלה רעועה ומצב בטחוני בלתי יציב ומעורער, ועדיין נלחמת על קיומה.

אליעזר בן עמי: המדינה דהיום, עוד אינה מדינה, כי אין לה גבולות ובמציאות הישראלית הננו רחוקים מאוד מתפישת המדינה הנשאפת. השחיתות והריקבון המוסרי חוגגים ומדינה אין. אין חינוך לערכים, אין חזון ואין אמונה בעתיד העם והמולדת, והכל נמכר בבצע כסף ובטובות הנאה חומריות.

יעקב בנאי: במציאות הישראלית היום ניכרת העובדה של חוסר ערכים לאומיים אצל חלק מאזרחי המדינה וכן בחלק נכבד מבני הנוער. בזמננו לא היו שואלים כמו היום: "אמרי מולדת אמרו מורי – האם קרבן הילד היה כדאי?"

דוד שומרון:
א. קודם כל טריטוריאלית. בלית ברירה קיווינו שלפחות תשתרע המדינה על כל א"י המערבית.
ב. מבחינת המשטר, רוב אנשי לח"י מרוצים מהעובדה שאנחנו דמוקרטיה. אבל לא צריך להיות איש לח"י כדי להיות מודאגים מכך שעודף הדמוקרטיה עלול להרוס אותה (אויבנו למדו היטב את חולשות הדמוקרטיה שלנו, עם כנסת חלשה ובג"צים ומנצלים אותה כדי לשטות בנו...)

יום שלישי, 29 ביולי 2014

אירוע ייחודי בערב ט'ו באב

  "לאהוב, ללכת עד הסוף עם נטיית הלב, לא להביט ימין או שמאל, לצעוד בלי פחד בדרך לא דרך. יש שאומרים לי משוגע עזוב!
צעד אחר צעד לעבר המטרה, להשגת החלום. הצעדים מתגברים הקצב הופך מהיר: אחת שתיים, שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש... שורות של לוחמים מסודרים בשלשות - גברים, נשים, צעירים, מבוגרים מצטרפים לריקוד החיים - ריקוד משוחרר בארץ חופשית."

קטע מתוך ההצגה "אהבה בין השורות", שתתקיים בערב ט'ו באב.



מחזה מקורי המבוסס על סיפורי אהבה  של לוחמות ולוחמי חרות ישראל ( לח"י). חוויה תיאטרלית ייחודית בה השחקנים הם חלק מהקהל, ההצגה אינה על במה והמוזיאון הוא התפאורה.

 8 שחקני תיאטרון "הכרכרה"  יציגו מחזה המבוסס על מכתבים של אברהם 'יאיר' שטרן לרוני וסיפורי אהבה של לוחמים ולוחמות במחתרת.

בין השורות חבויים כינויי אהבה, סודות ולבטים, אהבה עצומה לארץ ולאדמה, תקווה וחלום על מדינה חופשית. במכתבים נחשפת תשוקתם של חברי המחתרת לחיות ולאהוב גם בעיצומו של המאבק המסוכן בבריטים, כשכל יום עלול להיות יומם האחרון.

האירוע יתקיים בערב ט"ו באב, יום ראשון,  10/8/14, במוזיאון לח"י, רחוב אברהם שטרן 8 תל-אביב.  תתקיימנה שתי הופעות: ב- 18:00ו 20:00.
מחיר הכרטיס:  30 ₪.
 טלפונים להזמנות  03-6820288     03-6837582      


צילם דן חן

אנשי לח"י עונים: המדינה שקיווינו לראות

אנשי לח"י היו מאוחדים תחת הרעיון של גירוש השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית, אבל לא כולם יודעים שבתוך המחתרת היו פלגים ודעות פוליטיות שונות.
לאחר שהגשימו את חלומם ויצאו מהמחתרת פנו הלוחמים  כל אחד לדרכו על פי השקפת עולמו. דעותיהם באו לידי ביטוי לפני מספר שנים כאשר נתבקשו כמה מוותיקי המחתרת לענות על שאלות ביחס למדינה כיום, החותם שהשאירו, הטעויות, המחתרות האחרות ועוד. בחודשים הבאים נביא לכם מספר שאלות ותשובות שממחישות, בין השאר, שבמבט רטרוספקטיבי לכל אחד מחברי לח"י יש את לח"י שלו.
  
איזו מדינה קיוו אנשי לח"י לראות?

חיים בן ישראל: מדינה מאוחדת המשמשת בית ובה עליה לשאר יהודי העולם, שתטופל ע"י יושביה לתפארת עם ישראל ומסורת ישראל.

אליעזר בן עמי: חברי לח"י היו מקבוצות שונות ובהשקפות בלתי אחידות בקשר לסוג החברה והמשטר שבה תתנהל המדינה היהודית אך בדבר אחד היו מאוחדים והוא: שיש להקים לעם היהודי מולדת ריבונית ועצמאית בגבולות המנדט שבריטניה קיבלה ממדינות ההסכמה בתום מלחמת העולם הראשונה והתואמות את הצהרת בלפור, דהיינו שטח פלשתינא (א"י) כולה, כולל ממלכת ירדן דהיום. מדינה כזו קיווינו לראות.

מלכה בנטוב: המדינה שאני כחברת לח"י קיוויתי לראות היתה מדינה יהודית עם רוב יהודי ברור ומוחלט ולו גם בגבולות מצומצמים מאלה שבהווה. חשוב היה לי שתהיה זו מדינה דמוקרטית ושבה המיעוט ייהנה מכל הזכויות שמיעוט זכאי להן (כשם שאנחנו היהודים דרשנו את זכויות המיעוט שהגיעו לנו בכל ארצות פזורינו).

יעקב בנאי: מדינת ישראל בגבולות המנדט בעלת משטר דמוקרטי, צדק סוציאלי ובלי פערים חברתיים. הדברים הוגדרו ע"י יאיר בעיקרי התחייה, סעיף י"ב: משטר הצדק – הקמת משטר חברתי בכוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל, בו יחיו חיי אחווה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אור ומופת לגויים".

דוד שומרון: שאפנו לגרש את הבריטים ולהקים מדינה עברית על כל שטחה של ארץ ישראל. באשר לאופייה של המדינה המיוחלת , רצינו שהיא תהיה דמוקרטית, אבל  היו בינינו שאמרו: "לא אכפת לי איזה משטר יהיה, העיקר שזו תהיה מדינה עברית. אחרי שתקום- יחליט העם איזה משטר הוא רוצה."  

יום שני, 16 ביוני 2014

הגיוס ללח"י

 לח"י הייתה המחתרת הקטנה ביותר והנרדפת ביותר, וכדי להגן על קיומה ולאפשר לה חופש פעולה היה הכרח לשמור על סודית מוחלטת. כיצד, אם כן, הצליחו חברים חדשים להצטרף אליה? השיטה המקובלת הייתה שיטת ההמלצות האישיות. חברי לח"י הציעו רשימות של מועמדים שעשויים לדעתם להתאים לפעילות המחתרת. אחרי שהיו מאתרים כאלה מסביבתם המוכרת, ממקומות לימודיהם, עבודתם וכיו"ב, היה עליהם לאסוף נתונים על דעותיהם ועל אופיים. אל המועמדים הפוטנציאלים נשלח תחילה חומר הסברה כפעולת "ריכוך": עיתון "המעש", חוברות פוליטיות, כרוזים של תחנת השידור וכו'. אחר כך נשלח אליהם חבר לח"י שתפקידו היה לשכנע את המועמדים בצדקת הדרך הרעיונית של המחתרת ולגשש אם ירצו להתגייס אליה ולקחת חלק במאבק בשלטון הזר. המועמדים שהביעו את רצונם להצטרף נבחנו ונבדקו בבדיקות מדוקדקות ככל האפשר. אלה שנמצאו כשרים הוזמנו לוועדת הקבלה.
טקס הקבלה התקיים על פי הזמן והמקום: במקלטים ציבוריים או במבנים עזובים, בגנים ובפרדסים. אפלת המקום הסתירה את פניהם של המראיינים והשרתה אווירת מסתורין מסביב. המועמד הובא למקום בעיניים קשורות והיה עליו לעמוד במבחן התשובות לשאלות ולהגיב לתיאורי הקשיים והסכנות המצפים לו במחתרת – רדיפות, מאסר, עינויים ומוות. אלה שעמדו במבחן ועדת הקבלה ונתקבלו למסגרת המחתרת יצאו להכשרה מתאימה לתפקיד שנבחר עבורם.
הלוחמת חנה ערמוני מספרת על גיוסה שלה למחתרת:
תארי איך הצטרפת ללח"י
הייתי אז בת 16. כמו כל בנות גילי הייתי יוצאת לבלות על שפת הים בתל אביב, במקום בו צעירים וצעירות היו מטיילים ומשוחחים. באותו מקום פגשתי  שלושה נערים בני גילי שנראו לי רציניים והייתה בינינו שפה משותפת. אחרי שהתיידדנו קצת הם הציגו את עצמם כחברי 'הגנה' ושאלו למה אני לא מצטרפת ל'הגנה'. עניתי שאני לא מזדהה עם הגישה הדפיטיסטית ובוויכוחים שלנו הייתי מתקיפה את מדיניות ה'הגנה'. אחרי זמן מה בא אלי אחד מהם לבדו ואמר לי "אם כך את חושבת, למה את לא עושה כלום?" עניתי שהייתי רוצה לעשות אבל אני לא יודעת איך. הוא אמר "אם לא תספרי לאף אחד, אני יכול להפגיש אותך עם איש לח"י שאני מכיר". עניתי שאשמח והוא קבע לי פגישה. קיבלתי את הפרטים: מקום, שעה וסיסמא. כמו כן נאמר לי לשמור על סודיות מוחלטת. לפגישה שנקבעה הופיעה בחורה גבוהה וביקשה ממני לעצום עיניים. היא הובילה אותי דרך רחובות תל אביב עד שלבסוף הוכנסתי למקום סגור. ידעתי שהגעתי לוועדת קבלה.
ומה את זוכרת מועדת הקבלה?
כאשר פתחתי את העיניים ראיתי שהבחורה הלכה ואני נמצאת בחדר כמעט ריק. מולי היה רק כיסא ושמיכה גדולה תלויה. לא יכולתי לראות מי מאחורי השמיכה, אבל מי שהיה, הציץ עלי דרך חור גזור ושאל אותי למה אני רוצה להצטרף למחתרת. הצגתי את דעותיי. אמרתי שאני רוצה מדינה יהודית עצמאית ושאינני מסכימה עם הספר הלבן ועם מדיניות ההבלגה של ה'הגנה', שלדעתי לא עושה מספיק. הקול שמאחורי השמיכה המשיך לשאול: מה תעשי אם ההורים שלך יתנגדו? האם את יודעת במה כרוכה החברות במחתרת? האם את מוכנה להתמודד עם הסכנות הרבות ואולי אפילו לשלם בחיים על הפעילות המחתרתית? עניתי כמיטב יכולתי. בסופה של השיחה נאמר לי לחכות לתשובה. כנראה שהנחתי את דעתם של המראיינים כי בספר ימים אחר כך ניגש אלי בחור שקבע לי פגישה עם האחראי שלי.
איזו הכשרה עברת אחרי שהתקבלת?
התחלתי לפעול בתוך תא של שלושה חברים ומדריך אחראי. פעילות התא הייתה בהתחלה בעיקר דיונים על אידאולוגיה, בהמשך הדבקת כרוזים, חומר הפצה והסברה לתיבות דואר ולבסוף גם שימוש בנשק ומטווחים שהיו חיוניים לפעולות. בהמשך השתתפתי בפיצוץ גשר נעמן ובהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה."        

יום רביעי, 21 במאי 2014

תערוכה מיוחדת לכבוד יום ירושלים

 לטעום, לנשום, לחלום

מסע באומנות הקלאסית דרך שערי העיר העתיקה בירושלים.

תערוכה מיוחדת של רישומים וציורים של העיר העתיקה בירושלים וסביבותיה, פרי מכחולה של הציירת שירלי סיגל.

התערוכה תוצג במוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, תל אביב. הפתיחה ביום ירושלים, כ"ח אייר תשע"ד, 28/5/14, בשעה 18:00, היום בו מציינים וחוגגים את שחרור העיר העתיקה. תערוכת ציורים זו הוצגה בלונדון וזכתה לשבחים רבים וזו הפעם הראשונה שבה היא מוצגת בישראל. התערוכה תנעל ב- 28/8/14.

ציירים רבים ומפורסמים ציירו את ירושלים וניסו לתפוס את קסמה. שירלי ילידת העיר ירושלים; זהו ביתה; היא מכירה כל רחוב, סמטה וגינה. במהלך שנה שלמה, היא סיירה בין הרחובות, רשמה וצילמה, טעמה והריחה, נגעה וליטפה במבט ובמגע את האבנים העתיקות החובקות בתוכן היסטוריה רווית חלומות ומשאלות.

ירושלים היא עיר חיה ונושמת, חיי היומיום מוצאים ביטוי של יופי ועידון בקווים ובצבעים בציוריה; אנו רואים אנשים עומדים בתור, משחקים שש-בש, רוכלים בשוק, מתפללים או משוחחים עם חבר. חתולים נוברים במכולות אשפה; אבנים עתיקות הנושאות זכר לימים רחוקים ועליהן סימני נזילות מים או סימני מלחמה בדמות חורי כדורים; צינורות מים וכבלים מדלדלים מקירות מבנים קולוניאליים מהודרים.

שירלי, משתמשת בכלים ובטכניקות שונות כצבעי שמן, דיו, עפרונות וצבעי מים. סגנון הציור הוא 'מציאות דמוית חלום' (dreamlike realism) החלום חודר ומתפשט לסצנות ממשיות, כאילו בוקע אל המציאות מתוך הערפל. הציור חושף את יכולתה של האמנית לתאר רגשות או פרטים אדריכליים, תשומת הלב לפרטים הקטנים, הסדקים באבן, הקמט בבד, מבט העיניים וחיוך נסתר של הדמויות, מאפשר לנו להרגיש ולחיות את הרגע.

האירועים והאתרים המצוירים סוחפים את המתבונן לחוש את דופק העיר, דרך סמטאותיה המרוצפות אבן, רחובותיה הצרים ושעריה. כמו אויר הזורם בדרכי הנשימה, האנשים הזורמים דרך הפתחים והשערים מפיחים חיים בעיר ההיסטורית. זהו פסיפס של תרבויות משולבות זו בזו, החיות זו לצד זו.
היצירות מספקות חור הצצה שמגרה את סקרנותנו ואת רצוננו לגלות את החיים הרוחשים בין החומות העתיקות.

במשפחתה של שירלי היה לוחם חירות, פתחיה זליבנסקי, שלחם עם כוחות לח"י, בירושלים, בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה.
לירושלים מקום חשוב בתולדות לח"י, סמל המחתרת הוא היד המקופלת לשבועה- אם אשכח ירושלים...

הרישומים והציורים המיוחדים אוצרים בתוכם את העבר, ההווה וגם חלומות לעתיד של דו קיום ושלום.

לואיז לוזון וענבר קוונשטוק – אוצרות התערוכה



יום רביעי, 30 באפריל 2014

גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".
ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.
יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]
"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".
אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.
נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.
"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.
הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".
ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.
אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:
עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  
לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.
                                                                                    חג עצמאות שמח!




[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655

יום שני, 28 באפריל 2014


           יוצאים מהמחתרת - חוגגים 66 שנות עצמאות למדינת ישראל



 יום העצמאות - יום שלישי 6/5, ו' אייר 

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות כל שעה עגולה.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה  עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.




הביקור ביום זה ללא תשלום


שעות הפעילות הן בין 8:30 - 16:00
יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:
03-6820288   או   03-6837582




מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.


יום רביעי, 9 באפריל 2014

מיומנו של אסיר בחג החירות

 עם בוא האביב ולקראת חג הפסח הקרב ובא רצינו להביא לכם קטע ממכתב שכתב חבר לח"י יהושע זטלר אל אהובתו, לוחמת המחתרת בלה שכטר ב-1946. יהושע היה אז אסור בכלא ירושלים וכך הוא מתאר את מראות האביב מבעד לסורגים ואת ציון חג הפסח בכלא[1]:

"ילדונת יקרה,
אביב! צריך לשמוח! כותב אנוכי וקרני שמש האביב חודרות מבעד לסורגים ומשתעשעות על הניר הכתוב. מה נאה ומה נחמד האביב. שמש חמה, אורה ודיצה, הכל כה צוהל ופורח. אך הסורגים הארורים... תבואנה קרני השמש, תחדורנה, תפרוצנה סורג ורשת... אך עם כל הרצון הטוב נשברות הן בדרכן ובהגיען אלינו תבאנה מבוישות במקצת, שבורות ורצוצות כסימני הסורגים והרשת.
יקירתי, עתה אחרי הביקור צר לי. כה מעט זכיתי לראותך ופחות מזה לשוחח עמך. עתה יותר מתמיד חסר אני למשהו חם ולבבי, למילים טובות, לנשיקותייך וללטיפותייך, ילדונת שלי.
נעתר הקצין לבקשת חברי והתאספנו כולנו בחדר אחר, הרימונו כוסות יין (זה החג היחיד שיש יין) וברכנו איש את אחיו. בקשוני להרים כוסית ולא ידעתי מה לומר. החבר'ה ציפו לנאום ופי נסגר כבמסגר ולא הגיע מאומה. לחשתי משהו. לא אזכור. חירות! ומה אומר אחרת? בתנועה הריקונו את הכוסות ולאחריהן החדשות. ושוב ברכה ושוב כוסות. וכטוב האנשים ביין שמחו והתלוצצו והקולות בקעו שחקים וקירות. אף אני, למרות האיפוק שחשתי, רציתי להשתכר, רציתי לשכוח, לשמוח, לשמוח לחייך.
כשעתיים תמימות בילינו כך ולאחר מכן הלכו כולם לחדר הכללי בו מתאספים כל היהודים לאכול ולהתפלל בחג. אני נכנסתי לחדרי לכתוב את המשך מכתבי. ראשי סחרחר במקצת כתב ידי נוראי בוודאי ומטושטש, סלחי לי יקירתי..."  

אותה שנה הועבר יהושע לכלא עכו וברח אל חירותו בפריצת האצ"ל. גם בלה זכתה בחירות לאחר שישבה ארבע שנים בכלא בית לחם. השניים נישאו על ידי אבי האסירים הרב אריה לוין, ונולדו להם שתי בנות וארבעה נכדים.

                                                                  בברכת חג שמח וכשר לכולנו,
                                                                 צוות מוזיאון לח"י



[1] מתוך לוחם חירות ירושלים זיכרונותיו של יהושע זטלר. תל אביב 2007. עמ' 319 - 320

יום ראשון, 2 במרץ 2014

ניסיון ההתקשרות של לח"י עם גרמניה הנאצית

 אחת הסוגיות השנויות במחלוקת לגבי לח"י היא המגעים של המחתרת עם גרמניה הנאצית. אנשי לח"י אינם מכחישים כי מגעים כאלה אכן התקיימו אולם לטענתם הם היו רחוקים מלהיות "ברית עם הרייך הגרמני והשטן הנאצי" כפי שנטען בחוגים מסוימים ביישוב. כדי להבין את פשר הקשר עם גרמניה יש להסביר את הדברים ביסודיות ולשם כך עלינו לחזור לגרמניה של שנות השלושים.
עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון עולה גם שאלת היהודים. באותה העת היו בהנהגה הגרמנית שני פתרונות למה שהם קראו "בעיית יהודי אירופה" הראשון – השמדתם הגמורה של היהודים, השני – גירושם מאירופה למקום אחר. לישוב היהודי בארץ ישראל ברור היה  שיהודי אירופה בסכנה ומנהיגים שונים ניסו ליצור קשר עם נציגים גרמנים על מנת להעבירם ארצה. שניים מהניסיונות הללו אפילו הצליחו.
·        ב-1933 מארגן חיים ארלוזרוב "הסכם העברה" בין הסוכנות היהודית לשלטונות הנאצים. ההסכם מאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם, ומצליח להציל 50,000 יהודים שעלו לארץ בעליה חמישית.
·        לפני פרוץ המלחמה יוזם המנהיג הרוויזיוניסטי הרמן סגל קשר עם הגרמנים וחותם איתם על הסכם שמביא להצלת חייהם של יהודי דנצינג ואף להעברת רכושם לארץ ישראל.
שנת 1941 מגיעה והשמועות שמגיעות לארץ מאירופה הולכות ונעשות יותר ויותר מדאיגות. "יאיר", כמו כולם, יודע שמצבם של היהודים בכי רע. הם מגורשים ממקומות העבודה, נעקרים מבתיהם, מאבדים את רכושם, נכלאים בגטאות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה. בלבו מקננת חרדה מהבאות והוא סבור כי יש למצוא הסדר עם גרמניה "צריך להתחיל לדבר עם הגרמנים" הוא אומר לחבריו "כמו שעשו מנהיגי היישוב שנים אחדות קודם לכן".
יאיר רוצה לשכנע את הגרמנים לרכז את היהודים בארץ ישראל. הוא אינו בטוח שישתכנעו אבל חושב שחובה לנסות, לכן הוא מנסה לבוא במגע עם הגרמנים ולהציע להם את תכניתו. לשם כך הוא שולח את חבר המחתרת נפתלי לובינצ'יק לביירות, לפגישה עם נציג משרד החוץ הגרמני. לובינצ'יק מציג לגרמני את התכנית  -  פתרון "בעיית היהודים" באמצעות פינויים לארץ ישראל והקמת כוח צבאי יהודי שיסיע לכבוש את הארץ מידי הבריטים. הנציג מקשיב בנימוס ובזאת תם העניין. אפשר לשער כי הוא ראה את היהודי, חבר המחתרת הקטנה, המציע לו את העברתה של יהדות אירופה לארץ ישראל תמורת כיבוש הארץ מידי הבריטים  - כלא יותר מאנקדוטה משעשעת.  
באותה שנה נתפס לובינצ'יק על ידי הבולשת, נכלא במזרע, מועבר לאפריקה ושם נפטר ממחלה. יאיר לא מוותר על רעיון ה"טרנספר היהודי". הוא שולח את נתן ילין מור לסוריה לנסות להיפגש עם נציגים גרמנים אבל לפני שנעשה משהו ילין מור נאסר ונכלא בלטרון. בזאת תמה הפרשה של קשרי לח"י עם גרמניה.
חשוב לציין כי בשעה שיאיר הגה את רעיון הקשר עם גרמניה לא היה לו, כמו לאף אחד אחר, שמץ של מושג מהו גודל האסון העומד להתחולל באירופה. הוא גם לא ידע מאומה על "הפיתרון הסופי". ועידת ונזה נערכה רק ב-20 בינואר 1942. בראש מעייניו של יאיר עמד רק גורלו של העם היהודי והצלתו. כל הניסיונות להעליל על יאיר ועל לח"י את האשמה שהתחברו עם השטן הנאצי הן מרושעות בדיעבד, לאחר שהכל יודעים מה עולל היטלר לעם היהודי. בזמן שיאיר נקט בצעד זה לא העלה עדיין איש בדעתו שתיתכן הזוועה שאכן התרחשה. 

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

יחסים מסוכנים - לח"י וה"הגנה"

לח"י וה"הגנה" – כשמשווים בין ההשקפות, המטרות ודרכי הפעולה של שני הארגונים נדמה כי פעורה ביניהם תהום שאינה ניתנת לגישור, אולם בבדיקה יסודית יותר מתברר כי לאורך שנות המנדט התקיימה בין נציגי שתי המחתרות הידברות שהניבה לעתים הבנות והסכמות.
כבר בתחילת דרכה של לח"י הורגש עימות חריף עם ההגנה, כאשר אנשי הארגון חטפו חשודים בהשתייכות ללח"י, חקרו אותם תוך עינויים קשים והצליחו לאסוף מידע רב על המחתרת החדשה. בד בבד עם הרדיפות, נקטה ההגנה גם גישה מתונה יותר. היא הציעה ליאיר מקלט מפני הבולשת הבריטית באחד הקיבוצים, זאת בתנאי שיפסיק את פעילות המחתרת. יאיר כמובן, סירב בתוקף.   
שיתוף הפעולה הראשון בין לח"י והגנה נוצר ב - 1943 במחנה המעצר בלטרון בו היו כלואים חברים משתי המחתרות. בין שני האסירים - חבר מרכז לח"י נתן ילין מור וחבר הפלמ"ח וקיבוץ חניתה דן רם, נרקמו קשרי ידידות שהתפתחו לשיחות על הצורך למצוא דרך לשיתוף פעולה ולתיאום בין שני הארגונים. האמון בין השניים היה כה רב עד שילין מור הציע לרם להשתתף בבריחתם של לוחמי לח"י ממחנה המעצר דרך מנהרה. מפקדת ההגנה אמנם דחתה את ההצעה אך הקשר בין שני הארגונים נשמר כפי שמספר נתן ילין מור בספרו "לוחמי חירות ישראל":
"הבעתי את צערי על כך. ביקשתי (מדן רם) שיכתוב אל הממונים עליו בחוץ, ויסביר להם בשמי, שאנו בורחים מהמעצר, אם נצליח, בשביל להילחם נגד השלטון הזר. רק נגדו. השליטה הפנימית ביישוב אינה מעניינת אותנו. אין בדעתנו לעשות דבר נגד "המוסדות הלאומיים", אבל אם ייעשה מצידם ניסיון למנוע בעדנו מלהילחם, או שימשיכו לשמש מגן לבריטים, נהיה נאלצים להתגונן... בטוחני שדן רם מילא את בקשתי והעביר את דברי במדויק אל הממונים עליו". (עמ' 131)
דן רם המשיך לשמש כמקשר בין לח"י להגנה על מנת למנוע עימותים ולהגיע להבנות בין הצדדים. במסגרת ההבנות הללו הוסכם כי ילין מור יקיים קשר קבוע עם אחדים מהאישים הבכירים של ההגנה. ואכן, מגעים קבועים התקיימו בין ילין מור ואליהו גולומב, ראש ה"הגנה".
לזמן מה לא היו עימותים בין שני הארגונים אך ב-1944 התגלעו שוב חילוקי דעות. לאחר ההתנקשות בלורד מוין דרשה ההגנה מלח"י שתחדל מכל פעילות. ילין מור, שניהל את המשא ומתן מול גולומב דחה את הדרישה והכריז שלח"י תגיב בחומרה לכל התנכלות. לח"י אמנם לקחה על עצמה הפוגה בפעולות עד לסיום משפט קהיר אולם חזרה לפעילות מיד לאחר מכן. ההגנה הגיבה שוב בהכאות וחטיפות של אנשי לח"י, החמורה שבהן חטיפתו של מתתיהו פלאי (טודי). פגישה דחופה נקבעה בין ילין מור וגולומב, גם עליה מספר ילין מור בספרו:
"נטלתי כיסא והעברתיו אל הקצה המרוחק של השולחן. גולומב הסתכל בתנועותיי בתימהון. הוא תמה עוד יותר כאשר ראה אותי שולף אקדח ומניחו על השולחן. לא נעלם מעיניו כי האקדח דרוך.
"מה זה נתן, הפגנה?"
 "אם אתה רוצה לקרוא לזה הפגנה, שיהיה כך". (עמ' 235)
גם אם הפגישה היתה מתוחה הרי שהבנות הושגו בסופו של דבר וטודי שוחרר תוך מספר ימים.
מותו של גולומב ב-1945 קטע את הקשר בין שתי המחתרות אולם עם סיום מלה"ע השנייה, עליית ממשלת הלייבור והקמת תנועת המרי חודשו הפגישות ושלושת ארגוני המחתרת איחדו את הכוחות הלוחמים כנגד הבריטים. תנועת המרי היתה למעשה התקופה היחידה בה חלקו ה"הגנה" ולח"י את אותה המטרה ובאותם האמצעים.