סיפורה של החטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל – חטיבה 8

היום לפני 70 שנה דוד בן גוריון מכריז על הקמת צה"ל , ב-31 במאי 1948 פורסמה פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל.

אנשי לח"י  ערכו את המפקד האחרון בשי"ח מוניס, כאלף אנשי לח"י התגייסו לצה"ל ב- 29 למאי 1948.
מרביתם התגייסו לחטיבה המשוריינת הראשונה, הלא היא חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, "הזקן", שמיד החל בגיוס אנשים מובחרים לתוכה ושאף למזג לוחמי פלמ"ח, לח"י ומשוחררי הצבא הבריטי במסגרת משותפת. הוא האמין בכך שיעלה בידו להתגבר על הניגודים התהומיים בין המרכיבים של החטיבה, והמלחמה המשותפת תגבש חיש מהר את הלוחמים על כל גווניהם והשקפותיהם. ה"זקו" הופיע במחנה כדי להיפגש עם המפקדים של לח"י, הוא שאל וחקר על כל אחד, על עברו המלחמתי ונסיונו הקרבי.

מהיכן הביאו את הטנקים? החטיבה הורכבה משני גדודים. גדוד 81 (שיותר מאוחר נקרא 89) , שהיה גדוד קומנדו, וגדוד 82  שהיה הגדוד המשוריין. במהלך ההפוגה השנייה הוקם גדוד שלישי, גדוד 88, שהיה גדוד מרגמות
בביטאון 'שריון' האחרון (אפריל 2018) אוריה אהרון כותב על גדוד 82 , גדוד 
הטנקים העברי הראשון . בחודש הראשון למדינה הוקמה חטיבה 8 עם גדוד משוריינים, ובליל 30 ביוני פעלה חבורה  של לוחמי ההגנה יחד עם שני חיילים בריטים שהצליחה להוציא ממחנה הצבא הבריטי שליד חיפה שני טנקי קרומוול בריטיים. עם שני טנקים אלה וטנקי ההוצ'קיס  שנרכשו קודם לכן מעודפי מלחמת העולם השנייה באירופה, שהגיעו רק ב- 15 ביוני 1948, הקימו את גדוד 82. אך 4 טנקים לא יספיקו כדי לעצור את הצבא המצרי מהיכן יביאו טנקים נוספים?                                                                                                                        

באותו ביטאון אמנון כפכפי בנו של ירוחם כפכפי, כותב על דמותו: ירוחם,  היה טכנאי טנקים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובפברואר 1948, הצטרף למטה הפלמ"ח. ב-15 באוגוסט נשלח ירוחם, לאיטליה לצורך איתור ורכישת טנקי שרמן מושבתים של הצבא האמריקני.

רכישת הטנקים ושליחתם לארץ, נעשתה בסיוע של יהודה ארזי ועדה סירני, שהצליחה להשיג את רישיון היצוא האיטלקי שאפשר את הפלגת הטנקים מנמל בארי. 30 גרוטאות טנקים הגיעו לארץ באוגוסט 1948 כשהן מוסתרות תחת מטען של בצל בבטן שתי אניות שהגיעו בתקופת אמברגו שהוטל על ישראל ונמנעה כניסתן לנמל. כדי לפרוק את האניות בנמל חיפה, סולקו המשקיפים הזרים מהמקום באמצעות הזמנתם למסיבת שתיה על הכרמל. הטנקים טופלו בסדנה בתל ליטווינסקי וכולם הוחזרו לכשירות.

טנק השרמן הראשון שתוקן בסדנת חטיבה 8, שבראשה עמד ירוחם, הוכתר באוקטובר 1948 טנק "יצחק שדה". טנקים אלה, יחד עם שרמנים נוספים שנרכשו בהמשך, היוו את הבסיס לחיל השריון של צה"ל.

תמונה מימין - יצחק שדה עם מפקד מצודת עיראק סואידן, לאחר כיבושה - 9/11/1948, משמאל, יעקב בנאי(מזל) מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י.
תמונה משמאל - יעקב גרנק ( דב הבלונדיני) מחזיק את דגל מצרים, לאחר כיבוש משטרת עיראק סואידן.

כיבוש עוג'ה אל חפיר

תל ניצנה - מקום עם היסטוריה עוד מהתקופה הביזנטית והרומית. במאה ה- 20 הקימו העות'מאנים במקום תחנת משטרה וקראו לו עוג'ה אל חפיר, בימי השלטון הבריטי התגלתה במקום עיר נבטית והוא הפך לאתר ארכיאולוגי.

ב-1948, לאחר הכרזת העצמאות, היתה עוג'ה בשליטה מצרית ובמלחמת העצמאות התנהל במקום קרב, כחלק ממבצע חורב לכיבוש הנגב. המשימה הוטלה על חטיבה 8 בראשות יצחק שדה, שהייתה מורכבת ברובה מאנשי לח"י ואצ"ל.

את המבצע החל חיל האוויר בשעה 7 בבוקר. ההתקפה האווירית גרמה נזק מועט בלבד והמצרים שכבר הופתעו ממנה התכוננו למתקפה הקרקעית. כוחותיה של חטיבה 8 התעכבו והגיעו לגזרה רק בסביבות השעה 11. ניסיונות הפריצה הראשונים נבלמו באש כבדה.

בעקבות כך שונתה התכנית וצוות נוסף מגדוד 89 בראשות לוחם לח"י דב הבלונדיני (יעקב גרנק) הסתערה באומץ על המוצב המבוצר. פגזים התפוצצו סביבם אך הלוחמים המשיכו בהתקדמותם אל עבר הפסגה של עוג'ה. דב הפגין מנהיגות יוצאת דופן, באומץ ובקור רוח עד שלפתע נדם קולו. הפלוגה נכנסה לשטח פתוח, מטווח היטב ע"י המצרים, וכעבור שעה וחצי של לחימה קשה וקרבנות רבים שבה הפלוגה על עקבותיה עם 11 חללים ודב הבלונדיני המפקד הנועז ביניהם.

                                         מהלך הקרב על עוג'ה אל חפיר

                                  דב הבלונדיני, מפקד גדוד 89 שנהרג בקרב

עם בוקר חודשה המתקפה על עוג'ה בכוחות של טנקים, ג'יפים ורגלים ובסיוע ארטילריה והפצצה מן האוויר. הפעם התנהלה המתקפה משני הכיוונים: גדוד 82 לכיוון התל וגדוד 89 לכיוון הכפר, המתקפה המשולבת נחלה הצלחה והקרב הסתיים בכיבוש השטח  לאחר קרבות קשים ומרים.          

                עוג'ה אל חפיר- כיום תל ניצנה. פעם התנהלו במקום קרבות קשים 

פרידה מלאה (גרנק) כהן

 השבוע נפרדנו מלוחמת לח"י אמיצה – לאה (גרנק) כהן.

לאה לקחה חלק במאבק המחתרות כבר בגיל צעיר. עוד בהיותה תלמידת גימנסיה הצטרפה ל"הגנה" אך מדיניות ההבלגה עוררה את התנגדותה והיא חיפשה דרך לפעילות אקטיבית יותר. ההזדמנות נקרתה לפניה כשהכירה את יעקב גרנק (דב הבלונדיני), אחד הלוחמים הכריזמטיים של לח"י. עד מהרה פרחה האהבה בין השניים ולאה גויסה לשורות לח"י. "את תהיי אשתי אם תרצי בכך או לא" אמר לה דב.

"בהתחלה הוא לא אפשר לי לצאת לפעולות והדבר מאוד פגע בי." נזכרה לאה בראיון לעתון נעמ"ת "בעקבות זאת סירבתי להינשא לו אלא אם כן יכיר ביכולתי לפעול במחתרת כאחת מהשורה".

וההכרה לא אחרה לבוא. במחתרת עסקה לאה כמעט בכל. היא הדביקה כרוזים, ערכה מעקבים, סיורים ותצפיות, היתה אחראית על העזרה הראשונה, השתתפה בפעולות החרמה, הדריכה בחורים באימוני שדה ושימשה מוקשנית בפעולות מבצעיות רבות, באחת מהן נתפסה ונאסרה.

ב-1946 נישאו לאה ודב. מתנת החתונה שקיבלה היתה לפקד על פעולת מיקוש.

עם קום המדינה שובצו שניהם בחטיבה 8 של צה"ל.  לאה היתה מפקדת פלוגת הבנות. דב פיקד על פלוגה בגדוד 89.   

בנר ראשון של חנוכה, בדצמבר 1948, נפל דב בקרב על עוג'ה אל חפיר. כשנפצע, סיפרה לאה, הרגישה שקרה לו משהו וחשה למקום אך כבר לא יכלה לעזור לו. כל שנותר לה לעשות היה לנגב את דמו ולעטוף את ראשו במטפחתה.

לאה נישאה בשנית למשה כהן וזכתה לילדים ולנכדים. עד צאתה לגמלאות עסקה בחינוך והוראה ואף היתה פעילה בעמותת חטיבה 8.

היא תישאר בזיכרוננו כלוחמת נועזת וכאישה נמרצת בעלת מזג תוסס ונחוש.

גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".

ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.

יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]

"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".

אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.

נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.

"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.

הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".

ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.

אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:

עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  

לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.

                                                                                    חג עצמאות שמח!

---

[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655

גנה סימן טוב לחם בלח"י, הצטרף לחטיבה 8 וזכה באות גיבור ישראל. ערב יום הזיכרון הוא הזדמנות להרכין ראש לזכרו ולספר את סיפורו.

לא מפליא שסימן-טוב גנה רצה, כבר מילדותו להיות לוחם. הוא התחנך בבית דתי לאומי ושאף להידמות לאביו שהיה חבר בגדודים העבריים ואף נפל בשבי בכרתים.

בגיל 16 הצטרף ללח"י ועסק בפעילויות הנוער במחתרת ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת, תחילה בחיל הנוטרים ולאחר מכן בצי הבריטי. סימן-טוב התבלט כלוחם ואף זכה בעיטור "חמשת הכוכבים" מידי מלך בריטניה. ב-1946 השתחרר, וחזר לשורות לח"י, ובראשית מלחמת העצמאות הצטרף עם חברים נוספים לחטיבה 8 ושירת בגדוד 82.

בנובמבר 1948 השתתף סמן-טוב בקרב על משטרת עיראק סואידן ותחת מטחי ירי כבדים ופציעה אנושה המשיך לטפל בפצועים ולהגיב לירי. כך תואר תפקודו במהלך הפעולה:

ביום ה-9 בנובמבר 1948, בקרב על הכפר עיראק-אל-סואידן, נפצע טור' סימן-טוב גנה ז"ל קשה בשתי רגליו (שנקטעו לאחר-מכן), ע"י פגז תותח, שפגע בזחל"ם שהוא נהג. כן נפצעו ברגליהם שלושת אנשי הצוות האחרים. הזחל"ם הוצא מכלל פעולה ונעצר בשדה הקרב. לאחר שגם זחל"ם שני נפגע בפגז של תותח, החלה היחידה לסגת. על אף מצבו הקשה פתח טור' סימן-טוב גנה ז"ל בחיפוי על הנסוגים בעזרת המקלע שבזחל"ם וע"י כך אפשר ליחידה על פצועיה, להגיע עד הזחל"מים. הוא עצמו נשאר עם הפצועים בתוך הזחל"ם בשדה-הקרב במשך 6 שעות. בלי שים לב למצבו הקשה הגיש לחבריו עזרה ראשונה והשקה אותם מים. לאחר נסיונות אחדים עלה בידו להתקשר באמצעות מכשיר הקשר שבזחל"ם עם יחידתו, להודיע על מקום הימצאו ולבקש עזרה. התנהגות אמיצה זו הצילה את חייו וחיי חבריו.

על חלקו בפעולה זו הוענק לו אות "גיבור ישראל" מידי הנשיא הראשון חיים וייצמן והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי ביום העצמאות של מדינת ישראל.

סימן -טוב הרבה להרצות בפני חיילים, ולספר דרך עדותו האישית ואת סיפור הקרב ומבצעי חטיבה 8 . במהלך חייו עבד בעבודות שונות, וב-1967 החל לעבוד כקבלן עבודות במחנות צבא. במרץ 1968, במהלך פיקוח על שריפת שדה קוצים, נפגע מפגז ישן שהתלקח מהחום ונהרג. לאחר מותו התקיימו מסדרי אבל ביחידות צה"ל. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

יהי זכרו ברוך

החודש לפני...

החודש לפני 63 שנים... מחתרת לח"י התפרקה והלוחמים הצטרפו לצה"ל.

בה' באייר תש"ח (14.5.1948), בשעה 16:00 אחר הצהריים, בעיצומם של קרבות עזים בכל חלקי הארץ, התכנסה מועצת העם במוזיאון דיזינגוף בתל אביב, ובנוכחות קהל של נבחרי היישוב ונציגי מוסדות הציבור קרא דוד בן גוריון את מגילת היסוד של מדינת ישראל. באותה שעה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה והנציב העליון עזב את הארץ.

לח"י השיגה את מטרתה. השלטון הזר איננו עוד.

ביום שלמחרת, ו' באייר תש"ח, פרסם מרכז לח"י את הפקודה הבאה:

אותו יום החלה פלישת צבאות ערב לארץ ישראל. בן גוריון התמנה לראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון, ובי"ז באייר תש"ח (26.5.1948) הוקם צה"ל ב31.5.1948 פורסמה הפקודה להקמת צה"ל.

לוחמי חירות ישראל נפגשו בפעם הראשונה לאחר שהסתתרו שנים רבות, והתגייסו לצבא ההגנה לישראל. האירוע צוין במסדר גדול בשייח'-מוניס, בו השתתפו כ- 800 לוחמים.

במיפקד הצהירו: "היינו תנועת מחתרת לוחמת בנשק, אך ורק כלפי האויב הזר, השלטון הזר...

מכירים אנו ומקבלים אנו את מרות העצמאות העברית.

לא הכרנו ולא קיבלנו מרות של הסתדרויות שונות, שחסו בצל שלטון בריטי. מכירים אנו ומקבלים אנו מרות של שלטון עברי ממש.

לא הכרנו בסוכנות, נכיר בממשלה.

לא הכרנו ב"הגנה", נכיר בצבא.

אולם שלטון עברי, כל שלטון עברי, טוב או רע, שמאלני או ימני, כל שלטון עברי שישלוט בדרכי הדמוקרטיה, רשאי לקבוע את המרות והוא גם ישיג אותה".

למחרת התגייסו הלוחמים במאורגן לשניים מגדודי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. רק בירושלים, שלא סופחה עדיין למדינת ישראל, הוסיפה להתקיים החטיבה הלוחמת העצמאית של לח"י.

נזכור את כולם...

לקראת יום הזיכרון הקרב, אנו מרכינים ראש לזכרם של חללי לח"י שנפלו, הן בפעולות המחתרת למען קום המדינה והן כחיילי צה"ל.


לאחר קום המדינה הצטרפו רבים מלוחמי לח"י לחטיבה 8, אחת משתי חטיבות השריון הראשונות של צה"ל. החטיבה לקחה חלק חשוב וחיוני בקרבות רבים במלחמת העצמאות תחת פיקודו של יצחק שדה. הקרב הקשה שבהם היה כיבוש משטרת עיראק-סואידן וזהו סיפורו:

לפני שעזבו הבריטים את ארץ ישראל, הם השאירו שטחים ומבנים באופן שרירותי ליהודים או לערבים. אחד המבנים שנמסרו לערבים נמצא דרומית לאשדוד, סמוך לקיבוץ נגבה - מבצר אימתני ששימש את המשטרה הבריטית. המבצר היה ממוקם במקום אסטרטגי, בראשה של גבעה חשופה, ועם התקדמות המלחמה הפך לעמדה קטלנית עבור תושבי נגבה. הדגל המצרי התנוסס בגאון בראש המבצר והצבא המצרי המטיר אש על הקיבוץ ללא הרף. כוחותינו (חטיבת גבעתי) ניסו לתקוף ולכבוש את המשטרה שבע פעמים לפני כן אך כל ההתקפות נהדפו.

כיבוש "הקוץ הממאיר בגוף הנגב" הפך לגדול האתגרים עבור יצחק שדה, מפקד חטיבה 8. יחד עם אנשיו עבר עשרות פעמים על המפה, מפיק לקחים וחיפש פתרונות, עד שבראשו נרקמה תכנית: ראשית, חייבת להתבצע פעולת הסחה – גדוד שיתקוף את הכפרים הערביים הסמוכים – עיראק סואידן ובית עפא; שנית, ישנו נתיב מסוים שאם תתקדם בו שיירת טנקים, יסתיר גוף המבנה של המצודה את ההתקדמות ולמעשה יגן על השיירה מפגיעות המקלעים שבכפרים הסמוכים; ולבסוף, אם ההתקדמות תיעשה בין השעות 15:00 – 16:00 בצהרים, תסנוור השמש את עיני המצרים ותקשה עליהם את הראות.
ההכנות למבצע הלכו והתקדמו. המ"פ של הפלוגה המסתערת היה דב הבלונדיני לוחם לח"י. לפני היציאה לפעולה הבטיח דוב לחברי קיבוץ נגבה "אנחנו נצליח. נכבוש את המצודה ונחזור לקיבוץ כמנצחים עם הדגל המצרי".

ואכן הכל מתנהל לפי התכנון. בשעת צהריים מתחילה פעולת ההסחה בכפרים הסמוכים. בזמן שיושבי המבצר עסוקים במתקפה זו שיירת טנקים משרכת את דרכה במעלה הנתיב שמצא יצחק שדה, ובשעה בה השמש לטובתנו.
ההתקפה יוצאת לדרך. אש כבדה ניתכת, תותחים מרעימים, רעשי מרגמות. הבניין עטוף כולו בעשן אבל המצרים לא ממהרים להיכנע. הם משיבים אש.
כעבור שעה של הפגזות ישנן פגיעות ישירות בחצר ובגג המבצר. הכל מסביב רותח באש תופת. הדגל המצרי נופל.
חוליית חבלה שלנו מבקיעה דרך אל אחד הקירות ומניחה לידו כמות גדולה של חומר נפץ. כעבור דקות אחדות נשמע קול נפץ אדיר ונראית פרצה בקיר.
כך מתאר זאת יצחק שדה בזיכרונותיו:
"הזחלים מתקדמים במהירות מסחררת. הטנקים פולטים אש אדירה בלא הפסק. עוד מעט ויקעקעו את הקיר. אך הנה מתחולל משהו ליד הפרצה: מה שם? ופתאום קול: "חבר'ה, המצרים יוצאים מהמבצר! המצרים יוצאים בלי נשק! ידיהם מורמות, ניצחון! ניצחון! ... אנחנו מקיפים את המקום ומגיעים למצודה. המצרים מבוהלים, מוכי תימהון, עיניים אדומות, מושפלי ראש ומורמי ידיים. אני מציץ בפניהם ורואה אנשים אומללים מאוד, עייפים עד מוות ותשושים. פחד מוות ניבט מעיניהם. מסביב התקהלות בלתי צפויה. המשטרה הצבאית אינה משתלטת על הקהל. ה"בלונדיני הגבוה", מ"פ הפלוגה התוקפת, עושה מאמץ בלתי אנושי. הוא מגן על השבויים, שלא יספגו מכה בכת רובה, מאחד חמום מוח – ומי בפלוגה זו אינו חמום, בייחוד בשעה זו?"

עם תום הקרב, מוציא דב את הדגל המצרי מהמצודה ומעניק אותו, כפי שהבטיח, כשי לקיבוץ נגבה. המתקפה הצליחה, אם כן. המצודה בידינו, אך השמחה מהולה בעצב רב. לכוחותינו פצועים רבים ושישה הרוגים. אילו שמותיהם:

אמנון אבהר – "ספיר".

שמואל (וייס) ביאלקה – "אהרון".

מאיר לוינגר – "אהרון".

סעדיה שובלי – "עמיקם".

יחזקאל גרין.

שלמה זולטולוב.

יהי זכרם ברוך.

ביום הזיכרון יערך טקס ממלכתי, בשעה 10:30, ברחבת אנדרטת לח"י, ליד משמר איילון וכפר בן-נון, לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר טלפוני-03-6820288