הפרשה ברחוב דיזנגוף 30

ברחוב דיזנגוף בתל אביב עומד בניין מגורים בעל חזות שלווה ומטופחת. שלוש קומות, מרפסות מלבניות נושאות עציצים רעננים, גדר נמוכה ועץ בחצר. מי שלא יתקרב אל חזית הבניין ולא יקרא את השלט הניצב בכניסה לא יוכל לנחש שבבית זה ממש, התרחשה לפני שנים אחת הפרשות העגומות בתולדות מחתרת לח"י.

 

דיזנגוף 30 אז והיום

זה קרה ביום ג', 27.1.1942, בדירת משפחת מסר שבקומה השלישית, בחדר שנשכר על ידי לוחם לח"י זליג ז'ק. מלבד ז'ק שהו בחדר עוד שלושה: אברהם אמפר, משה סבוראי ויעקב לבשטיין. בחדר התנהל קודם לכן קורס לנשק של לח"י אולם באותו היום לא היתה כל פעילות. הארבעה ישבו בחדר, לא חמושים, ושוחחו ביניהם על ענייני המחתרת.

קרוב לשעה ארבע עזב יעקב את החדר ונכנס לבית השימוש. פתאום נשמע צלצול חזק וממושך. יעקב שמע צעדים מתפרצים ופונים שמאלה – אל חדרו של ז'ק. לאחר מכן התחוור לו מה התרחש בחדר.

 אל הדירה פרצו שלושה שוטרים בריטיים באקדחים שלופים ובראשם קצין הבולשת ג'פרי מורטון. לוחמי לח"י המופתעים עמדו והרימו את ידיהם.

מורטון פרץ לאמצע החדר, כיוון את אקדחו מול אברהם אמפר וירה אל בטנו שלוש יריות. מיד אחר כך הפנה את אקדחו וירה שלוש יריות אל זליג ז'ק, הסתובב עוד פעם וירה שתי יריות במשה סבוראי. לאחר שסבוראי כבר נפל ניגש אליו מורטון וממרחק של מטר אחד כיוון את אקדחו אל רקתו וירה עוד ירייה. לאחר מכן פנה אל בית השימוש וירה בדלת הנעולה.

מורטון עצמו לא ניסה להכחיש שירה לעבר בלתי חמושים. בדו"ח הבולשת שפורסם לאחר מכן כתב: "על המיטה הראשונה ממולי זיהיתי מיד את זליג ז'ק, שברח זה לא מזמן ממעצר. על המיטה השנייה שכבו שני אנשים אחרים. כל השלושה לא היו מזוינים... פקדתי עליהם בעברית לא לקום מהמיטה וכאשר היה נדמה לי שאחד מהם מנסה להגיע אל המעיל שהיה לידו, פתחתי באש לעבר השלושה."

לאחר היריות פרצה לחדר עדת בלשים נוספת בראשותו של הקצין ווילקין לביצוע חיפוש. נמצאו שני רימוני סרק ואקדח, שהוכנס במתכוון על ידי הבלשים בכדי "לנמק" את הרצח.

יעקב לבשטיין שמע את היריות והבין את הנעשה. הוא טיפס דרך האשנב, נאחז בצינור צר שהיה בחוץ והתחיל יורד מהקומה השלישית. מלמטה ניתך עליו מטר יריות אף על פי שברור היה כי אין לו דרך להימלט והוא מוכרח להגיע לידי הבלשים והשוטרים המקיפים את הבית. כשהגיע למדרכה נעצר ע"י הבריטים.

הפצועים הובאו לבית החולים הממשלתי ביפו. זליג ז'ק ואברהם אמפר נפטרו מפצעיהם בבית החולים לאחר ארבעה ימים. יעקב ומשה נידונו למאסר עולם שהומר לעשר שנים אך שניהם הצליחו להימלט מבית הכלא עוד לפני כן, יעקב ב-1943 ומשה ב-1948.