יום חמישי, 6 במאי 2021

איה הנער? פרשת היעלמותו של אלכסנדר רובוביץ'



איה הנער?

לסדר היום אין לעבור

אין לטפל בשאלה אחרת

כל אחד מבנינו – רגליו על הבור

בו חידת הדמים נקברת!

האם חי הוא הנער, או מת הוא? נדע!

כל עוד כך הוא קורא לעזרה מכל שער!

יש בארץ שאלה יחידה – השאלה היא:

איה הנער?

את השורות הללו כתב נתן אלתרמן על פרשה שהסעירה את היישוב היהודי ב-1947 – פרשת היעלמותו של הנער אלכסנדר רובוביץ'.

אלכסנדר היה בין ראשוני הנערים שהצטרפו לשורות לח"י בירושלים, עוד בטרם מלאו לו 15. בגלל פעילותו סולק מבית הספר ולמרות חששותיהם של הוריו התמסר כולו לפעילות המחתרת. עד מהרה מונה לתפקיד אחראי על קבוצה של בני נוער שעסקה בהדבקת כרוזים והפצת חומרי תעמולה. בני הנוער של לח"י היו יוצאים בלילות לרחובות העיר, ובחסות החשיכה מדביקים על הקירות כרוזים ועלונים שהביאו את דבר המחתרת לציבור. הבריטים שחששו מהשפעתם של הכרוזים הציבו מארבים למדביקי הכרוזים וניסו לתפסם.

ב-6.5.1947 יצא אלכסנדר להעביר חבילת כרוזים לחבריו לתא. הנערים שאמורים היו לקבל את הכרוזים, חיכו וחיכו אך אלכסנדר לא הופיע.

משלא חזר הביתה ולאחר הודעה למשטרה וחיפוש בבתי המעצר בארץ, פרסמה משפחתו המודאגת של אלכסנדר את תמונתו בעיתונים ופנתה אל הציבור בבקשה לסייע במציאתו.

לאט לאט התגלו פרטים. אזרחים העידו שראו בלש בריטי תופס את הנער ברחוב ונאבק עמו. עוברים ושבים סיפרו שניסו להתערב אך ללא הועיל. שתי מכוניות הגיחו למקום בחריקת בלמים ומהן קפצו שוטרים נוספים, חלקם במדי משטרה וחלקם בלבוש אזרחי. הם גברו על הנער, דחפוהו לתוך רכב ונסעו.

בלהט המאבק, נשמט כובעו של הבלש הבריטי מעל ראשו. את הכובע מצא בחור ישיבה ומסר אותו למשפחת רובוביץ'. על בטנת הכובע היה  כתוב השם פאראן.

תחילה, הכחישו הבריטים בתוקף כי בשורותיהם משרת אדם בשם זה, אך במרוצת הזמן זוהה החוטף כרוי פאראן, קצין שעמד בראש יחידה מיוחדת שמטרתה להילחם באמצעים אלימים נגד המחתרות היהודיות.

המשפחה פנתה שוב לעיתונות ובארץ קמה סערה גדולה. מחתרת לח"י האשימה את פאראן ברצח הנער וביצעה פעולות נקם על רציחתו. הקצין רוי פאראן, שנמלט בינתיים לסוריה, שב לארץ והסגיר את עצמו למשטרה על מנת לעצור את גל התקיפות של לח"י.

 פאראן הועמד למשפט אך שוחרר על ידי בית הדין הבריטי "מחוסר ראיות" ועזב את הארץ. חברי לח"י שלחו חבילת נפץ אל כתובתו באנגליה. על החבילה היה כתוב: "אוסף כתבי שייקספיר". אחיו של רוי פאראן, פתח את המעטפה ונהרג מהפיצוץ.

57 שנים אחר כך, פורסמו מסמכים פנימיים של משרד המושבות הבריטי. במסמכים נמצא תצהיר שהגיש פאראן למפקדו – הקולונל ברנרד פרגוסון, שבו דיווח כי הרג את רובוביץ במהלך נסיעה מירושלים ליריחו. פאראן עינה את אלכסנדר למוות בניסיון להוציא מפיו מידע על לח"י. לאחר הרצח, הופשט רובוביץ, בגדיו נשרפו וגופתו הושלכה בצד הדרך. ככל הנראה לא מסר רובוביץ מידע לבריטים מאחר שאף חבר לח"י שהיה בקשר עמו לא נאסר ואף מקום מסתור או פעולה עליהם ידע לא התגלה. 

גופתו של אלכסנדר רובוביץ' לא נמצאה עד היום והוא נחשב לנעדר שמקום קבורתו לא נודע. מצבה לזכרו נמצאת בחלקת הנעדרים בהר הרצל.

יום שלישי, 30 במרץ 2021

ההתקפה על מתקני הנפט במפרץ חיפה

  

"לנגב", "המעפיל האלמוני", "חיים ארלוזרוב", "מולדת" – אלה רק חלק משמותיהן של אניות המעפילים שנתפסו על ידי הבריטים ונוסעיהן גורשו לקפריסין בתחילת שנת 1947. כתגובה למעשי הגירוש הללו החליטה מחתרת לח"י לפגוע בבריטים על ידי התקפת מתקני הנפט שבבעלותם, במפרץ חיפה.

על ביצוע הפעולה הופקדו יעקב פנסו (גואל), צפניה שווילי (גלעד) ואלברט שמש (חיים). השלושה התחפשו לפועלי רכבת ערבים והצטיידו בסלי נצרים קלועים ובהם מוקשים שהוכנו על ידי המחלקה הטכנית של לח"י.

ב-30 במרס 1947, עם רדת הלילה, יצאו השלושה משכונת נווה שאנן למפרץ חיפה. הם חצו את הכבישים ומסילות הברזל שהיו מוגנים על ידי הצבא והמשטרה, והגיעו לקרבת שדה מכלי הנפט. לכל אורך השטח היו פרושות גדרות תיל דוקרני ומגדלי שמירה אולם לאחר עבודה מאומצת של חיתוך הגדרות הצליחה החוליה להגיע אל מכלי הנפט. בעזרת הסולמות הצמודים עלו הלוחמים על שלושה מהמכלים, הניחו את  מטעני הנפץ במגופים המחברים את צינורות הנפט אל המכלים, כיוונו את המוקשים לשעה היעודה ונסוגו באותה דרך שחדרו לשטח.

הנפט בוער...

באותו לילה הוארו שמי חיפה באש להבות בעקבות שלוש התפוצצויות אדירות. לשונות האש שעלו מזרם הנפט אשר פרץ מן המכלים הממוקשים התפשטו ואחזו גם במכלים אחרים. כך עלו באש אחד עשר מכלים של חברת הנפט העיראקית שבבעלות הבריטים.

הדלקה שכחה רק כעבור ארבעה ימים. שלושים אלף טון חומר-דלק בשווי של מיליון לירות שטרלינג הושמדו. בכרוז שפרסמה המחתרת ביום שלמחרת נכתב: "האימפריליזם הבריטי, השואף להטביענו בדם כדי לשמור על זרם-הנפט; המגרש מעפילים ומציף מולדתנו ברבבות קלגסיו – לא ידע מנוח בארצנו".




יום שלישי, 26 בינואר 2021

הפרשה ברחוב דיזנגוף 30

ברחוב דיזנגוף בתל אביב עומד בניין מגורים בעל חזות שלווה ומטופחת. שלוש קומות, מרפסות מלבניות נושאות עציצים רעננים, גדר נמוכה ועץ בחצר. מי שלא יתקרב אל חזית הבניין ולא יקרא את השלט הניצב בכניסה לא יוכל לנחש שבבית זה ממש, התרחשה לפני שנים אחת הפרשות העגומות בתולדות מחתרת לח"י.

 
דיזנגוף 30 אז והיום

זה קרה ביום ג', 27.1.1942, בדירת משפחת מסר שבקומה השלישית, בחדר שנשכר על ידי לוחם לח"י זליג ז'ק. מלבד ז'ק שהו בחדר עוד שלושה: אברהם אמפר, משה סבוראי ויעקב לבשטיין. בחדר התנהל קודם לכן קורס לנשק של לח"י אולם באותו היום לא היתה כל פעילות. הארבעה ישבו בחדר, לא חמושים, ושוחחו ביניהם על ענייני המחתרת.

קרוב לשעה ארבע עזב יעקב את החדר ונכנס לבית השימוש. פתאום נשמע צלצול חזק וממושך. יעקב שמע צעדים מתפרצים ופונים שמאלה – אל חדרו של ז'ק. לאחר מכן התחוור לו מה התרחש בחדר.

 אל הדירה פרצו שלושה שוטרים בריטיים באקדחים שלופים ובראשם קצין הבולשת ג'פרי מורטון. לוחמי לח"י המופתעים עמדו והרימו את ידיהם.

מורטון פרץ לאמצע החדר, כיוון את אקדחו מול אברהם אמפר וירה אל בטנו שלוש יריות. מיד אחר כך הפנה את אקדחו וירה שלוש יריות אל זליג ז'ק, הסתובב עוד פעם וירה שתי יריות במשה סבוראי. לאחר שסבוראי כבר נפל ניגש אליו מורטון וממרחק של מטר אחד כיוון את אקדחו אל רקתו וירה עוד ירייה. לאחר מכן פנה אל בית השימוש וירה בדלת הנעולה.

מורטון עצמו לא ניסה להכחיש שירה לעבר בלתי חמושים. בדו"ח הבולשת שפורסם לאחר מכן כתב: "על המיטה הראשונה ממולי זיהיתי מיד את זליג ז'ק, שברח זה לא מזמן ממעצר. על המיטה השנייה שכבו שני אנשים אחרים. כל השלושה לא היו מזוינים... פקדתי עליהם בעברית לא לקום מהמיטה וכאשר היה נדמה לי שאחד מהם מנסה להגיע אל המעיל שהיה לידו, פתחתי באש לעבר השלושה."

לאחר היריות פרצה לחדר עדת בלשים נוספת בראשותו של הקצין ווילקין לביצוע חיפוש. נמצאו שני רימוני סרק ואקדח, שהוכנס במתכוון על ידי הבלשים בכדי "לנמק" את הרצח.

יעקב לבשטיין שמע את היריות והבין את הנעשה. הוא טיפס דרך האשנב, נאחז בצינור צר שהיה בחוץ והתחיל יורד מהקומה השלישית. מלמטה ניתך עליו מטר יריות אף על פי שברור היה כי אין לו דרך להימלט והוא מוכרח להגיע לידי הבלשים והשוטרים המקיפים את הבית. כשהגיע למדרכה נעצר ע"י הבריטים.

הפצועים הובאו לבית החולים הממשלתי ביפו. זליג ז'ק ואברהם אמפר נפטרו מפצעיהם בבית החולים לאחר ארבעה ימים. יעקב ומשה נידונו למאסר עולם שהומר לעשר שנים אך שניהם הצליחו להימלט מבית הכלא עוד לפני כן, יעקב ב-1943 ומשה ב-1948.