העשרים שעלו מתוך האדמה – הבריחה הגדולה ממחנה המעצר בלטרון

לאחר רצח "יאיר" היתה לח"י על סף החידלון. פעילותה נפסקה כמעט כליל ורבים מחבריה היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. היו שחשבו כי זהו קיצה של המחתרת, אך חברי לח"י לא אמרו נואש. הישיבה בחיבוק ידיים במתקני הכליאה הבריטים בשעה שעליהם להמשיך במאבק להקמת מדינה יהודית היתה עבורם קשה מנשוא, לכן חיפשו ללא ליאות דרכי בריחה. במהלך שנות קיומה של לח"י   התבצעו עשרות בריחות של לוחמים מבתי הכלא ומחנות המעצר הבריטים. הידועה והמרשימה מכולן התרחשה באחד בנובמבר 1943. עשרים לוחמי לח"י נעלמו בלילה אחד, ממחנה המעצר השמור שבלטרון. הם נמלטו אל החופש דרך מנהרה תת קרקעית באורך 76 מטרים, שחפרו במשך תשעה חודשים.

דגם של מנהרת הבריחה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

אז איך מתחילים לחפור מנהרת בריחה? החברים הוציאו מפינת הצריף אבנים והדביקו אותן זו לזו בעזרת מלט מאולתר. כך יצרו לפתח המנהרה "מכסה" אותו ניתן היה להסיר ולהחזיר מידי לילה. בכדי להסתיר את הפתח, ערמו על המכסה את כל החפצים שהיו ברשותם – המזוודות הבגדים והארגזים. הבריטים לא חשדו בדבר. אחד הקצינים אף שיבח אותם על כך שהצריף נראה נקי ומסודר.

את המנהרה החלו לחפור עם כל מה שהיה בהישג ידם: כפות, כוסות ואפילו עם הידיים, אבל עד מהרה הבינו שהם זקוקים לכלי עבודה של ממש. חברי לח"י פנו לקצין הבריטי האחראי וביקשו להקים גינה בסמוך לצריף. בהתחלה נענו בשלילה אולם לאחר שהתעקשו הסכים הקצין וסיפק להם את כלי העבודה ששימשו לחפירת המנהרה.

את האדמה שהוציאו פיזרו החופרים בערוגות הגינה, אך ככל שהעמיקו לחפור נעשתה האדמה כהה ולחה יותר והעברתה לגינה היתה עלולה לעורר חשד. בעיה זו נפתרה הודות... לקור שבלטרון. בכדי לשמור על חום במגורי העצירים בנו הבריטים צריפים עם קירות בעלי דפנות כפולות. לרווח שבין הקירות דחסו אנשי לח"י שקים מלאים באדמה הכהה.

אותו רווח בין הקירות שימש גם להעברת תאורה למנהרה. כבלי חשמל נמשכו מחדר השירותים שהיה מואר במהלך הלילה, דרך דופן הקיר הכפולה אל המנהרה.

בכדי למנוע את קריסת המנהרה השתמשו אנשי המחתרת בקורות עץ שפירקו בסתר ממבנים ורהיטים שלא היו בשימוש.    

קושי נוסף היה החמצן או יותר נכון, המחסור בחמצן. עם התקדמות העבודה נעשה האוויר שבמנהרה דליל, מה שגרם להקאות והתעלפויות של החופרים. בכדי להחדיר אויר צח למנהרה יצרו אנשי לח"י מפוח מאולתר ממעיל גשם עמיד למים ואטום לאוויר.

בתום תשעה חודשים של עבודת צוות מפרכת, ראו חברי המחתרת את האור שבקצה המנהרה.

בתיאום עם חבריהם שבחוץ זחלו הלוחמים דרך מנהרת הבריחה ויצאו באישון לילה מהמחנה. בחוץ קיבלו נשק והתפזרו למקומות מסתור ברחבי הארץ. כעבור זמן קצר חזרו לשורות המחתרת ולהמשך המלחמה בשלטון הבריטי.

 

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=10869

הדוקטור "נחטף" במרפאה - סיפור שחרורו של ישראל אלדד מהשבי הבריטי

חבר לח"י, דוקטור ישראל אלדד היה הוגה דעות, סופר, מתרגם, ואידאולוג. לאחר רצח 'יאיר' נבחר להיות אחד מחברי ההנהגה החדשה של המחתרת  - "מרכז לח"י.  

ב-1944 נתפס אלדד ע"י הבריטים בסמוך לגימנסיה בן יהודה שבה לימד. בנסותו להימלט מפני השוטרים נפל ממרזב ונפצע קשה בגבו. במשך חודשים היה נתון בחגורת גבס עבה. כשמצבו הוטב, הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון, שם המשיך להתחזות כחולה הזקוק לטיפולו של אורטופד מומחה, במטרה לנצל את הטיפול הרפואי לביצוע תכנית בריחה.

            ד"ר ישראל אלדד

                                                

במשך חודשים הועבר אלדד מדי פעם לטיפול במרפאתו של ד"ר טרוי בירושלים. לפי התכנית שרקמו החברים שבחוץ, פעולת החילוץ היתה צריכה להתבצע בשעת ביקורו של אלדד במרפאה. במשך שלושה שבועות עמדו שנים עשר אנשי לח"י במצב הכן בהמתינם לבואו של אלדד אך הבריטים הצמידו לו שמירה מיוחדת: כשהביאוהו למרפאה נכנס עמו סרג'נט בריטי חמוש בתת מקלע לחדר הרופא, שוטר נשאר בחדר ההמתנה ובחוץ ניצבו משני צדי השער שני שוטרים חמושים נוספים. לפיכך, צריך היה לתכנן את החטיפה בקפדנות.

המבצע התרחש ב- 6 ליוני 1946: שניות אחדות אחרי שהוכנס ד"ר אלדד למרפאה, .הובא לשם על אלונקה אדם שנראה פצוע קשה. ידיו ורגליו היו חבושות וגופו כוסה בסדין. האלונקה נישאה בידי שלושה פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים. מפתח המרפאה הורידו השלושה את הפצוע מעל האלונקה והכניסוהו פנימה על זרועותיהם. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי קבוצת הפרמדיקים והפצוע, הגיח מפקד הפעולה, יעקב גרנק (דב הבלונדיני) אל השער שבחוץ. הוא זינק אל שני השוטרים שבשער ובאקדח שלוף פירק מהם את נשקם ודחף אותם לתוך החצר כשידיהם מורמות. איש מהם לא פצה פה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה.

  דגם של פעולת הבריחה מוצג במוזיאון לח"י

בינתיים, בתוך המרפאה, התרחש קסם: "החולה הפצוע" (שהיה למעשה לוחם לח"י שהתחזה לחולה) קפץ על רגליו, השליך מעליו את הסדין ושלף אקדח. ה"פרמדיקים" (גם הם אנשי לח"י מחופשים) נטרלו את השוטר שבחדר ההמתנה. ה"פצוע" פתח את הדלת לחדר הרופא בו שכב אלדד בלווית הרופא והסרג'נט הבריטי. כשהסרג'נט ניסה לתפוש את תת-המקלע ירה ה"פצוע" ברגלו. אלדד פרץ החוצה והצטרף ללוחמים אשר נסוגו אתו במכונית שהמתינה להם ליד השער. בדרך החליפו רכב והמשיכו עד לתל אביב.

כך ברח הדוקטור מהמרפאה...

עם שחרורו שלו אלדד היו כל חברי מרכז לח"י חופשיים ופעלו שוב ביחד. המחתרת הועמדה עתה בפני חידוש הפעולות בכוחות מתוגברים.

חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.
בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה

אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

החולה המדומה

עמנואל הנגבי (אדם)

לפני 75 שנה באלול תש"ג,  15/9/1943 ברח עמנואל הנגבי שטרסברג (אדם)  מבית החולים שבכלא ירושלים.
'אדם', אחד מבין אנשי לח"י, חופרי המנהרה המפורסמת ממחנה המעצר בלטרון, הקדים לברוח לבדו, כדי לעזור לעשרים חבריו לצאת אל החופש. על המנהרה עמלו עמנואל הנגבי וחבריו במשך 9 חודשים. אורך המנהרה היה 76 מטרים, אותה חפרו בדם, יזע ודמעות. לאחר שסיימו את החפירה היו מספר מכשולים טכניים שעיכבו את השחרור. מרכז התנועה החליטה לעכב את הבריחה בחודש נוסף.
עמנואל הנגבי, אחד הלוחמים הכלואים חשש שהמנהרה תקרוס בעונת הגשמים המתקרבת, והחליט להעמיד  פני חולה, כדי להגיע לבית החולים, משם קל יותר לברוח, ולהכין את סידורי קבלת חבריו הבורחים מלטרון. הנגבי הצליח להתחלות באופן כה רציני, שהמחתרת העבירה אליו בעזרת שליח פקודה "ברח אם תוכל". וכך פינו אותו באמבולנס, תחת שמירה כבדה לבית החולים הממשלתי, שנמצא מול כלא ירושלים. שם השכיבו אותו בחדר אסירים ביחד עם עוד 60 אסירים חולים. לפי עדותו של הנגבי " מיד החלו לרקום במוחי תכניות בריחה שונות. לאחר יומיים קיבלתי רשות לרדת מהמיטה... וצעדתי כפוף וכושל לשירותים... גם השומר הבחין בהליכתי... למצב זה שאפתי שהשומרים יאמינו שלא כדאי ללוות חולה מסוכן כמוני לשירותים, כי איני מסוגל לברוח".
בלילה בו השומר נרדם והשני הסתובב, לבש את בגדיו האזרחיים מתחת לפיז'מה והחל צועד בהליכה איטית לעבר דלת השירותים, ומשם יצא לפרוזדור בצעדים בטוחים, וירד לחצר מגרש הרוסים. וכך חבר  לאנשי המחתרת מוכן ומזומן לקבל את פני הבורחים מהמנהרה לחופש ולמלחמה בשלטון הזר במולדת.