החיים במחתרת

 כיצד חיו אנשי לח"י במחתרת? האם, כפי שכתב 'יאיר' באפלת מרתפים, בחדרים עלובים בשכונות עוני? האם התהלכו כ"גנבים בלילה" או שהיו מופיעים גם ברחובות הסואנים לאור יום? היכן התחבאו ואיך הסוו את עצמם?

התשובה היא כי אורח החיים של אנשי המחתרת התחלק לשני סוגים: אלה שהיו מבוקשים על ידי הבולשת ואלה שחיו אורח חיים לגאלי, כל אחד בביתו עם משפחתו ועבודתו תוך הסתרת השתייכותם למחתרת. אלה וגם אלה היו מגויסים לעבודה במחתרת עשרים וארבע שעות ביממה וכל חייהם נקבעו לפי צרכי הארגון.

אורח חייהם של המבוקשים על ידי השלטונות היה קשה. הם היו נרדפים. לעתים לא היתה להם ברירה אלא להתגורר בחולות, בפרדסים, בצריפים דולפים, בחדרים צרים ואפלים או על גגות ואף במקלטים ציבוריים ובגינות ציבוריות. בעת הצורך, היו הלוחמים נפגשים בסמטאות צדדיות ובשעת לילה בלבד.

לעומתם, החברים הבלתי ידועים בהשתייכותם למחתרת המשיכו את חייהם הפרטיים כרגיל אך העמידו לרשות המחתרת את שכרם שלרוב פרנס גם את חברי המחתרת הנרדפים.

דבר נוסף שאפיין את חייהם של חברי המחתרת הידועים למשטרה היה המתיחות הנפשית בלתי פוסקת והערנות התמידית לסכנות שהם נתונים להן, לא רק בשעת קרב או פעולה מסוכנת אלא יום יום ושעה שעה. כל אחד מהם ידע כי מדי רגע הוא עלול להיהרג, להיאסר, להישלח לעינויים, להיכלא לשנים ארוכות בבית הסוהר או להישלח לגלות. החברים היו שרויים במתח תמידי, גם מאימת החיפושים, המעקבים והמרדפים.

וכיצד מסתדרים כשמנהלים אורח חיים קשה כל כך?

כדי לא להתגלות ולהיתפס הקפידו החברים על חשאיות עמוקה. איש לא ידע יותר ממה שהיה צריך לדעת, כל נייר או פתק הושמד מיד לאחר קריאתו. החברים קראו לעצמם בכינויים ובדרך כלל לא ידעו את שמם האמתי ואת מקום המגורים של חבריהם למחתרת. הם סיגלו לעצמם כתבי סתר ותעודות מזויפות. וכשהיה עליהם לצאת למשימות הם היו מופיעים בתחפושת. בין התחפושות המקובלות היו זקן, שפם, שיער צבוע, משקפיים, בגדי נשים וחליפות. 

כדי לא להתגלות השתמשו החברים בתעודות מזויפות- 

תעודה מזויפת של חנה ערמוני מוצגת במוזיאון לח"י

הגיוס ללח"י

 לח"י הייתה המחתרת הקטנה ביותר והנרדפת ביותר, וכדי להגן על קיומה ולאפשר לה חופש פעולה היה הכרח לשמור על סודית מוחלטת. כיצד, אם כן, הצליחו חברים חדשים להצטרף אליה? השיטה המקובלת הייתה שיטת ההמלצות האישיות. חברי לח"י הציעו רשימות של מועמדים שעשויים לדעתם להתאים לפעילות המחתרת. אחרי שהיו מאתרים כאלה מסביבתם המוכרת, ממקומות לימודיהם, עבודתם וכיו"ב, היה עליהם לאסוף נתונים על דעותיהם ועל אופיים. אל המועמדים הפוטנציאלים נשלח תחילה חומר הסברה כפעולת "ריכוך": עיתון "המעש", חוברות פוליטיות, כרוזים של תחנת השידור וכו'. אחר כך נשלח אליהם חבר לח"י שתפקידו היה לשכנע את המועמדים בצדקת הדרך הרעיונית של המחתרת ולגשש אם ירצו להתגייס אליה ולקחת חלק במאבק בשלטון הזר. המועמדים שהביעו את רצונם להצטרף נבחנו ונבדקו בבדיקות מדוקדקות ככל האפשר. אלה שנמצאו כשרים הוזמנו לוועדת הקבלה.

טקס הקבלה התקיים על פי הזמן והמקום: במקלטים ציבוריים או במבנים עזובים, בגנים ובפרדסים. אפלת המקום הסתירה את פניהם של המראיינים והשרתה אווירת מסתורין מסביב. המועמד הובא למקום בעיניים קשורות והיה עליו לעמוד במבחן התשובות לשאלות ולהגיב לתיאורי הקשיים והסכנות המצפים לו במחתרת – רדיפות, מאסר, עינויים ומוות. אלה שעמדו במבחן ועדת הקבלה ונתקבלו למסגרת המחתרת יצאו להכשרה מתאימה לתפקיד שנבחר עבורם.

הלוחמת חנה ערמוני מספרת על גיוסה שלה למחתרת:

תארי איך הצטרפת ללח"י

הייתי אז בת 16. כמו כל בנות גילי הייתי יוצאת לבלות על שפת הים בתל אביב, במקום בו צעירים וצעירות היו מטיילים ומשוחחים. באותו מקום פגשתי  שלושה נערים בני גילי שנראו לי רציניים והייתה בינינו שפה משותפת. אחרי שהתיידדנו קצת הם הציגו את עצמם כחברי 'הגנה' ושאלו למה אני לא מצטרפת ל'הגנה'. עניתי שאני לא מזדהה עם הגישה הדפיטיסטית ובוויכוחים שלנו הייתי מתקיפה את מדיניות ה'הגנה'. אחרי זמן מה בא אלי אחד מהם לבדו ואמר לי "אם כך את חושבת, למה את לא עושה כלום?" עניתי שהייתי רוצה לעשות אבל אני לא יודעת איך. הוא אמר "אם לא תספרי לאף אחד, אני יכול להפגיש אותך עם איש לח"י שאני מכיר". עניתי שאשמח והוא קבע לי פגישה. קיבלתי את הפרטים: מקום, שעה וסיסמא. כמו כן נאמר לי לשמור על סודיות מוחלטת. לפגישה שנקבעה הופיעה בחורה גבוהה וביקשה ממני לעצום עיניים. היא הובילה אותי דרך רחובות תל אביב עד שלבסוף הוכנסתי למקום סגור. ידעתי שהגעתי לוועדת קבלה.

ומה את זוכרת מועדת הקבלה?

כאשר פתחתי את העיניים ראיתי שהבחורה הלכה ואני נמצאת בחדר כמעט ריק. מולי היה רק כיסא ושמיכה גדולה תלויה. לא יכולתי לראות מי מאחורי השמיכה, אבל מי שהיה, הציץ עלי דרך חור גזור ושאל אותי למה אני רוצה להצטרף למחתרת. הצגתי את דעותיי. אמרתי שאני רוצה מדינה יהודית עצמאית ושאינני מסכימה עם הספר הלבן ועם מדיניות ההבלגה של ה'הגנה', שלדעתי לא עושה מספיק. הקול שמאחורי השמיכה המשיך לשאול: מה תעשי אם ההורים שלך יתנגדו? האם את יודעת במה כרוכה החברות במחתרת? האם את מוכנה להתמודד עם הסכנות הרבות ואולי אפילו לשלם בחיים על הפעילות המחתרתית? עניתי כמיטב יכולתי. בסופה של השיחה נאמר לי לחכות לתשובה. כנראה שהנחתי את דעתם של המראיינים כי בספר ימים אחר כך ניגש אלי בחור שקבע לי פגישה עם האחראי שלי.

איזו הכשרה עברת אחרי שהתקבלת?

התחלתי לפעול בתוך תא של שלושה חברים ומדריך אחראי. פעילות התא הייתה בהתחלה בעיקר דיונים על אידאולוגיה, בהמשך הדבקת כרוזים, חומר הפצה והסברה לתיבות דואר ולבסוף גם שימוש בנשק ומטווחים שהיו חיוניים לפעולות. בהמשך השתתפתי בפיצוץ גשר נעמן ובהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה."