חשבון מר, כובע מעופף ושני טרמפיסטים - ההתנקשות בוילקין

 

תומס וילקין היה אחד הקצינים הוותיקים ששירתו במחלקת החקירות של הבולשת הבריטית. הוא היה מסוכן עבור אנשי המחתרות היהודיות בכלל ועבור לוחמי לח"י בפרט, אחראי לעינויים ולרציחות של אנשי מחתרת רבים, מעורב אישית ברציחתם של זליג ז'ק ואברהם אמפר ב-27.1.42 בדיזינגוף 30 ואף לקח חלק ברצח 'יאיר'. ללח"י היה עמו חשבון דמים מר.

חברי המחתרת ניסו לעקוב אחריו אך וילקין, שידע כי מחפשים אחריו, נזהר מאוד וקשה היה לעלות על עקבותיו.

יום אחד התקבלה ידיעה מוסמכת מקצין משטרה יהודי: "וילקין גר במעון לקציני משטרה הנמצא בכנסייה הרומנית ברחוב סנט ג'ורג' בירושלים." לאחר שהידיעה נמצאה מהימנה החליט מרכז לח"י לבצע פעולת התנקשות. המשימה הוטלה על יעקב בנאי ('מזל') ודוד שומרון ('עלי').

 

ב-29.9.44, לאחר כמה ימים של מעקבים אחר וילקין, יצאה קבוצת בחורים ובראשה 'מזל' ו'עלי' לבצע את הפעולה. שניהם לבשו חליפות אלגנטיות ומגבעות בסגנון בריטי, שהוסיפו נופך לחזותם האנגלית, והיו מצוידים באקדחים תופיים אוטומטיים וברימונים. הם עשו את דרכם לאורך רחוב סנט ג'ורג', אל הכנסייה הרומנית.

בפינת רחוב מאה שערים הסמוך, ליד חנות מכולת ישב בחור חבוש כובע ברט – היה זה חבר לח"י מתתיהו פלאי. תפקידו היה לזהות את וילקין ולסמן לאישור למתנקשים.

בסמטת מליסנדה, סמוך לכנסייה הרומנית המתינה מונית מילוט ובה חבר לח"י יהושע כהן.  

והנה בא הסימן: הבחור שליד החנות קם ומעיף את כובעו באוויר. וילקין יצא מהבית בדרכו למגרש הרוסים. הוא צעד מול שני המתנקשים בצעדים זהירים ומדודים, ידו בכיסו מחזיקה באקדחו, כשמבטו תר סביב ימינה ושמאלה, כדי לאתר סכנה אפשרית. המונית זזה ונכנסה לסמטה, שם המתינה עם מנוע דלוק. 'מזל' מזהה את וילקין על פי התמונה, "זה הוא" הוא אומר ל'עלי'. וילקין בא ומתקרב. הם נותנים לו לעבור על ידם ואז... 'מזל' ו'עלי' מסתובבים חיש, שולפים את אקדחיהם ויורים בו, שניהם בבת אחת. וילקין הסתובב אחורה עם אקדחו בידו, אך איחר את המועד. הוא התמוטט מהכדורים שפגעו בו אנושות.

'מזל' ו'עלי' נסוגו לפינת רחוב מליסנדה. הם נכנסים אל המונית שהמתינה להם, ונוסעים דרך כיכר אלנבי עד סופה של שכונת רחביה, שם נעצרת המכונית לרגע, כדי לנקות את לוחיות הזיהוי שכוסו מקודם במתכוון בבוץ. שם גם הורד הנשק לצורך החסנה. עכשיו, היה עליהם לנסוע לתל אביב, אבל הם חששו כי הבריטים יציבו מחסומים בדרך כדי ללכוד את מתנקשיו של וילקין. "סמכו עלי" אמר הנהג. הוא נסע אל תחנת האוטובוסים המרכזית והציע לשני שוטרים בריטים שעמדו בתור, לנסוע איתם חינם לתל אביב. הם קיבלו את ההצעה בשמחה והצטופפו במכונית לצד מתנקשיו של וילקין. עכשיו היה ברור ששום מחסום דרכים לא יעצור אותם.

 

תומס וילקין

הידיעה על חיסולו של וילקין הכתה גלים בין חברי כל המחתרות ובעיקר בין אסירי בתי הכלא ומחנות המעצר אשר רובם ככולם עברו תחת ידיו וחקירותיו של וילקין.

בתשרי תש"ה (ספטמבר 1944) הודיע מרכז לח"י על אחריותו לחיסולו של וילקין :

ט.י. וילקין, קצין הבולשת, אויב מושבע של כל ארגוני הכוח העבריים בארץ, "המומחה לעניינים יהודיים" במרכז הבולשת, הותקף והומת ביריות ביום ו' י"ב תשרי ש.ז.

וילקין נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר-ציון בירושלים. ארונו ושלט העץ הזמני שהציבו על קברו, הוכנו בידי אסירי לח"י בבית הכלא המרכזי בירושלים.

ההתנקשות בקונקווסט

 אלברט אדוארד קונקווסט היה ראש הבולשת הבריטית במחוז חיפה, קצין בכיר ומעוטר שנקט יד קשה כלפי האצ"ל ולח"י והיה אחראי למאסרם של לוחמים רבים.

במשך זמן רב היה קונקווסט יעד להתנקשות של חברי לח"י. הוא היה מודע לכך שהמחתרת עוקבת אחריו ולכן הקפיד להתנהל בזהירות, נהג להחליף תלבושות ומכוניות לעתים קרובות, ותמיד יצא מלווה בשומר ראש.

ביצוע ההתנקשות בקונקווסט הוטל על שני לוחמי לח"י, יעקב פנסו (גואל) ואבנר גרושוב (יואב), שיצאו למשימה ב-2 ביוני 1947. השניים עקבו אחרי הבלש שיצא במכוניתו מלווה בשומר הראש. הם נסעו בעקבותיהם כשגואל נוהג ויואב אוחז בתת מקלע.

במעלה רכס הכרמל עצרה מכוניתו של הקצין. קונקווסט ושומר ראשו יצאו מהרכב ונכנסו לחנות קרובה. הם חזרו כעבור כמה דקות עמוסים בשקיות וכאשר עמד קונקווסט להיכנס חזרה אל המכונית, חלפו על פניו גואל ויואב. התת מקלע הופעל וקונקווסט נורה למוות.

הלוחמים החלו לסגת אך עד מהרה נפתחה לעברם אש כבדה. כדורים אחדים פגעו במכונית. רסיס פגע בגואל ודם החל קולח מגבו. השניים קפצו מהרכב ונסו מהמקום. גואל מצא מקלט באחד הבתים, שם קיבל עזרה וטיפול רפואי מבעל הבית. יואב הגיע בשלום לבסיס ודיווח על מותו של קונקווסט. לאחר ההתנקשות פרסמה המחתרת את ההודעה הבאה:

אישים בכירים בחיפה ובהנהגת היישוב לא ראו בעין יפה את ההתנקשות בקונקווסט וגינו אותה בחריפות. חלקם אף נכחו בהלווייתו.

כדורים ולא של טניס – ההתנקשות במרטין

 קצין הבולשת מרטין היה אחד הלוחמים העיקשים במאבקה של מחתרת לח"י וגרם לה נזקים קשים. הוא ניחן בטביעת עין חדה שבזכותה זיהה את יצחק שמיר אף על פי שהיה מחופש (לפי הגבות, אלא מה...) וגרם למאסרו. כמו כן זיהה את שאול הגלילי שנשלח לסודן ושם מצא את מותו מכדורי חיילים. מכיוון שפגע בפעילות המחתרת, הוחלט במרכז לח"י על התנקשות.

מרטין הושם תחת מעקב. נאסף מודיעין על שגרת יומו, משמרות העבודה שלו, תחביביו, שכניו והסביבה שבה התגורר. אחד הפרטים המעניינים שנרשמו היה שמרטין, שחקן טניס חובב, נוהג מדי פעם לפקוד את מגרש הטניס הסמוך לביתו ולהתאמן בחבטות.

כשהושלמו כל הפרטים שהבטיחו את הצלחת הפעולה יצאה התכנית אל הפועל. ב-9 בספטמבר 1946, יצאו שני לוחמי לח"י למגרש המשחקים. הלוחמים לבשו בגדים לבנים ואחזו בידיהם מחבטים וכדורים כשחקני טניס לכל דבר. כשנכנס מרטין לבדו אל מגרש הטניס נדרכו שני ה"שחקנים", מה שעורר את חשדו של מרטין. הוא ניסה לשלוף את נשקו אך ה"טניסאים" הקדימוהו וירו בו את מלוא כמות הכדורים שבאקדחיהם. באותה עת הופעלו רימוני עשן ברחובות סמוכים ועוררו בהלה בקרב העוברים ושבים. שני הלוחמים ניצלו את המהומה שהתעוררה וחמקו מהמקום במכונית מבלי שיבחין בהם איש.

יותר נשמות מאשר לחתול – ניסיונות ההתנקשות בהרולד מקמייקל

 סר הרולד מק מייקל, הנציב העליון הבריטי החמישי בארץ ישראל, היה אחת הדמויות השנואות ביותר על היישוב העברי בכלל ועל אנשי לח"י בפרט. לא זו בלבד שראו בו אחראי לרצח יאיר, מקמייקל היה מזוהה עם כל העוולות שנעשו ליישוב היהודי בימי המנדט, מהספר הלבן ועד גירוש מעפילים, טיבוע סטרומה וחיפושי נשק בקיבוצים.

להתנקשות בחייו של מקמייקל היתה משמעות מדינית של פגיעה באיש המייצג ומסמל את השלטון הזר. מחתרת לח"י החליטה לקחת על עצמה את המשימה הזו אולם, כך התברר, המשימה היתה מסובכת מששיערו.

בתחילה, הוחלט להתנקש בנציב העליון בבואו לתפילת יום ראשון בכנסיית סנט ג'ורג' בירושלים. הוטמן מוקש בצינור הביוב מתחת לאדמה אך בשעת הפעולה קרתה תקלה בחוט החשמל והמוקש לא הופעל. ניסיון נוסף הוכשל בגלל סילוק המתנקשים מחצר הכנסייה.

בפעם אחרת ארבו לנציב בחורים שהיו מחופשים בבגדי מודדים, ליד תחנת הרכבת אך נאלצו להסתלק בגלל סיור עקשני של מכונית משטרה. תכנית נוספת לפעולה ליד בית המדפיס הממשלתי בירושלים נכשלה אף היא.

אך אנשי לח"י לא נואשו. לאחר זמן מה נקרתה להם הזדמנות פז לביצוע ההתנקשות, כשגילו שאשתו של הנציב העליון עורכת קונצרט חגיגי בבית הספר האנגלי בירושלים. דוד שומרון שהשתתף בניסיון ההתנקשות מספר:

"קנינו שני כרטיסים, האחד בשורה הראשונה והשני בשורה השנייה. בשורה הראשונה יֵשב המתנקש – יעקב בנאי, בשורה השנייה אשב אני, שמרוב תצפיות הכרתי היטב את הנציב העליון. מאחר שיעקב אינו מכיר אותו אצטרך לזהותו ולהודיע בסימן מוסכם שאכן זהו האיש- מק-מייכל. בהפסקה, יקום המתנקש, ייגש אל הנציב ויירה בו. בחוץ יעמדו בחורים עם רימוני עשן ורעש ובהישמע היריות יקימו מהומה ועל ידי כך יחפו על נסיגתנו... הערב הגיע. גייסנו חליפות יפות, חולצות לבנות ועניבות. התרחצנו, התגלחנו והצטחצחנו. סמוך לתחילת הקונצרט יצאנו איש-איש לדרכו ביחידות. מכוניות מפוארות נעצרו לפני הכניסה. זוגות הדורים בלבושם יצאו מתוכן והנהגים הסיעו את המכוניות לחניה. גברות אנגליות לבושות שמלות ערב, כפפות לבנות על ידיהן וריח בושם נודף מהן מלוות על ידי גברים לבושי שחורים, נכנסו לחצר בית הספר.

נכנסתי והתיישבתי במקומי. גם יעקב מצא את מקומו והתיישב. והנה פתחה התזמורת בנגינת ההמנון הבריטי. הקהל קם על רגליו. אשת הנציב העליון, הליידי מק-מייכל, הופיעה כשמסביבה פמליה של פקידים בכירים, המפקח הכללי של המשטרה וגנרל אחד. כל המבטים נפנו לעברם. לשווא חיפשתי את הנציב העליון לידה. הוא לא בא.יעקב הביט בי בצפותו לסימן המוסכם. ראיתי דאגה בעיניו. כעבור מספר שניות הביט בי שוב נעצתי בו את מבטי כדי שיראה שאמנם אינני נותן כל סימן. הפעם הבין: לא תהיה התנקשות. בעצם, לא היה לנו עוד מה לעשות כאן אך אי אפשר היה לצאת סתם ככה. ישבנו במקומותינו והאזנו. הקונצרט היה יפה מאוד".

ניסיון ההתנקשות האחרון נקבע לאחר שפורסמה הודעה בעיתונות, לפיה תיערך ביפו מסיבת פרידה לנציב. אותו יום התמקמו עשרה מטובי הלוחמים של לח"י בסיבוב החד של ליפתא וציפו לשיירת הנציב שתעבור בדרכה למסיבה. כולם היו מוכנים בעמדותיהם כאשר הגיעה השיירה: אופנוע, מכונית קטנה עם אנשי בולשת, מכוניתו של מקמייקל וטנדר מלא שוטרים מזוינים. על הכביש נזרק בקבוק תבערה גדול. המתקיפים פתחו באש תת מקלעים ורימונים לעבר השיירה. כלי הרכב שעל הכביש סטו מיד הצדה ואנשיהם תפסו מחסה וירו בחזרה לעבר התוקפים. לוחמי לח"י נסוגו כשהם משוכנעים כי הנציב העליון נפגע קשה אך מה רבה היתה אכזבתם כשגילו כי מקמייכל נפגע פגיעה קלה בלבד.

וכך, לא פחות משבע פעמים היה מקמייקל על הכוונת של לוחמי לח"י ובכל פעם שיחק לו מזלו והוא ניצל. ואולם, שבועות אחדים לאחר הניסיון האחרון הבין כנראה שלא כדאי לו עוד לבחון את המזל וברח מהארץ בחשאי. לאנשי לח"י נותר להתנחם בכך שלאירוע היו הדים מדיניים ברחבי העולם וכי בעקבותיו הרחיבו עיתוני בריטניה וארה"ב את הדיון על המצב בארץ ישראל.