יום שלישי, 27 באוקטובר 2020

בריחתו של "מנקה הארובות" מכלא ירושלים

במרס 1944 נעצר חבר הלח"י אנשל שפילמן  ונדון לעשר שנות מאסר בכלא ירושלים. לאחר מספר ניסיונות בריחה קבוצתיים שכשלו החליט לתכנן את בריחתו האישית. בעדותו[1] מספר אנשל על רעיון הבריחה שצץ במוחו ועל מהלך הבריחה אל החופש:

"בבית הסוהר היה מבקר מדי פעם בפעם מנקה ארובות ערבי. עקב עבודתו היה תמיד מלוכלך ומאובק. הוא היה מביא אתו מטאטא ומברשת, עולה על גג בית הסוהר ומנקה את הפיח. אנחנו, האסירים, התחקינו אחר האיש שהיה יוצא ונכנס באופן חופשי ומעולם לא חיפשו השוטרים בכליו.



החלטתי לברוח מבית הסוהר מחופש כמנקה הארובות. לשם כך הביא לי אחד מחברי הלח"י בגדים מרופטים שלבשם מתחת למדיו, ובחדר השירותים הורידם והעביר אותם לתאי. נעלים גבוהות, קרועות ומטולאות מצאתי במחסן בית הסוהר וכן קיבלתי כובע "טמבל" ישן וקרוע. את כל אלה לכלכתי היטב. חתיכת בד צרה וארוכה, קרועה מתוך ציפוי המזרון, שימשה לי לחגורה. גזזתי קצוות שערות מראשו של נער לח"י שנאסר בשעת הדבקת כרוזי המחתרת והדבקתי לעצמי שפם. מתחת למיטה, בפינת התא, שכבתי ואיפרתי את עצמי בעזרת משחת נעלים חומה-כהה ששימשה לצביעת הפנים, כפות הידיים ופרקי הרגלים המבצבצים בין הנעלים וקצות המכנסים הערביות.

ביום שבו השומר הרדום והעייף ביותר עבד כתורן, ירדתי חיש מהר מתחת למיטה והתחפשתי היטב. חברי לתא התחילו לדפוק בדלת ולקרוא לשומר "פתח את הדלת!" הם אמרו לו שהם רוצים לעבור לחדר הסמוך על מנת ללמוד ביחד עם החברים. השומר נעתר ואני שמתי פעמי לכיוון הדלת הפונה למשרד שם נמצא השוטר התורן. קראתי לו בערבית שיפתח את הדלת. הוא הסתכל עלי אבל לא זיהה אותי בגלל האפלולית ששררה במסדרון. אחרי שפתח לי את הדלת לא התעכבתי. המשכתי ללכת החוצה לחצר. אף אחד לא עצר בעדי. פניתי לכיוון הכניסה הראשית לבית הסוהר אך בכניסה הראשית עמדו מפקד בית הסוהר האנגלי, הקצין האחראי על האגף הערבי, והקצין האחראי על האגף היהודי – כולם מתכוננים להיכנס לספירה השגרתית בתאים. השעה היתה כמה דקות לפני 12.

מכיוון שלא יכולתי לצאת דרך שער הכניסה פניתי אל הפשפש אשר בגדר ממול הכניסה וקראתי לאחראי שיבוא לפתוח לי. זה התמהמה ואני דחקתי בו בחוצפה. הוא נעלב והתחיל לקלל אותי אבל לבסוף פתח את הפשפש. תוך כדי מלמול קללות וחרפות נגדי תקע את מקלו בין צלעותיי, הדף אותי החוצה וסגר את הפשפש בחזרה, בנקישה ובכעס מופגן.

הייתי מחוץ לחצר בית הסוהר. הלכתי בביטחון אם כי האטתי את הילוכי, לבל אבגוד בדמותי אותה אני מייצג: מנקה ארובות מלוכלך ומסכן."

כך, ב22 באוקטובר 1947 יצא אנשל לחופשי. הוא מצא את דרכו ברחובות ירושלים והגיע לביתו של חבר הלח"י משה סגל. משם הועבר לביתו של הרב שלמה גורן. לאחר שבוע הגיע לתל אביב כדי להצטרף אל חבריו להמשך הלחימה.



[1] מתוך "כך ברחנו לחזית" בהוצאת המדרשה הלאומית והוצאת "יאיר".

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

כדור שלג ביבשת השחורה

בשנת 1944 החליטו השלטונות הבריטים בארץ ישראל להגלות מאות מאסירי המחתרות למחנות מעצר באפריקה. מבצע הגירוש נקרא "כדור שלג" והוא נועד למנוע את גל הבריחות מבתי הסוהר וממחנות המעצר בארץ.

ב-19 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, הקיפו את מחנה המעצר בלטרון כוחות צבא גדולים והעירו את העצורים משנתם. בהתאם לרשימה מוכנה מראש הוצאו העצירים מהצריפים, נכבלו זה לזה והובלו אל מחוץ למחנה. הבריטים לקחו אנשי אצ"ל ולח"י ואף חשודים בהשתייכות לארגונים אלה.

העצורים הועלו למכוניות משא שהובילום לשדה התעופה לוד. שם הועברו לשלושה עשר מטוסים צבאיים. לפני המראת המטוסים פרצו העצורים בשירה אדירה של "התקווה". יעד הטיסה נודע להם רק ברגע האחרון: אסמרה, בירת אריתריאה, שהייתה נתונה בשליטה בריטית. הם הובאו למחנה המעצר "סמבל".

מחנה מעצר באפריקה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

גם באפריקה הרחוקה נמשך מאבקם של הלוחמים ללא הפוגה. הם ביצעו בריחות נועזות ושביתות רעב וניהלו מאבקים לשיפור תנאי המעצר.

צווי המעצר של הגולים היו בדרך כלל לפרקי זמן קצרים והם הוארכו מדי פעם בפעם לתקופות נוספות. על כן היה ברור להם כי עליהם להתכונן לשהות ארוכה ולדאוג להסדרת חיי קהילה תקינים בתוך גדרות התיל.

הגולים הקימו מוסדות דמוקרטיים לניהול ענייני פנים שכללו אספה כללית וועדות לטיפול בצרכים היומיומיים: מטבח, ניקיון, דואר וצרכנייה; התקיימו פעולות תרבות דת וספורט;  רבים מהאסירים עסקו בלימודים ובכתיבה ואף הוציאו כתב עת למחשבה ולספרות; התקיימו מופעי בידור ומחזות שהוצגו ע"י הלהקה האומנותית של המחנה.

חלק מהגולים עסקו בעבודות יד שכמה מהן ניתן לראות כיום בתערוכה במוזיאון לח"י.

עבודות של פנחס רוזן ממחנה המעצר באפריקה

כלי העבודה של חבר לח"י והפסל צבי פרונין ממחנות המעצר באפריקה

קרוב לארבע שנים היו חברי המחתרת אסורים בשלושה מחנות מעצר בגלות אפריקה: "סמבל" שבאריתריאה, "קרתגו" ו"גילגיל" שבקניה. הם שהו שם על לשובם ארצה לאחר עזיבת הבריטים את הארץ והקמת מדינת ישראל.