אז איפה הייתם בכ"ט בנובמבר 1947? חברי לח"י נזכרים

 

73 שנים אחרי, הצצנו בספרים על מנת לבדוק היכן היו וכיצד חשו חברי לח"י באותו לילה דרמטי, לאחר קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם. הרשו לנו לקחת אתכם לשלוש זירות התרחשות שונות ברחבי הארץ ולשמוע מפי חברי המחתרת על השמחה, ההתרגשות והחששות הכבדים ממה שצפוי כבר למחרת.

 

 נתן ילין מור, אז בן 34, תל אביב: "רבבות שהצטופו בככר מוגרבי פרצו בשאגה אדירה, שתחילתה שירת ההמנון הלאומי והמשכה התפרצויות שמחה. עתה התחיל לילה אשר כל  שחי בו לא ישכחנו עד סוף ימיו. משפחות משפחות, כולל הטף, יצאו מבתיהם ונהרו אל הככר, הסתדרו במעגלים והחלו רוקדים ריקוד שאין לו סוף.

תגובתי האישית היתה שונה: ברגע שהחלו ההמונים מריעים אחזה צמרמורת בכל גופי ורעד תקפתני. זה היה תהליך מזורז של הפגת המתח שבו חייתי שבע שנים: רצח "יאיר", מעצר במחנות מזרע ולטרון, בריחה דרך המנהרה, מתח חיי מחתרת, אחריות לחייהם ולמותם של לוחמים. ברגע זה ראיתי את כולם לנגד עיני  - כולם יקרים, כולם ראויים לשמש דוגמה ומופת ללוחמים עשויים ללא חת, בכל הדורות. בזכות דמם, בזכות מאמציהם והסתכנותם, הגענו אל הלילה הזה." 

 

משה סבוראי, אז בן 33 עכו: "ב-29 בנובמבר 1947 נמצאנו בכלא עכו. מהחדשות, ששמענו ברדיו, על המתרחש בארץ ובעולם, התכוננו להתפרצות האסירים הערבים נגדנו. הצטיידנו ברגלי שולחנות ומיטות, בכלי עבודה וכלי מטבח, וחיכינו להתפרצותם. תוכניתנו היתה לרכז את כל האסירים העברים בחדר מס' 28... לפנות ערב באה ההתפרצות המתוכננת של האסירים הערבים. נסוגונו תוך התגוננות לחדר הגדול והתבצרנו בו, בעזרת שולחנות, ספסלים ומיטות. הערבים שרפו את הספרייה והתפרצו לחדרים האחרים והשמידו מכל הבא ליד אולם לא יכלו לפרוץ לחדר המבוצר מבפנים. פצצות דמע ופלוגה של שוטרים בריטים גירשה אותם חזרה לחדריהם. היתה זו הרגשה איומה להיות במצב זה בכלא,  נתונים לחסדם של שוטרים בריטים".

 

עזרא יכין, אז בן 19, ירושלים: "עם החלטת העצרת יצאו המוני יהודים לרחובות לרקוד ולחגוג. כל הלילה ההוא רקדו ורקדו. מעגלים-מעגלים רוקדים ושרים "מזל טוב! העולם נותן לנו מדינה". הבטנו בעם הרוקד בעליזות וידענו כי בערי האויב ובכפריו כבר משחיזים את החרבות. לא רק היהודים לא הלכו לישון בליל הריקודים. הערבים טענו את רוביהם וכיוונו את כלי המשחית לעבר העם הצוהל. המדינה עוד לא נולדה אבל בניה כבר חייבים היו להיחלץ ולהגן עליה ועל עצמם. ליל השכרון חלף ועמו חלפה-עברה שעת השמחה. עם בוקר הגיעה שעת המלחמה".

פרשת "ילדי רעננה"

 

המבנה הנטוש בדרום רעננה

המבנה שלפניכם נמצא בדרום רעננה. הוא עומד שם עוד מימי טרום המדינה, אז היה נטוש, מבודד ומוקף פרדסים. מסיבות אלה נשכר המקום על ידי חברי לח"י, לכאורה לשימוש כמגורים, אך למעשה שימש כמקום שיכשיר את בני הנוער שהצטרפו למחתרת באימוני נשק. בבית היו שלושה חדרים ובאחד מהם נחפר סליק בו הוטמנו נשק וחומרי חבלה. בנובמבר 1947 התחיל שם קורס של קבוצת נערים ונערות שעמד להמשך שבועיים. הקבוצה מנתה עשרה צעירים, ביניהם המדריך – יגאל, ומנהלת המשק – חמדה.

 

 בני נוער בקורס לשימוש בנשק

בבוקר ה-11 בנובמבר התנהל הקורס כסדרו. לאחר הרצאת הפתיחה הוצא הנשק מהמחסן והחניכים התיישבו על המזרונים הפרושים על הארץ והחלו לנקותו משמן האחסנה. יגאל הסתובב בין החניכים, הסביר ועזר להם בעבודת הניקוי. אחד הבחורים עמד בתצפית ליד החלון הפונה מערבה והציץ דרך הוילון. הם עבדו כך בשקט כשעה או שעתיים כשלפתע אמר הצופה בבהלה: "כלניות! כלניות!" וכולם קפאו על מקומם. יגאל ניגש לוילון והציץ החוצה. "כולם לעבור לחדר האחורי" לחש. בשקט קמו החניכים ועברו לחדר המזרחי שבו היה חלון ממנו ניתן לברוח החוצה ולרוץ אל הפרדסים שמסביב. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. "חמדה" פקד יגאל "גשי לדלת ופתחי" כל התנגדות היתה בלתי אפשרית. הקורס אך נפתח והצעירים עוד לא למדו להשתמש בנשק. חמדה ניגשה לדלת ופתחה. בפתח עמד סרג'נט בריטי חובש כומתה אדומה שמשמעה "כלניות" – צנחנים. הבריטי הציץ פנימה, הוא החוויר כשראה את קבוצת הנערים עם הרובים ונסוג בצעקת פקודה באנגלית יגאל פקד: "כולם לקפוץ ולרוץ לפרדס!"

אחד-אחד, אחת-אחת, החלו הצעירים לקפוץ ולרוץ, אך לאחר מספר צעדים - נפתחה עליהם אש מתת מקלעים ורובים. אחת הצעירות, "נמרודה", ראתה שחבריה נשכבים על הארץ ונשכבה גם היא, בחושבה שהם עושים זאת כדי שלא להיפגע. לפתע ראתה את חברתה אורה רצה ונופלת. אז הבינה שחבריה לא נשכבו, כי אם נפלו מכיוון שנפגעו מאש התופת. שנים לאחר מכן סיפרה "נמרודה" (בשמה האמיתי רבקה אליאב) את זיכרונותיה מהיום הנורא ההוא:[1]

"התחילו יריות מכל הכיוונים. המגרש שהיה מחוץ לחלון היה כבר מוקף מאות חיילים בריטים, ואנחנו נפלנו למטווח כמו ברווזים. בזה אחר זה החברים נהרגו. אני שכבתי על הארץ ולא נפגעתי, למרות שירו לעברי. שניים מאיתנו הספיקו לרוץ לכיוון הפרדס, וניצלו. צעיר נוסף ברח גם הוא, והבריטים חשבו שהוא ילד תועה, ואחד נוסף נפצע קודם לכן. במטווח הזה היינו שישה, אני וחמשת ההרוגים... לאחר מכן הגיעה משאית, וכל שני חיילים הרימו גופה וזרקו אותה למשאית. בהתחלה הייתי בטוחה שהם סתם שוכבים שם, כמוני. הראשון היה יגאל, אחריו אריאל, אחר כך חמדה ואורה, שנפצעה קשה ומתה בבית החולים. מאוחר יותר, הם ניגשו לזרוק אותנו למשאית, ולפניי לקחו את אברהם חמילבסקי שנפצע גם הוא קשה. כשניגשו אליי לזרוק גם אותי למשאית, נעמדתי על הרגליים. החייל שהיה מולי היה בהלם, ועם הקת של הרובה נתן לי מכה חזקה בראש. הזדעזעתי, אבל לא קרה לי שום דבר. הייתי היחידה שיצאה ללא פגע".

אליאב נלקחה לחקירה, נשפטה ונידונה למאסר עולם. היא נשלחה לבית הכלא לנשים בבית לחם. "רק כשהגעתי לבית הכלא הרשיתי לעצמי להתפרק", היא אומרת. "לא קלטתי שמדובר במוות, כי הם היו כל כך צעירים. רק אז בכיתי במשך כמה ימים רצופים".

לאחר שישבה בבית לחם שלושה חודשים, היא הועברה לבית הכלא בעתלית, שם ריצתה שלושה חודשים נוספים. שבועיים לאחר נטישת הבריטים את הארץ היא שוחררה והתגייסה לשורות צה"ל.

שלט להנצחת זכרם של ילדי רעננה

חמשת ילדי רעננה שנרצחו: המדריך יצחק (יגאל) מוסקוביץ' בן ה-19, מנהלת המשק שרה (חמדה) בלסקי בת ה-18 והחניכים לאה (רות) גינצלר בת ה-16, שלום (אריאל) מחרובסקי בן ה-17 ויהודית (אורה) מגורי-כהן בת 16 קבורים בבית הקברות נחלת יצחק.

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=9648

---

[1] הציטוטים לקוחים מתוך כתבתה של נטע-לי בינשטוק "היינו עשרה ילדים מול מאות חיילים בריטים", באתר mynet 22.11.09

העשרים שעלו מתוך האדמה – הבריחה הגדולה ממחנה המעצר בלטרון

לאחר רצח "יאיר" היתה לח"י על סף החידלון. פעילותה נפסקה כמעט כליל ורבים מחבריה היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. היו שחשבו כי זהו קיצה של המחתרת, אך חברי לח"י לא אמרו נואש. הישיבה בחיבוק ידיים במתקני הכליאה הבריטים בשעה שעליהם להמשיך במאבק להקמת מדינה יהודית היתה עבורם קשה מנשוא, לכן חיפשו ללא ליאות דרכי בריחה. במהלך שנות קיומה של לח"י   התבצעו עשרות בריחות של לוחמים מבתי הכלא ומחנות המעצר הבריטים. הידועה והמרשימה מכולן התרחשה באחד בנובמבר 1943. עשרים לוחמי לח"י נעלמו בלילה אחד, ממחנה המעצר השמור שבלטרון. הם נמלטו אל החופש דרך מנהרה תת קרקעית באורך 76 מטרים, שחפרו במשך תשעה חודשים.

דגם של מנהרת הבריחה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

אז איך מתחילים לחפור מנהרת בריחה? החברים הוציאו מפינת הצריף אבנים והדביקו אותן זו לזו בעזרת מלט מאולתר. כך יצרו לפתח המנהרה "מכסה" אותו ניתן היה להסיר ולהחזיר מידי לילה. בכדי להסתיר את הפתח, ערמו על המכסה את כל החפצים שהיו ברשותם – המזוודות הבגדים והארגזים. הבריטים לא חשדו בדבר. אחד הקצינים אף שיבח אותם על כך שהצריף נראה נקי ומסודר.

את המנהרה החלו לחפור עם כל מה שהיה בהישג ידם: כפות, כוסות ואפילו עם הידיים, אבל עד מהרה הבינו שהם זקוקים לכלי עבודה של ממש. חברי לח"י פנו לקצין הבריטי האחראי וביקשו להקים גינה בסמוך לצריף. בהתחלה נענו בשלילה אולם לאחר שהתעקשו הסכים הקצין וסיפק להם את כלי העבודה ששימשו לחפירת המנהרה.

את האדמה שהוציאו פיזרו החופרים בערוגות הגינה, אך ככל שהעמיקו לחפור נעשתה האדמה כהה ולחה יותר והעברתה לגינה היתה עלולה לעורר חשד. בעיה זו נפתרה הודות... לקור שבלטרון. בכדי לשמור על חום במגורי העצירים בנו הבריטים צריפים עם קירות בעלי דפנות כפולות. לרווח שבין הקירות דחסו אנשי לח"י שקים מלאים באדמה הכהה.

אותו רווח בין הקירות שימש גם להעברת תאורה למנהרה. כבלי חשמל נמשכו מחדר השירותים שהיה מואר במהלך הלילה, דרך דופן הקיר הכפולה אל המנהרה.

בכדי למנוע את קריסת המנהרה השתמשו אנשי המחתרת בקורות עץ שפירקו בסתר ממבנים ורהיטים שלא היו בשימוש.    

קושי נוסף היה החמצן או יותר נכון, המחסור בחמצן. עם התקדמות העבודה נעשה האוויר שבמנהרה דליל, מה שגרם להקאות והתעלפויות של החופרים. בכדי להחדיר אויר צח למנהרה יצרו אנשי לח"י מפוח מאולתר ממעיל גשם עמיד למים ואטום לאוויר.

בתום תשעה חודשים של עבודת צוות מפרכת, ראו חברי המחתרת את האור שבקצה המנהרה.

בתיאום עם חבריהם שבחוץ זחלו הלוחמים דרך מנהרת הבריחה ויצאו באישון לילה מהמחנה. בחוץ קיבלו נשק והתפזרו למקומות מסתור ברחבי הארץ. כעבור זמן קצר חזרו לשורות המחתרת ולהמשך המלחמה בשלטון הבריטי.

 

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=10869