הדוקטור "נחטף" במרפאה - סיפור שחרורו של ישראל אלדד מהשבי הבריטי

חבר לח"י, דוקטור ישראל אלדד היה הוגה דעות, סופר, מתרגם, ואידאולוג. לאחר רצח 'יאיר' נבחר להיות אחד מחברי ההנהגה החדשה של המחתרת  - "מרכז לח"י.  

ב-1944 נתפס אלדד ע"י הבריטים בסמוך לגימנסיה בן יהודה שבה לימד. בנסותו להימלט מפני השוטרים נפל ממרזב ונפצע קשה בגבו. במשך חודשים היה נתון בחגורת גבס עבה. כשמצבו הוטב, הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון, שם המשיך להתחזות כחולה הזקוק לטיפולו של אורטופד מומחה, במטרה לנצל את הטיפול הרפואי לביצוע תכנית בריחה.

            ד"ר ישראל אלדד

                                                

במשך חודשים הועבר אלדד מדי פעם לטיפול במרפאתו של ד"ר טרוי בירושלים. לפי התכנית שרקמו החברים שבחוץ, פעולת החילוץ היתה צריכה להתבצע בשעת ביקורו של אלדד במרפאה. במשך שלושה שבועות עמדו שנים עשר אנשי לח"י במצב הכן בהמתינם לבואו של אלדד אך הבריטים הצמידו לו שמירה מיוחדת: כשהביאוהו למרפאה נכנס עמו סרג'נט בריטי חמוש בתת מקלע לחדר הרופא, שוטר נשאר בחדר ההמתנה ובחוץ ניצבו משני צדי השער שני שוטרים חמושים נוספים. לפיכך, צריך היה לתכנן את החטיפה בקפדנות.

המבצע התרחש ב- 6 ליוני 1946: שניות אחדות אחרי שהוכנס ד"ר אלדד למרפאה, .הובא לשם על אלונקה אדם שנראה פצוע קשה. ידיו ורגליו היו חבושות וגופו כוסה בסדין. האלונקה נישאה בידי שלושה פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים. מפתח המרפאה הורידו השלושה את הפצוע מעל האלונקה והכניסוהו פנימה על זרועותיהם. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי קבוצת הפרמדיקים והפצוע, הגיח מפקד הפעולה, יעקב גרנק (דב הבלונדיני) אל השער שבחוץ. הוא זינק אל שני השוטרים שבשער ובאקדח שלוף פירק מהם את נשקם ודחף אותם לתוך החצר כשידיהם מורמות. איש מהם לא פצה פה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה.

  דגם של פעולת הבריחה מוצג במוזיאון לח"י

בינתיים, בתוך המרפאה, התרחש קסם: "החולה הפצוע" (שהיה למעשה לוחם לח"י שהתחזה לחולה) קפץ על רגליו, השליך מעליו את הסדין ושלף אקדח. ה"פרמדיקים" (גם הם אנשי לח"י מחופשים) נטרלו את השוטר שבחדר ההמתנה. ה"פצוע" פתח את הדלת לחדר הרופא בו שכב אלדד בלווית הרופא והסרג'נט הבריטי. כשהסרג'נט ניסה לתפוש את תת-המקלע ירה ה"פצוע" ברגלו. אלדד פרץ החוצה והצטרף ללוחמים אשר נסוגו אתו במכונית שהמתינה להם ליד השער. בדרך החליפו רכב והמשיכו עד לתל אביב.

כך ברח הדוקטור מהמרפאה...

עם שחרורו שלו אלדד היו כל חברי מרכז לח"י חופשיים ופעלו שוב ביחד. המחתרת הועמדה עתה בפני חידוש הפעולות בכוחות מתוגברים.

עמדת לח"י לגבי פתרון בעיית הערבים

במשך שנות קיומו של ארגון לח"י, הייתה התפתחות בהשקפותיהם בנוגע לשאלה הערבית ביחס לפתרון המדיני של ארץ ישראל.

ארגון ה"הגנה" קם ונולד מעצם הצורך להתגונן נגד הערבים הפורעים והרוצחים. האצ"ל נוסד בימי פרעות דמים כדי להשיב לערבים מלחמה. ייסודה של לח"י היה שונה. מטרת הקמתה של מחתרת לח"י הייתה שחרור ארץ-ישראל, מולדתו של עם ישראל, מהשלטון הזר הבריטי שהוא האויב העיקרי המונע את חירות העם ובו יש להלחם עד לגירושו מן המולדת.

ההתמקדות במלחמה בשלטון הזר הבריטי הביאה את לח"י, בכל תקופת מלחמתה, למסקנה כי אפשר לפתור את סכסוך הדמים עם ערביי ארץ ישראל, שנולד בבית יוצרם האימפריאליסטי של השלטון הבריטי. לח"י הייתה סבורה שע"י סילוק הבריטים, יסולקו גם שורשי הסכסוך הישראלי-הערבי וסילוקם יאפשר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.

אולם עמדותיה של לח"י בשאלת הערבים עברו שינויים במהלך המלחמה בשלטון הזר ובנסיבות ההיסטוריות המשתנות בקצב המסחרר, ושל האירועים בזירה העולמית.

עם הקמתה של לח"י בשנת 1940, מסיידה אברהם שטרן – יאיר, התייחס אל הבעיה הערבית בעקיפין ולא במפורש. ב'עיקרי התחיה', 18 העיקרים שכתב יאיר על החזון שלו בקשר לארץ ישראל, קבע כי רק לישראל הזכות הבלעדית על ארץ ישראל ואת פתרון בעיית הזרים, כלומר בעיית הערבים, הוא הציע לפתור ע"י חילופי אוכלוסין (טראנספר). עמדתו של יאיר בעניין חילופי אוכלוסין תאמה גם את השקפותיהם של מנהיגי מפא"י דאז: יצחק בן-צבי, שמואל דיין, ברל כצנלסון ובן-גוריון.

מדיניות לח"י שהתהוותה בהיעדרו של יצחק שמיר שישב במחנה מעצר באריתראה – ע"י שני חברי המרכז – נתן ילין-מור (גרא) וד"ר ישראל אלדד, אשר ניהלו את התנועה, הייתה אמביוולנטית ודעותיהם של השניים לא תמיד הזדהו ביחס לבעיה הערבית, אף שניסו למצוא מכנה משותף בין גישותיהם השונות. העובדה כי "החזית הערבית" לא נראתה אקטואלית וחשובה מדי, כל עוד המשיכו הבריטים לשלוט בארץ, סייעה להצנעת חילוקי הדעות. זו הייתה הסיבה שלח"י ניסתה לנטרל ולהתעלם מההתעוררות הלאומית של ערביי ארץ ישראל.

נלקח מתוך ספר תולדות לוחמי חירות ישראל/נחמיה בן-תור

עלייתה ונפילתה של מפלגת הלוחמים

רוח הבחירות המרחפת מעלינו בימים אלו היא הזדמנות להזכיר כי גם יוצאי לח"י הקימו מפלגה משלהם - מפלגה שנאלצה, ממש כמו היום, להתמודד עם חילוקי דעות מרים בתוכה.

כמחתרת, היתה ללח"י מטרה אחת מוסכמת ואחידה: שחרור הארץ מעול הבריטים. בשם הרעיון הזה הצטרפו ללח"י חברים מכל גווני הקשת הפוליטית – מן השמאל ומן הימין כאחד: פועלים, בחורי ישיבות, חברי תנועות נוער, אינטלקטואלים, בעלי השקפות עולם חברתית סוציאליסטית לאומית וליברלית. עם היציאה מן המחתרת ועזיבתם של הבריטים את הארץ עלה רעיון בקרב החברים להתארגן כתנועה פוליטית לגאלית. רעיון זה יצא אל הפועל ב-1948 עם הקמתה של מפלגה חדשה – מפלגת "הלוחמים".

עוד טרם הקמתה של מפלגת "הלוחמים". היה ברור שיתעוררו ויכוחים חריפים בנוגע לאופייה. ראשית, היה צורך לקבוע איזה צביון יהיה לה. האם יהיה זה הצביון הסוציאליסטי שבו דגל נתן ילין מור או שמא תהיה ההתמקדות בראש ובראשונה בצביון הלאומי היהודי כפי שגרס ישראל אלדד? האם עדיף משטר המבוסס על מקורות ישראל או משטר הפונה למקורות הזרים ליהדות? תורת משה או תורת מרקס? אי בהירות בסיסית שררה גם בעמדת לח"י כלפי הבעיה הערבית.   

למרות אי ההסכמות בתוכה יצאה המפלגה אל הדרך. נערך איסוף חתימות, בחירות פנימיות לרשות המפלגה ובחירת מועמדים לכנסת. ישראל אלדד ויצחק שמיר ארגנו את מסע הבחירות של המפלגה. לרשימה נבחרו האותיות ט"ו וכמועמדים הראשיים לכנסת נבחרו ילין מור, שמואלביץ, אלדד וגאולה כהן. נתן ילין מור נבחר כיו"ר המפלגה ויצחק שמיר כמזכיר הכללי.

עם ייסוד הכנסת הראשונה זכתה "מפלגת הלוחמים" במנדט אחד והיתה לעובדה קיימת. ברם, עתידה הפוליטי של המפלגה לא היה מובטח כלל וכלל. לא היו לה מוסדות נבחרים, משרדים וסניפים מאורגנים. מה שכן היו, לעומת זאת, הם חילוקי הדעות שהמשיכו לאכול כל חלקה טובה. ההתנגשות בין השקפותיהם של שני מנהיגי לח"י, ילין-מור ואלדד, באה לידי ביטוי בכנס המפלגה הכללי ועם הזמן הפכה למאבק חריף שניטש בין האגף הסוציאליסטי בראשות ילין מור ושמיר, לבין תומכי אלדד שביקש להקים תנועה "חינוכית לאומית" מצומצמת על בסיס האידיאולוגיה של לח"י.

חילוקי הדעות הללו הלכו והחריפו והיו מה שבסופו של דבר הביא לשיתוק המפלגה ולהחלטה לא להתמודד בבחירות לכנסת השנייה. כך, כמו מפלגות רבות אחרות, בא הקץ על מפלגת "הלוחמים" מייסודם של "לוחמי חירות ישראל".