אז איפה הייתם בכ"ט בנובמבר 1947? חברי לח"י נזכרים

 

73 שנים אחרי, הצצנו בספרים על מנת לבדוק היכן היו וכיצד חשו חברי לח"י באותו לילה דרמטי, לאחר קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם. הרשו לנו לקחת אתכם לשלוש זירות התרחשות שונות ברחבי הארץ ולשמוע מפי חברי המחתרת על השמחה, ההתרגשות והחששות הכבדים ממה שצפוי כבר למחרת.

 

 נתן ילין מור, אז בן 34, תל אביב: "רבבות שהצטופו בככר מוגרבי פרצו בשאגה אדירה, שתחילתה שירת ההמנון הלאומי והמשכה התפרצויות שמחה. עתה התחיל לילה אשר כל  שחי בו לא ישכחנו עד סוף ימיו. משפחות משפחות, כולל הטף, יצאו מבתיהם ונהרו אל הככר, הסתדרו במעגלים והחלו רוקדים ריקוד שאין לו סוף.

תגובתי האישית היתה שונה: ברגע שהחלו ההמונים מריעים אחזה צמרמורת בכל גופי ורעד תקפתני. זה היה תהליך מזורז של הפגת המתח שבו חייתי שבע שנים: רצח "יאיר", מעצר במחנות מזרע ולטרון, בריחה דרך המנהרה, מתח חיי מחתרת, אחריות לחייהם ולמותם של לוחמים. ברגע זה ראיתי את כולם לנגד עיני  - כולם יקרים, כולם ראויים לשמש דוגמה ומופת ללוחמים עשויים ללא חת, בכל הדורות. בזכות דמם, בזכות מאמציהם והסתכנותם, הגענו אל הלילה הזה." 

 

משה סבוראי, אז בן 33 עכו: "ב-29 בנובמבר 1947 נמצאנו בכלא עכו. מהחדשות, ששמענו ברדיו, על המתרחש בארץ ובעולם, התכוננו להתפרצות האסירים הערבים נגדנו. הצטיידנו ברגלי שולחנות ומיטות, בכלי עבודה וכלי מטבח, וחיכינו להתפרצותם. תוכניתנו היתה לרכז את כל האסירים העברים בחדר מס' 28... לפנות ערב באה ההתפרצות המתוכננת של האסירים הערבים. נסוגונו תוך התגוננות לחדר הגדול והתבצרנו בו, בעזרת שולחנות, ספסלים ומיטות. הערבים שרפו את הספרייה והתפרצו לחדרים האחרים והשמידו מכל הבא ליד אולם לא יכלו לפרוץ לחדר המבוצר מבפנים. פצצות דמע ופלוגה של שוטרים בריטים גירשה אותם חזרה לחדריהם. היתה זו הרגשה איומה להיות במצב זה בכלא,  נתונים לחסדם של שוטרים בריטים".

 

עזרא יכין, אז בן 19, ירושלים: "עם החלטת העצרת יצאו המוני יהודים לרחובות לרקוד ולחגוג. כל הלילה ההוא רקדו ורקדו. מעגלים-מעגלים רוקדים ושרים "מזל טוב! העולם נותן לנו מדינה". הבטנו בעם הרוקד בעליזות וידענו כי בערי האויב ובכפריו כבר משחיזים את החרבות. לא רק היהודים לא הלכו לישון בליל הריקודים. הערבים טענו את רוביהם וכיוונו את כלי המשחית לעבר העם הצוהל. המדינה עוד לא נולדה אבל בניה כבר חייבים היו להיחלץ ולהגן עליה ועל עצמם. ליל השכרון חלף ועמו חלפה-עברה שעת השמחה. עם בוקר הגיעה שעת המלחמה".

פרשת "ילדי רעננה"

 

המבנה הנטוש בדרום רעננה

המבנה שלפניכם נמצא בדרום רעננה. הוא עומד שם עוד מימי טרום המדינה, אז היה נטוש, מבודד ומוקף פרדסים. מסיבות אלה נשכר המקום על ידי חברי לח"י, לכאורה לשימוש כמגורים, אך למעשה שימש כמקום שיכשיר את בני הנוער שהצטרפו למחתרת באימוני נשק. בבית היו שלושה חדרים ובאחד מהם נחפר סליק בו הוטמנו נשק וחומרי חבלה. בנובמבר 1947 התחיל שם קורס של קבוצת נערים ונערות שעמד להמשך שבועיים. הקבוצה מנתה עשרה צעירים, ביניהם המדריך – יגאל, ומנהלת המשק – חמדה.

 

 בני נוער בקורס לשימוש בנשק

בבוקר ה-11 בנובמבר התנהל הקורס כסדרו. לאחר הרצאת הפתיחה הוצא הנשק מהמחסן והחניכים התיישבו על המזרונים הפרושים על הארץ והחלו לנקותו משמן האחסנה. יגאל הסתובב בין החניכים, הסביר ועזר להם בעבודת הניקוי. אחד הבחורים עמד בתצפית ליד החלון הפונה מערבה והציץ דרך הוילון. הם עבדו כך בשקט כשעה או שעתיים כשלפתע אמר הצופה בבהלה: "כלניות! כלניות!" וכולם קפאו על מקומם. יגאל ניגש לוילון והציץ החוצה. "כולם לעבור לחדר האחורי" לחש. בשקט קמו החניכים ועברו לחדר המזרחי שבו היה חלון ממנו ניתן לברוח החוצה ולרוץ אל הפרדסים שמסביב. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. "חמדה" פקד יגאל "גשי לדלת ופתחי" כל התנגדות היתה בלתי אפשרית. הקורס אך נפתח והצעירים עוד לא למדו להשתמש בנשק. חמדה ניגשה לדלת ופתחה. בפתח עמד סרג'נט בריטי חובש כומתה אדומה שמשמעה "כלניות" – צנחנים. הבריטי הציץ פנימה, הוא החוויר כשראה את קבוצת הנערים עם הרובים ונסוג בצעקת פקודה באנגלית יגאל פקד: "כולם לקפוץ ולרוץ לפרדס!"

אחד-אחד, אחת-אחת, החלו הצעירים לקפוץ ולרוץ, אך לאחר מספר צעדים - נפתחה עליהם אש מתת מקלעים ורובים. אחת הצעירות, "נמרודה", ראתה שחבריה נשכבים על הארץ ונשכבה גם היא, בחושבה שהם עושים זאת כדי שלא להיפגע. לפתע ראתה את חברתה אורה רצה ונופלת. אז הבינה שחבריה לא נשכבו, כי אם נפלו מכיוון שנפגעו מאש התופת. שנים לאחר מכן סיפרה "נמרודה" (בשמה האמיתי רבקה אליאב) את זיכרונותיה מהיום הנורא ההוא:[1]

"התחילו יריות מכל הכיוונים. המגרש שהיה מחוץ לחלון היה כבר מוקף מאות חיילים בריטים, ואנחנו נפלנו למטווח כמו ברווזים. בזה אחר זה החברים נהרגו. אני שכבתי על הארץ ולא נפגעתי, למרות שירו לעברי. שניים מאיתנו הספיקו לרוץ לכיוון הפרדס, וניצלו. צעיר נוסף ברח גם הוא, והבריטים חשבו שהוא ילד תועה, ואחד נוסף נפצע קודם לכן. במטווח הזה היינו שישה, אני וחמשת ההרוגים... לאחר מכן הגיעה משאית, וכל שני חיילים הרימו גופה וזרקו אותה למשאית. בהתחלה הייתי בטוחה שהם סתם שוכבים שם, כמוני. הראשון היה יגאל, אחריו אריאל, אחר כך חמדה ואורה, שנפצעה קשה ומתה בבית החולים. מאוחר יותר, הם ניגשו לזרוק אותנו למשאית, ולפניי לקחו את אברהם חמילבסקי שנפצע גם הוא קשה. כשניגשו אליי לזרוק גם אותי למשאית, נעמדתי על הרגליים. החייל שהיה מולי היה בהלם, ועם הקת של הרובה נתן לי מכה חזקה בראש. הזדעזעתי, אבל לא קרה לי שום דבר. הייתי היחידה שיצאה ללא פגע".

אליאב נלקחה לחקירה, נשפטה ונידונה למאסר עולם. היא נשלחה לבית הכלא לנשים בבית לחם. "רק כשהגעתי לבית הכלא הרשיתי לעצמי להתפרק", היא אומרת. "לא קלטתי שמדובר במוות, כי הם היו כל כך צעירים. רק אז בכיתי במשך כמה ימים רצופים".

לאחר שישבה בבית לחם שלושה חודשים, היא הועברה לבית הכלא בעתלית, שם ריצתה שלושה חודשים נוספים. שבועיים לאחר נטישת הבריטים את הארץ היא שוחררה והתגייסה לשורות צה"ל.

שלט להנצחת זכרם של ילדי רעננה

חמשת ילדי רעננה שנרצחו: המדריך יצחק (יגאל) מוסקוביץ' בן ה-19, מנהלת המשק שרה (חמדה) בלסקי בת ה-18 והחניכים לאה (רות) גינצלר בת ה-16, שלום (אריאל) מחרובסקי בן ה-17 ויהודית (אורה) מגורי-כהן בת 16 קבורים בבית הקברות נחלת יצחק.

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=9648

---

[1] הציטוטים לקוחים מתוך כתבתה של נטע-לי בינשטוק "היינו עשרה ילדים מול מאות חיילים בריטים", באתר mynet 22.11.09

העשרים שעלו מתוך האדמה – הבריחה הגדולה ממחנה המעצר בלטרון

לאחר רצח "יאיר" היתה לח"י על סף החידלון. פעילותה נפסקה כמעט כליל ורבים מחבריה היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. היו שחשבו כי זהו קיצה של המחתרת, אך חברי לח"י לא אמרו נואש. הישיבה בחיבוק ידיים במתקני הכליאה הבריטים בשעה שעליהם להמשיך במאבק להקמת מדינה יהודית היתה עבורם קשה מנשוא, לכן חיפשו ללא ליאות דרכי בריחה. במהלך שנות קיומה של לח"י   התבצעו עשרות בריחות של לוחמים מבתי הכלא ומחנות המעצר הבריטים. הידועה והמרשימה מכולן התרחשה באחד בנובמבר 1943. עשרים לוחמי לח"י נעלמו בלילה אחד, ממחנה המעצר השמור שבלטרון. הם נמלטו אל החופש דרך מנהרה תת קרקעית באורך 76 מטרים, שחפרו במשך תשעה חודשים.

דגם של מנהרת הבריחה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

אז איך מתחילים לחפור מנהרת בריחה? החברים הוציאו מפינת הצריף אבנים והדביקו אותן זו לזו בעזרת מלט מאולתר. כך יצרו לפתח המנהרה "מכסה" אותו ניתן היה להסיר ולהחזיר מידי לילה. בכדי להסתיר את הפתח, ערמו על המכסה את כל החפצים שהיו ברשותם – המזוודות הבגדים והארגזים. הבריטים לא חשדו בדבר. אחד הקצינים אף שיבח אותם על כך שהצריף נראה נקי ומסודר.

את המנהרה החלו לחפור עם כל מה שהיה בהישג ידם: כפות, כוסות ואפילו עם הידיים, אבל עד מהרה הבינו שהם זקוקים לכלי עבודה של ממש. חברי לח"י פנו לקצין הבריטי האחראי וביקשו להקים גינה בסמוך לצריף. בהתחלה נענו בשלילה אולם לאחר שהתעקשו הסכים הקצין וסיפק להם את כלי העבודה ששימשו לחפירת המנהרה.

את האדמה שהוציאו פיזרו החופרים בערוגות הגינה, אך ככל שהעמיקו לחפור נעשתה האדמה כהה ולחה יותר והעברתה לגינה היתה עלולה לעורר חשד. בעיה זו נפתרה הודות... לקור שבלטרון. בכדי לשמור על חום במגורי העצירים בנו הבריטים צריפים עם קירות בעלי דפנות כפולות. לרווח שבין הקירות דחסו אנשי לח"י שקים מלאים באדמה הכהה.

אותו רווח בין הקירות שימש גם להעברת תאורה למנהרה. כבלי חשמל נמשכו מחדר השירותים שהיה מואר במהלך הלילה, דרך דופן הקיר הכפולה אל המנהרה.

בכדי למנוע את קריסת המנהרה השתמשו אנשי המחתרת בקורות עץ שפירקו בסתר ממבנים ורהיטים שלא היו בשימוש.    

קושי נוסף היה החמצן או יותר נכון, המחסור בחמצן. עם התקדמות העבודה נעשה האוויר שבמנהרה דליל, מה שגרם להקאות והתעלפויות של החופרים. בכדי להחדיר אויר צח למנהרה יצרו אנשי לח"י מפוח מאולתר ממעיל גשם עמיד למים ואטום לאוויר.

בתום תשעה חודשים של עבודת צוות מפרכת, ראו חברי המחתרת את האור שבקצה המנהרה.

בתיאום עם חבריהם שבחוץ זחלו הלוחמים דרך מנהרת הבריחה ויצאו באישון לילה מהמחנה. בחוץ קיבלו נשק והתפזרו למקומות מסתור ברחבי הארץ. כעבור זמן קצר חזרו לשורות המחתרת ולהמשך המלחמה בשלטון הבריטי.

 

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=10869

בריחתו של "מנקה הארובות" מכלא ירושלים

במרס 1944 נעצר חבר הלח"י אנשל שפילמן  ונדון לעשר שנות מאסר בכלא ירושלים. לאחר מספר ניסיונות בריחה קבוצתיים שכשלו החליט לתכנן את בריחתו האישית. בעדותו[1] מספר אנשל על רעיון הבריחה שצץ במוחו ועל מהלך הבריחה אל החופש:

"בבית הסוהר היה מבקר מדי פעם בפעם מנקה ארובות ערבי. עקב עבודתו היה תמיד מלוכלך ומאובק. הוא היה מביא אתו מטאטא ומברשת, עולה על גג בית הסוהר ומנקה את הפיח. אנחנו, האסירים, התחקינו אחר האיש שהיה יוצא ונכנס באופן חופשי ומעולם לא חיפשו השוטרים בכליו.

החלטתי לברוח מבית הסוהר מחופש כמנקה הארובות. לשם כך הביא לי אחד מחברי הלח"י בגדים מרופטים שלבשם מתחת למדיו, ובחדר השירותים הורידם והעביר אותם לתאי. נעלים גבוהות, קרועות ומטולאות מצאתי במחסן בית הסוהר וכן קיבלתי כובע "טמבל" ישן וקרוע. את כל אלה לכלכתי היטב. חתיכת בד צרה וארוכה, קרועה מתוך ציפוי המזרון, שימשה לי לחגורה. גזזתי קצוות שערות מראשו של נער לח"י שנאסר בשעת הדבקת כרוזי המחתרת והדבקתי לעצמי שפם. מתחת למיטה, בפינת התא, שכבתי ואיפרתי את עצמי בעזרת משחת נעלים חומה-כהה ששימשה לצביעת הפנים, כפות הידיים ופרקי הרגלים המבצבצים בין הנעלים וקצות המכנסים הערביות.

ביום שבו השומר הרדום והעייף ביותר עבד כתורן, ירדתי חיש מהר מתחת למיטה והתחפשתי היטב. חברי לתא התחילו לדפוק בדלת ולקרוא לשומר "פתח את הדלת!" הם אמרו לו שהם רוצים לעבור לחדר הסמוך על מנת ללמוד ביחד עם החברים. השומר נעתר ואני שמתי פעמי לכיוון הדלת הפונה למשרד שם נמצא השוטר התורן. קראתי לו בערבית שיפתח את הדלת. הוא הסתכל עלי אבל לא זיהה אותי בגלל האפלולית ששררה במסדרון. אחרי שפתח לי את הדלת לא התעכבתי. המשכתי ללכת החוצה לחצר. אף אחד לא עצר בעדי. פניתי לכיוון הכניסה הראשית לבית הסוהר אך בכניסה הראשית עמדו מפקד בית הסוהר האנגלי, הקצין האחראי על האגף הערבי, והקצין האחראי על האגף היהודי – כולם מתכוננים להיכנס לספירה השגרתית בתאים. השעה היתה כמה דקות לפני 12.

מכיוון שלא יכולתי לצאת דרך שער הכניסה פניתי אל הפשפש אשר בגדר ממול הכניסה וקראתי לאחראי שיבוא לפתוח לי. זה התמהמה ואני דחקתי בו בחוצפה. הוא נעלב והתחיל לקלל אותי אבל לבסוף פתח את הפשפש. תוך כדי מלמול קללות וחרפות נגדי תקע את מקלו בין צלעותיי, הדף אותי החוצה וסגר את הפשפש בחזרה, בנקישה ובכעס מופגן.

הייתי מחוץ לחצר בית הסוהר. הלכתי בביטחון אם כי האטתי את הילוכי, לבל אבגוד בדמותי אותה אני מייצג: מנקה ארובות מלוכלך ומסכן."

כך, ב22 באוקטובר 1947 יצא אנשל לחופשי. הוא מצא את דרכו ברחובות ירושלים והגיע לביתו של חבר הלח"י משה סגל. משם הועבר לביתו של הרב שלמה גורן. לאחר שבוע הגיע לתל אביב כדי להצטרף אל חבריו להמשך הלחימה.

---

[1] מתוך "כך ברחנו לחזית" בהוצאת המדרשה הלאומית והוצאת "יאיר".

כדור שלג ביבשת השחורה

בשנת 1944 החליטו השלטונות הבריטים בארץ ישראל להגלות מאות מאסירי המחתרות למחנות מעצר באפריקה. מבצע הגירוש נקרא "כדור שלג" והוא נועד למנוע את גל הבריחות מבתי הסוהר וממחנות המעצר בארץ.

ב-19 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, הקיפו את מחנה המעצר בלטרון כוחות צבא גדולים והעירו את העצורים משנתם. בהתאם לרשימה מוכנה מראש הוצאו העצירים מהצריפים, נכבלו זה לזה והובלו אל מחוץ למחנה. הבריטים לקחו אנשי אצ"ל ולח"י ואף חשודים בהשתייכות לארגונים אלה.

העצורים הועלו למכוניות משא שהובילום לשדה התעופה לוד. שם הועברו לשלושה עשר מטוסים צבאיים. לפני המראת המטוסים פרצו העצורים בשירה אדירה של "התקווה". יעד הטיסה נודע להם רק ברגע האחרון: אסמרה, בירת אריתריאה, שהייתה נתונה בשליטה בריטית. הם הובאו למחנה המעצר "סמבל".

מחנה מעצר באפריקה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

גם באפריקה הרחוקה נמשך מאבקם של הלוחמים ללא הפוגה. הם ביצעו בריחות נועזות ושביתות רעב וניהלו מאבקים לשיפור תנאי המעצר.

צווי המעצר של הגולים היו בדרך כלל לפרקי זמן קצרים והם הוארכו מדי פעם בפעם לתקופות נוספות. על כן היה ברור להם כי עליהם להתכונן לשהות ארוכה ולדאוג להסדרת חיי קהילה תקינים בתוך גדרות התיל.

הגולים הקימו מוסדות דמוקרטיים לניהול ענייני פנים שכללו אספה כללית וועדות לטיפול בצרכים היומיומיים: מטבח, ניקיון, דואר וצרכנייה; התקיימו פעולות תרבות דת וספורט;  רבים מהאסירים עסקו בלימודים ובכתיבה ואף הוציאו כתב עת למחשבה ולספרות; התקיימו מופעי בידור ומחזות שהוצגו ע"י הלהקה האומנותית של המחנה.

חלק מהגולים עסקו בעבודות יד שכמה מהן ניתן לראות כיום בתערוכה במוזיאון לח"י.

עבודות של פנחס רוזן ממחנה המעצר באפריקה

כלי העבודה של חבר לח"י והפסל צבי פרונין ממחנות המעצר באפריקה

קרוב לארבע שנים היו חברי המחתרת אסורים בשלושה מחנות מעצר בגלות אפריקה: "סמבל" שבאריתריאה, "קרתגו" ו"גילגיל" שבקניה. הם שהו שם על לשובם ארצה לאחר עזיבת הבריטים את הארץ והקמת מדינת ישראל.

 

חשבון מר, כובע מעופף ושני טרמפיסטים - ההתנקשות בוילקין

 

תומס וילקין היה אחד הקצינים הוותיקים ששירתו במחלקת החקירות של הבולשת הבריטית. הוא היה מסוכן עבור אנשי המחתרות היהודיות בכלל ועבור לוחמי לח"י בפרט, אחראי לעינויים ולרציחות של אנשי מחתרת רבים, מעורב אישית ברציחתם של זליג ז'ק ואברהם אמפר ב-27.1.42 בדיזינגוף 30 ואף לקח חלק ברצח 'יאיר'. ללח"י היה עמו חשבון דמים מר.

חברי המחתרת ניסו לעקוב אחריו אך וילקין, שידע כי מחפשים אחריו, נזהר מאוד וקשה היה לעלות על עקבותיו.

יום אחד התקבלה ידיעה מוסמכת מקצין משטרה יהודי: "וילקין גר במעון לקציני משטרה הנמצא בכנסייה הרומנית ברחוב סנט ג'ורג' בירושלים." לאחר שהידיעה נמצאה מהימנה החליט מרכז לח"י לבצע פעולת התנקשות. המשימה הוטלה על יעקב בנאי ('מזל') ודוד שומרון ('עלי').

 

ב-29.9.44, לאחר כמה ימים של מעקבים אחר וילקין, יצאה קבוצת בחורים ובראשה 'מזל' ו'עלי' לבצע את הפעולה. שניהם לבשו חליפות אלגנטיות ומגבעות בסגנון בריטי, שהוסיפו נופך לחזותם האנגלית, והיו מצוידים באקדחים תופיים אוטומטיים וברימונים. הם עשו את דרכם לאורך רחוב סנט ג'ורג', אל הכנסייה הרומנית.

בפינת רחוב מאה שערים הסמוך, ליד חנות מכולת ישב בחור חבוש כובע ברט – היה זה חבר לח"י מתתיהו פלאי. תפקידו היה לזהות את וילקין ולסמן לאישור למתנקשים.

בסמטת מליסנדה, סמוך לכנסייה הרומנית המתינה מונית מילוט ובה חבר לח"י יהושע כהן.  

והנה בא הסימן: הבחור שליד החנות קם ומעיף את כובעו באוויר. וילקין יצא מהבית בדרכו למגרש הרוסים. הוא צעד מול שני המתנקשים בצעדים זהירים ומדודים, ידו בכיסו מחזיקה באקדחו, כשמבטו תר סביב ימינה ושמאלה, כדי לאתר סכנה אפשרית. המונית זזה ונכנסה לסמטה, שם המתינה עם מנוע דלוק. 'מזל' מזהה את וילקין על פי התמונה, "זה הוא" הוא אומר ל'עלי'. וילקין בא ומתקרב. הם נותנים לו לעבור על ידם ואז... 'מזל' ו'עלי' מסתובבים חיש, שולפים את אקדחיהם ויורים בו, שניהם בבת אחת. וילקין הסתובב אחורה עם אקדחו בידו, אך איחר את המועד. הוא התמוטט מהכדורים שפגעו בו אנושות.

'מזל' ו'עלי' נסוגו לפינת רחוב מליסנדה. הם נכנסים אל המונית שהמתינה להם, ונוסעים דרך כיכר אלנבי עד סופה של שכונת רחביה, שם נעצרת המכונית לרגע, כדי לנקות את לוחיות הזיהוי שכוסו מקודם במתכוון בבוץ. שם גם הורד הנשק לצורך החסנה. עכשיו, היה עליהם לנסוע לתל אביב, אבל הם חששו כי הבריטים יציבו מחסומים בדרך כדי ללכוד את מתנקשיו של וילקין. "סמכו עלי" אמר הנהג. הוא נסע אל תחנת האוטובוסים המרכזית והציע לשני שוטרים בריטים שעמדו בתור, לנסוע איתם חינם לתל אביב. הם קיבלו את ההצעה בשמחה והצטופפו במכונית לצד מתנקשיו של וילקין. עכשיו היה ברור ששום מחסום דרכים לא יעצור אותם.

 

תומס וילקין

הידיעה על חיסולו של וילקין הכתה גלים בין חברי כל המחתרות ובעיקר בין אסירי בתי הכלא ומחנות המעצר אשר רובם ככולם עברו תחת ידיו וחקירותיו של וילקין.

בתשרי תש"ה (ספטמבר 1944) הודיע מרכז לח"י על אחריותו לחיסולו של וילקין :

ט.י. וילקין, קצין הבולשת, אויב מושבע של כל ארגוני הכוח העבריים בארץ, "המומחה לעניינים יהודיים" במרכז הבולשת, הותקף והומת ביריות ביום ו' י"ב תשרי ש.ז.

וילקין נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר-ציון בירושלים. ארונו ושלט העץ הזמני שהציבו על קברו, הוכנו בידי אסירי לח"י בבית הכלא המרכזי בירושלים.

במת בית המשפט הפכה לבמת תיאטרון

במהלך שנות פעילותה של מחתרת לח"י נשפטו עשרות מחבריה בבתי משפט בריטיים ונדונו למאסר ואף למוות.  

דגם של בית המשפט מוצג במוזיאון לח"י

בשנים הראשונות, הכחישו אנשי לח"י שעמדו למשפט את השתייכותם למחתרת בתקווה שישכנעו את התובעים שטעות בידם או יזוכו מחוסר הוכחות.

בשנת 1944, כשהמחתרת הפכה גדולה ומאורגנת יותר והאידאולוגיה גובשה והתעצבה, התחוללה מהפכה בתפיסת הערך המוסף שאפשר להפיק מהעמידה בבתי המשפט. חברי לח"י הבינו שאפשר לנצל את במת בית המשפט ככלי פרסומי והסברתי, שישמש כשופר של המחתרת ויאיר את מאבקה ומטרותיה בפני הציבור הרחב.

מעתה, שוב לא היתה הכחשה. כל לוחם שנאסר ונשפט, הופיע ללא הגנת עורך דין, דבר המקנה לו לפי החוק האנגלי זכות להצהיר דברים משלו להגנתו. ההצהרה כללה הודאה גלויה שהוא משתייך למחתרת לח"י והצדקת המעשה.

אנשי המחתרת הפכו מנאשמים למאשימים. הם האשימו את בריטניה בהיותה שלטון בלתי חוקי ובלתי מוסרי, וכפרו בסמכותם של הבריטים לשפוט אותם. הנאומים שנשאו היו ארוכים מנוסחים ומנומקים היטב וביטאו את דעתם על יחסו השלילי של השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי ועל מטרות המאבק של לח"י, דהיינו תביעת עצמאות מדינית לעם ישראל ויציאת הבריטים מהארץ.

משפטים מהצהרותיהם של אנשי לח"י 

התהודה למשפטים היתה גדולה. לראשונה התפרסמו דברי הנאשמים במלואם. הם הצליחו להסביר את המניעים הרעיוניים לפעולות המחתרת וכפי שקיוו, דבריהם הגיעו לקהל רחב.  

ב-1946, אחרי ששיטת הנאומים החלה לחזור על עצמה, החליטה המחתרת לנקוט בשיטה חדשה שתמשוך את תשומת לב הציבור - הפרעה למהלך המשפט. לאחר ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה  הועמדה למשפט קבוצה של 23 לוחמים ולוחמות. מיד עם תחילת המשפט קם חיים אפלבוים (אלימלך) והצהיר: "אנו לוחמים שנפלו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. אין אנו רוצים להיות קרבן להתעללות ואיננו משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את המשפט ולהעניק לנו זכויות של שבויי מלחמה". אז ניתן האות וכל הלוחמים קמו על רגליהם ושרו את המנון המחתרת "חיילים אלמונים". כך, פתחו בשירה רמה בכל פעם שהשופט האנגלי התחיל בטיעוניו והמשפט לא יכול היה להתנהל.

הלוחמים הובלו לבית המשפט ולבסוף נשפטו שלא בפניהם

בצורה דומה התנהגו גם נשפטים בודדים שבמהלך המשפט קראו בתנ"ך, ציירו קריקטורות של השופטים והתעלמו מהנעשה סביבם. בתגובה הוציאו הבריטים חוק לפיו ניתן לשפוט את חברי המחתרת שלא בפניהם ופסק הדין ניתן ללא משפט פומבי.

חברי לח"י ראו את הופעותיהם בבית המשפט כאקט מלחמתי שלא באמצעות נשק. הם שמחו לעובדה שבאמצעות במה זו יכלו להציג לציבור את הרעיונות והתפישות של המחתרת ולהביא לידיעתו את מה שלא הגיע לאזניו דרך העיתונות היומית שהיתה, בדרך כלל, עוינת את לח"י ושעליה חלה צנזורה בריטית.      

על קניות, מחסן שמיכות, שומר מנמנם וצבת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע.

"רק בורח מהכלא יודע את הרגשת האושר הנפלא ברגע הראשון של החופש. זר לא יבין זאת". יצחק שמיר

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1942, התבצעה אחת הבריחות החשובות שסייעה לשיקום המחתרת אחרי רצח יאיר ולהתארגנות מחודשת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע. את תחושותיו במחנה מתאר יצחק שמיר כך:

"כעל גבי גחלים ישבתי במחנה המעצר במזרע בשנת תש"ב. מכות קשות ניתכו על המחתרת בזו אחר זו: הרצח של שני לוחמי המחתרת בדיזינגוף 30, רצח יאיר, חטיפות, עינויים, מאסרים בלי סוף. ללא נשוא היה הסבל של ישיבה מאחורי התיל באפס מעשה.

יום יום היינו נוטלים את העיתון בידיים רועדות והעיניים היו מחפשות ידיעות על אסונות חדשים. וכשידיעות אלו היו באות, היו נקפצים האגרופים, היה מתרתח הדם. זה היה זעם אין-אונים. וידענו: המוצא היחידי מהזעם הוא הבריחה. חידוש הפעולות. תחיית המחתרת."

 

דגם של מחנה המעצר במזרע מוצג במוזיאון לח"י

המשימה לא היתה פשוטה. שלוש גדרות הקיפו את המחנה. שתיים פנימיות ואחת חיצונית. הפנימיות נשמרו היטב וקשה מאוד היה לחמוק בעדן מבלי שהשומרים ירגישו. צריך היה, אפוא, לצאת ברשות מהגדרות הפנימיות, להסתתר בתחום המחנה שביניהן לבין הגדר החיצונית, ובלילה לעבור את הגדר החיצונית ולחמוק אל החופש.

בין הגדר הפנימית והחיצונית היו משרדי המחנה והמחסנים. במשך היום היו חלק מהעצירים יוצאים לשם - לסידורים וקניות בקנטינה (שק"ם). המקום היחיד שבא בחשבון לשמש מקום מחבוא במשך היום היה מחסן קטן של מיטות ושמיכות, שהיו מבקרים בו לעתים רחוקות. אם יצליחו הבורחים להסתתר במחסן יוכלו בקלות יחסית להמשיך החוצה.

אולם, כדי להגשים את התכנית היה צורך להתגבר על מספר קשיים:

א. כיצד לצאת מתחום הגדרות הפנימיות ולא לחזור? השוטרים היו רושמים תמיד את מספר האנשים היוצאים והחוזרים.

לשם כך הפכו הבורחים ל"נושאי כליו" של הממונה על הקניות בקנטינה, שהיה בעל חופש תנועה גמור בשטח המחנה. תוך זמן קצר התרגלו השוטרים לראותם יוצאים ונכנסים במחנה ולא הקפידו עוד על הרישום.

ב. כיצד להיכנס למחסן שהיה תמיד נעול?

במסגרת יציאתם היומית ל"סידורי קניות" מצאו שמיר וגלעדי הזדמנות להיכנס למחסן ולפתוח מבפנים את החלון, כך שלשם כניסה למחסן היה צריך רק לדחוף דחיפה קלה את החלון ולהיכנס דרכו בקפיצה פנימה.

ג. איך לסדר את מיפקד הלילה, מבלי שירגישו בהעדרם של הבורחים, כי אם ירגישו יחפשו בכל המחנה וימצאו אותם.

הצריפים נפקדו לפי תור. עד שהגיעו השוטרים לצריף האחרון, הצריף של שמיר וגלעדי, הספיקו החברים מהצריפים שכבר נפקדו לקפוץ דרך החלון ולמלא את מקומם. איש לא הרגיש בחסרונם של השניים שהתחבאו כל אותו זמן במחסן השמיכות.

הבורחים: אליהו גלעדי ויצחק שמיר

על מכשולים נוספים ובלתי צפויים מספר יצחק שמיר בעדותו:

"אנו ממתינים לשעה תשע, עת נפסקת התנועה במחנה והחשכה היא גמורה. אני מתקרב בזהירות לחלון, פותח אותו בשקט ומציץ החוצה. לכל השדים! שוב קושי. הפעם- בלתי צפוי לגמרי. איזה שוטר ערבי שלא יכול להירדם בבית בגלל החום הוציא לו את מיטתו החוצה, והעמידה בדיוק על יד חלון המחסן. מקום אחר לא היה יכול לבחור לו! אנו מקללים חרש. מה לעשות? אנו מתקרבים שוב בזהירות לחלון ומציצים החוצה. הערבי שוכב לו, אך קשה לקבוע אם הוא ישן או ער. חיכינו עד השעה אחת עשרה. יותר לא יכולנו לחכות. היינו צריכים עוד ללכת ברגל דרך ארוכה למדי ואם נתמהמה, עלולים אנו להיכשל. התחלנו גולשים מהחלון. כשרק הרחקנו בזחילה מספר מטרים, התרומם לפתע פתאום הערבי ממשכבו ונשאר במצב ישיבה. חשבנו שהכל אבוד, אך מתוך חוסר רצון להשלים עם הכישלון נצמדנו אל הקרקע, ונשארנו שוכבים דוממים, מבלי להניע איבר. אינני יודע כמה זמן חלף במצב זה. אך פתאום שכב הערבי שוב והפך את גבו אלינו. נשמנו לרווחה והמשכנו לזחול. שמענו על ידינו את שיחותיהם של השומרים וסיסמאות השמירה, אך לא חששנו מפניהם, כי כל תשומת ליבם היתה מרוכזת בשמירה על הגדרות הפנימיות."

 

כשהגיעו לגדר התיל החיצונית ניסו לחתוך אותה בצבת ושוב נתקלו בקשיים:

שמיר: "עודנו מזיעים על יד הגדר ופתאום הואר כל השטח באור פנסי מכוניות שהתקרבו למקום שבו היינו שכובים. לאורך הגדר היתה דרך עפר, שבה היו עוברות לפעמים מכוניות צבאיות בדרכן למחנה צבא סמוך. שוב חשבנו שהכל אבוד, אך מחוסר ברירה נשארנו שכובים במקומותינו. אירע נס, המכונית עברה מבלי להתעכב. לא השגיחו בנו. לאחר זאת החלטנו לא להתעכב יותר במקום מסוכן זה, לא לסמוך על הצבת ולעבור בכל מחיר דרך חוטי התיל. עברנו. קצת שריטות בידיים וברגליים, מספר קרעים בחולצה ובמכנסיים. אך מה זה חשוב? אנחנו מחוץ לגדר."

הקיץ לפני 80 שנה – ה"פילוג" באצ"ל והקמת מחתרת לח"י.

ה"ספר הלבן" השלישי שפורסם במאי 1939, הגביל את העליה וההתיישבות של יהודים בארץ ישראל בשעה גורלית בתולדות העם היהודי. הנהגת היישוב העברי הובילה מחאה ציבורית רחבה נגד מדיניותה של בריטניה אך שללה מאבק צבאי. לעומתה, הכריז האצ"ל על מאבק צבאי פעיל נגד הבריטים.

יומיים לאחר פרסום הספר הלבן נאסר דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, על ידי משטרת המנדט. ניהול המאבק בבריטים הופקד בידי סגנו וידידו הטוב אברהם שטרן- "יאיר". בהנהגתו של שטרן בוצעו פעולות חבלה במתקנים ופגיעה באנשי צבא בריטים. חברי אצ"ל הפכו למבוקשים.

פרסים כספיים הוכרזו על ראשיהם של חברי המחתרת המבוקשים

בליל ה-31 באוגוסט 1939 פשטה המשטרה על דירה בתל-אביב, בה התקיימה ישיבת מפקדת האצ"ל ואסרה את חבריה, כולל את "יאיר".

מלחמת העולם השנייה פרצה למחרת. רובו המכריע של היישוב היהודי התייצב לצדה של בריטניה  אף על פי שגזירות  ה"ספר הלבן" נותרו כשהיו.

זאב ז'בוטינסקי ודוד רזיאל הצהירו על תמיכה בבריטים והורו על הפסקת הפעולות ההתקפיות נגד הבריטים.

"כל עוד מלחמת העולם השנייה מתנהלת" הכריז רזיאל, "האצ"ל לא יאבק בבריטים אלא יסייע להם ככל האפשר במלחמתם באויב הגרמני". פרסום ההודעה הביא את הבריטים לשחרר את מפקדי האצ"ל ממעצר. 

כרוז על הפסקת הפעולות נגד הבריטים - ספטמבר 1939

   

אולם לא כל חברי האצ"ל ראו בעין יפה את הפסקת המאבק בבריטים. בראש המתנגדים להפסקת האש עמד אברהם שטרן. הוא זעם על כניעתו של רזיאל בפני הבריטים ויחסיהם התערערו מאוד:

"הבריטים הם האויב, בשום אופן לא נתחנף אליהם", הצהיר שטרן באוזני מקורביו. "אם יש הצלה ליהודים מגרמניה הנאצית הרי היא רק בעליה לארץ ישראל, אולם את ההצלה הזו מונעת בריטניה בכך שהיא סוגרת את חופי הארץ בפני פליטים מאירופה ואוסרת על היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל."  

העימות בין דוד רזיאל לאברהם שטרן היה בלתי נמנע. שטרן פרש מהאצ"ל עם חלק מטובי מפקדיו והקים בקיץ 1940 ארגון מחתרתי חדש, שנקרא בהתחלה 'האצ"ל בישראל' ולאחר מכן לח"י – לוחמי חירות ישראל.

ז'בוטינסקי, שטרן, רזיאל - עימות חריף בין הצדדים

הפילוג יצר משבר חריף בין הצדדים שהתפתח לעימותים סביב השליטה על מצבורי הנשק. מחתרת לח"י הצליחה להעביר לשליטתה כלי נשק, תחנת השידור ואף את השיר "חיילים אלמונים" שהיה במקור המנון האצ"ל והפך להמנון המפורסם של לוחמי חירות ישראל. 

מטמון בכד חלב

בשנת 1941, כשטבעת המצור הבריטית על חברי לח"י הלכה ונתהדקה, גבר הצורך להישמר מפני נפילתם של מסמכים חשובים לידי הבריטים ולהטמין אותם במקום בטוח.

'יאיר' זימן אליו יאיר את ידידו הקרוב, יוסף ברושי, ומסר לידיו צרור מעטפות חתומות בשעווה ובתוכן מסמכים בעלי חשיבות מארכיון האצ"ל. המעטפות הוכנסו לכד חלב גדול שנסגר הרמטית והוטמן בחצר בית ברחוב דיזנגוף 95 בתל-אביב.

את השנים הבאות הקדיש ברושי לפעילות במחתרת. הוא הדריך קורסים למפקדים, נעצר ואף הוגלה לאפריקה. כד המסמכים נשכח במהלך השנים הסוערות בהן התנהל המאבק לקום המדינה ורק ב-1958 נזכר בסליק שהוטמן באדמה 17 שנים קודם לכן, וחשף אותו ביחד עם דוד שטרן, אחיו של יאיר.

ברושי חושף את הכד

אמירה שטרן, אחייניתו של "יאיר" היתה זו שפענחה, רשמה וקטלגה את המסמכים במהלך השנים.  על תהליך העבודה בחשיפת המסמכים היא סיפרה:

"אני עדיין זוכרת את ההתרגשות הרבה שחזרה והתעוררה עם כל מעטפה שנפתחה. היה זה ממש אוצר שלא יסולא בפז: מכתבים, תזכירים, מאמרים, כרוזים, הודעות מפקדה, שידורים, חוברות וספרי הדרכה, פרסומים שונים מהתקופה שבין אפריל 1937 ועד יולי 1941. כלומר: מקור שאין לו תחליף בתולדות האצ"ל למן הקמתו באפריל 1937, דרך שלבי התפתחותו והאירועים שהביאו לפרישתם של יאיר ואנשיו בקיץ 1940, ועד לשלבי התארגנותו הראשונים של האצ"ל בישראל, הארגון אותו הקים יאיר, שנקרא לאחר מותו: לח"י – לוחמי חרות ישראל… [היה מדובר ב]ארכיון יוצא דופן, שריד מארכיון אדמיניסטרטיבי של המחתרת. ממש דבר והיפוכו. הכיצד, מחתרת האמונה על כללי הקונספירציה שומרת על מסמכים? אין ספק שהייתה פה גישה מיוחדת של "יאיר", שחי במודעות עמוקה לתהליך ההיסטורי ותוך כדי התרחשות האירועים עמד על חשיבותה של התקופה בתולדות ארץ ישראל. הוא דאג לאסוף ולשמור על מסמכים חשובים ועקרוניים בתולדות האצ"ל שהגיעו לידיו בתור מזכיר המפקדה וכממונה על קשרי חוץ, מדיניות והסברה, ואח"כ בתור מקימו ומפקדו של האצ"ל בישראל… [ואף] טיפל באופן אישי בהכנת החומר לגניזה בכד".[1]

הכד הכיל יותר מ-300 מסמכים ותעודות של אצ"ל ואצ"ל בישראל, ביניהם הסכמים עם ה"הגנה", התכתבות בין ז'בוטינסקי ודוד רזיאל, ובין האצ"ל לבריטים ועוד. רובם של המסמכים מהתקופה שלפני הפילוג. הם כתובים בעברית (חלקם בשפות אחרות) ובמכונת כתיבה. בין המסמכים נמצאו גם כמה רישומים ומכתבים בכתב ידו של יאיר.

                                  הדמייה של הכד ניתן לראות במוזיאון לח"י                                        

לתעודות והמסמכים שנמצאו בכד יש ערך רב בהצגת התקופה והבנתה. כיום הם שמורים בארכיון צה"ל שם ניתן לעיין בהם בתיאום מראש. הדמיה של הכד והמסמכים בתוכו ניתן לראות במוזיאון לח"י.  

---

[1] הציטוט לקוח מאתר העמותה להנצחת מורשת לח"י

היום לפני 74 שנים מחתרת לח"י מתקיפה את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.

 ב – 18 ביוני 1946, התבצעה אחת הפעולות הגדולות והנועזות ביותר של לח"י – ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. פעולה זו נערכה במסגרת המאבק של "תנועת המרי העברי" והשתתפו בה 44 לוחמים. מטרת ההתקפה היתה לשבש את דרכי התחבורה ששימשו את השלטון הצבאי הבריטי בהעברת אספקה וציוד בין בסיסים בארץ ישראל ובארצות השכנות.

ההכנות לביצוע הפעולה ארכו שבועות. הפעולה התעתדה להיות בעלת סיכון גבוה מכיוון שבתי המלאכה היו מוקפים מכל עבריהם בעמדות בריטיות חזקות – שדה תעופה צבאי, מחסני הצבא ובתי זיקוק- ובצדי דרך הנסיגה היו מפוזרים מחנות צבאיים שונים.

למפקד הפעולה מונה בן-עמי יולוביץ' (בועז). מודיעין על מיקום המתקנים בתוך בתי המלאכה הושג ע"י חבר לח"י עובד המקום, יעקב ז'ק אלקלעי (צבי). הוא תדרך את בועז והצביע על המקומות החשובים והראויים לחבלה. התכנית כללה משאית משוריינת שתיקח את הלוחמים אל בתי המלאכה, ומונית שתיסע לפני המשאית בזמן הנסיגה, תבדוק את הדרך ותאותת אם תיתקל במחסום או בכוח אויב. במקרה זה תינתן הוראה לרדת מן המשאית ולהתפזר בשטח.

בתי המלאכה מבפנים

ההתקפה:

בשעה 19:00 הגיעה חולית חסימה של לוחמי לח"י אל הכניסה לבתי המלאכה. התכנית היתה לכפות על השומרים הערבים כניסה שקטה לבתי המלאכה, אך עוד לפני שהספיקו הלוחמים להתקרב, הרגישו בהם השומרים ופתחו באש. בלית ברירה, התקדם אחד מלוחמי לח"י תחת חיפוי אש, ופרץ את השער בעזרת חומר נפץ. השומרים הערבים נסו על נפשם.

לאחר שעברו את השער התפצלו הלוחמים לחוליות חיפוי וחבלנים והחלו בפעולה. שרשרת התפוצצויות החרידה את דממת הלילה – פיצוץ קטרים, גשרים, מנופים ומתקנים- אך המבצע לא עבר ללא תקלות. בזמן שעברו החבלנים ממטרה למטרה ושמו את מטעני הנפץ פתחו עליהם השומרים שבבתי המלאכה באש. הלוחמים השיבו להם ברימונים ובצרורות של יריות. המאבק נמשך כ-50 דקות ובמהלכו קיבלו הבריטים אותות מצוקה וראו את פצצות התאורה שנועדו לגלות את הלוחמים. הם החלו חוסמים את האזור בעזרת כוח צבאי וטנקים.

כאשר נשמעה שריקת הנסיגה וכל הלוחמים נאספו בנקודה שנקבעה מראש, התברר כי שניים מהחברים נהרגו ושלושה נפצעו. היתר התרכזו במשאית, אולם המונית שהיתה אמורה לנסוע לפני המשאית ולהתריע על מחסום, כלל לא הגיעה וכל הדרכים היו חסומות על ידי הבריטים.

באין פתרון אחר, החלה המשאית לסגת לכיוון קריית אתא והנה, לאחר דקות ספורות, נתקלה במחסום דרכים שהציבו הבריטים. מיד ניתכה על הלוחמים אש תופת שגרמה למותם ופציעותיהם הקשות של רבים מהלוחמים שבמשאית. חלקם הצליחו לברוח דרך השדות אך רובם, עשרים ושלושה במספר, נתפסו והובלו, חלקם לבית החולים וחלקם לכלא עכו.

 ההתקפה הסבה נזק כבד לבית המלאכה של הרכבת. חלק מהבניין הגדול של בתי המלאכה התמוטט ומכונות וקטרים הועפו באוויר. היקף הנזק הוערך במיליון לא"י. ההרס שיבש את שירות הרכבות וגרם לביטול קוים.

לח"י, אם כן, השיגה את מטרתה אך המבצע עלה במחיר כבד. הפעולה גבתה אחד עשר קורבנות מבין לוחמי המחתרת, הם נקברו בחיפה.

עשרים ושלושה לוחמי לח"י שנאסרו הובלו למשפט. על הגברים נגזר מוות בתליה ועל הנשים מאסר עולם. מחתרת לח"י איימה בפעולות קשות ואבדות רבות אם יצא גזר הדין אל הפועל, ואכן גזר דינם של הגברים הומתק למאסר עולם.