יום שני, 31 בדצמבר 2018

עמדת לח"י כלפי הערבים – עד פרוץ מלחמת העצמאות

                                          קריקטורה שאוירה ע"י חבר המחתרת קריאל גרדוש (שיר)
                                          מתארת את היהודי והערבי הרוצים ללחוץ ידיים, אך ערביי מדינות
                                          האזור ובבוין מונעים זאת.



בתאריך 10 באוגוסט שנת 1947, תקפה כנופיה ערבית בבית קפה יהודי " גן הוואי", מעברו השני של הירקון בצפון תל אביב. נרצחו  ארבעה יהודים והיו פצועים. סכנת התלקחות ביחסי היהודים-ערבים ריחפה על הישוב.
לח"י  ראתה צורך להתערב במצב כדי לעצור את ההתדרדרות. מרכז לח"י הוציא כרוז  אשר כותרתו " אל תהייה מלחמה עברית-ערבית! " מי אשם בשפך הדם הזה! אשם מי שמעוניין במלחמה ערבית/עברית. אשם השלטון הזר, אשמים התככנים האימפריאליסטים...מלחמה כזו היא האמצעי הבריטי האחרון למצוא הצדקה לשלטונו כאן...ולבלום את מלחמת החרות העברית...תישמע הקריאה אל שכנינו הערבים: אין מקום לשנאה ולמלחמה בינינו. האשמים יבואו על עונשם. כל מי שמתקיף את בני העם השכן, עברי או ערבי, פושע הוא ודמו הפקר.
ההתמקדות של לח"י במלחמה בשלטון הזר הבריטי הביאה  אותם למסקנה, כי אפשר לפתור את סכסוך הדמים עם ערביי ארץ ישראל, שנולד בבית יוצרם של השלטון הבריטי האימפריאליסטי. לח"י הייתה סבורה שעל ידי סילוק הבריטים, יסולקו גם שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, וסילוקם יאפשר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.
אולם עמדותיה של לח"י בשאלת הערבים עברו שינויים במהלך המלחמה בשלטון הזר ובנסיבות ההיסטוריות. המאמר הראשון המפורט בקשר לשאלה הערבית הופיע בחוברת " קווי היסוד למדיניות חוץ עברית", בשבט תש"ז, אשר הפרק הערבי בו נכתב בידי נתן ילין מור, חבר מרכז לח"י.
במאמר מנתח הכותב את דעתו על השורשים של הסכסוך העברי – הערבי, אשר לפי טענתה של בריטניה, הוא בלתי פתיר, ועל כן דרושה נוכחותה לשם השלטת החוק והסדר בציבור.
לדעת נתן ילין מור, הפתרון אפשרי, כי אין  ניגוד אינטרסים בין הערבים והיהודים, ושניהם מעוניינים בסילוק הבריטים, ועם סילוקם מהארץ ומהמזרח התיכון, ניתן יהיה ליישב את הסכסוך לשביעות רצונם של שני הצדדים. בעיניים של היום ניתוח זה יכול להראות נאיבי.
במחתרת היו חברים ערבים כמו משפחתו של יוסף מאבו גוש שנטלו חלק במבצע חילוץ גאולה כהן מבית החולים הממשלתי בירושלים.
על נאמנות לח"י לחברי המחתרת הערביים ניתן ללמוד ממה שקרה במלחמת העצמאות. בה ברחו משפחת אבו גוש ולא נתנו להם לחזור לביתם. גאולה כהן ונתן ילין מור עשו מאמצים גדולים כדי להחזיר אותם ואף הצליחו!
בגליון המעש- גליון נ"ז, אלול תש"ז כתב כי" בינינו לבין ההנהגה הערבית קיים ריב, על זכות הריבונות המדינית של הארץ. אין אנו יכולים היום לדעת במה יסתיים ריב זה, אם בדרכי שלום (יש כבר פקפוקים בדרכים של שלום) או בשימוש בכוח. ערביי הארץ יריב הם לנו (עדיין לא "אויב") לפי שעה, אולם הבריטים בארץ הם אויב לכולנו. עמדתנו זו מנוגדת לעמדת ה"הגנה", הרואה באנגליה "יריב" ובערבים "אויב".



יום רביעי, 21 בנובמבר 2018

הפעולה שלא אושרה ע"י תנועת המרי ובכל זאת בוצעה – פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה

                                                            משה בר גיורא שנהרג בפעולה

החודש לפני 73 שנה יצאה לפועל פעולתה הראשונה של לח"י במסגרת 'תנועת המרי העברי'.
היה זה ניצחונה הגדול של לח"י, אשר הצליחה לסחוף את הישוב להתקוממות מזויינת נגד השליט הזר. בפעם הראשונה הופנה נשק המגן נגד השלטון הבריטי והעם שש לשתף פעולה עם המחתרת.
אור ל-1 בנובמבר 1945 יצאה אל הפועל הראשונה בסדרת מבצעים משותפים של ההגנה  אצ"ל ולח"י, שיתוף פעולה שארך תשעה חודשים.
כתגובה על מדיניות הספר הלבן והגבלת כניסה של העולים אחרי השואה ביקשה התנועה להחליש את שלטון המנדט הבריטי ע"י מאבק צבאי ושיתוק תחבורת הצבא הבריטי.  פעולות  ששמשו כאות אזהרה לבריטים בפני המשך המדיניות האנטי יהודית. מראשית ספטמבר 1945 התקיימו בקביעות פגישות בין נציגי שלושת הארגונים-הועדה העליונה לשיתוף פעולה, בה ישבו משה סנה ואליהו גולומב מטעם ה"הגנה",נתן ילין-מור מלח"י ומנחם בגין מהאצ"ל. בליל ה-1 בנובמבר 1945 התקיימו שתי פעולות  של לח"י. פעולה אחת אושרה ע"י תנועת המרי – 'ליל הרכבות',  מבצע מוצלח, בה לח"י נטלה חלק בהתקפה על בתי המלאכה של מסילות הברזל בלוד. באותו לילה הייתה אמורה להתקיים פעולה נוספת, פיצוץ בתי הזיקוק של חברת הנפט העירקית בחיפה. פעולה זו תוכננה בסניף חיפה של לח"י זמן רב לפני המועד שנקבע לתחילת פעולותיה של תנועת המרי והוחלט לבצע אותה במסגרת שאר המבצעים של תנועת לח"י. הפעולה הובאה לאישור הועדה העליונה, כיוון שהייתה בעלת משמעות מדינית מיוחדת במינה, אך הועדה סירבה לאשרה. העניין נדון שוב במרכז לח"י. נתן ילין מור סבר שביצועה עלול לפוצץ את תנועת נמרי עוד בראשיתה, אך ישקה עמד על כך שתבוצע במועד המתוכנן, הן בגלל חשיבותה המדינית והן כדי להוכיח להגנה שאין אנשי לח"י 'מונחים בכיסה'. יצחק שמיר הכריע לצד ישקה והפעולה אכן בוצעה. כדי שהפגיעה תהייה מכאיבה ככל האפשר, צריך היה להביא לידי כך, שנקודת הצומת שתיפגע תעורר תגובות שרשרת של פיצוצים ודליקות וכך יושג מירב נזק. הבריטים הביאו בחשבון שהמחתרת תפעל נגד יעד זה, ולכן הייתה שמירה רבה במקום. חיילים אפריקאים הוצבו לשמור על המתקנים ובכניסות עמדו בלשים ושוטרים בריטים שהשגיחו וערכו חיפושים בכליו של כל נכנס. בליל ה-1 בנובמבר 1945. לאחר הטמנת המוקשים, היו המבצעים צריכים להתחלק לשלושה ראשים ולהטמין את המוקשים ביעדים השונים. ארבעה לוחמים הצליחו לחדור למתחם בתי הזיקוק של חברת הנפט העירקית בחיפה. מפקד הפעולה, משה בר-גיורא (ישראל), הכין את מטעני חומר הנפץ לפיצוץ, אך בגלל תקלה התפוצץ חומר הנפץ והוא נהרג במקום. לוחם אחר, אברהם יהודאי (אלחנן), נפצע קשה ואיבד עין. מרחוק הגיעו קולות של התפוצצויות מפעולות ה'הגנה' שאנשיה יצאו אותו לילה לפוצץ את מסילות הברזל בכל פינות הארץ.



יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

ראיון עם לוחמת לח"י, אסתר נוריאל מזרחי – 'אביגיל'




                                                    אסתר נוריאל מזרחי בביקור במוזיאון לח"י, עם נכדותיה שרית וחדווה.


לפני מספר ימים זכינו לביקור של לוחמת לח"י אסתר נוריאל מזרחי,  אשר כינויה במחתרת היה ,'אביגיל' . היא הגיעה עם שתי נכדותיה לביקור במוזיאון לח"י. אסתר מספרת שנולדה בתורכיה בשנת 1932, כבת בכורה במשפחה בת 11 אחים ואחיות.
משפחתה של אסתר התגוררה בשכונת נחלאות בירושלים, והיא ולמדה בבית הספר לבנות מזרחי "אהל יוסף" והייתה פעילה בצופים ביודפת. במקום ביה"ס תיכון למדה תפירה בבית ספר מקצועי. בשנת 1947, כשכמעט  מלאו לה  14 שנים, גוייסה למחתרת לח"י  על ידיד אחי חברתה ביחד עם כמה חברות, ושרתה שם שנתיים וחצי עד קום המדינה. אסתר מספרת שבמחתרת למדו איך לשמור סוד ואיך להשתמש בנשק. היא התגוררה בחצרות הפנימיות של שכונת נחלאות, שם לדבריה, רוב התושבים היו מארגון ההגנה, כך שחייתה בסביבה של מתנגדים ללח"י ותמיד הייתה בסכנה. היה לה סיפור כיסוי טוב משום שאביה היה שוטר במשטרה הבריטית ולכן לא חשדו בה בחברות בלח"י. אסתר מספרת: "באחד הלילות הגיעו שוטרים בריטים לחפש נשק בביתם, בשל שמועות על פעילותה במחתרת. הם מצאו אקדח וחשבו ששיך לי, אך לאחר בדיקה מצאו כי האקדח שייך לסבא רבא שלי, כי גם הוא היה שוטר, ואבי כמובן לא איפשר להם לערוך חיפושים נוספים בביתנו". בתחילת דרכה במחתרת תפקידה היה הפצת חומרי הסברה על המצב בארץ, והדבקת כרוזים. לביצוע המשימה, אחד מרח דבק, בעוד השני הידק את הכרוז ובינתיים השלישי שמר שאין בסביבה גורם שיפריע." אסתר נזכרת שפעם בעת הדבקת כרוזים נגמר להם הדבק אז קנו סחלב והשתמשו בו כתחליף.
יותר מאוחר השתתפה בתצפיות על מתקנים של המשטרה והבולשת הבריטית כדי לבדוק מי נכנס, מי יוצא ובאיזו שעה, ובהכנת בקבוקי מולוטוב ורימוני יד.
אסתר  השתתפה בקרבות מסביב ירושלים במבשרת, נבי סמואל ובניסיון הפריצה לעיר העתיקה. בפריצה לעיר העתיקה שימשה כחובשת, היא וחבריה העבירו את הנשק שהיה ברשותם למחבוא קרוב לחומות. במסגרת הקרבות טיפלה באחד הפצועים שנורה בראשו וליוותה אותו באמבולנס בדרך לבית חולים זיו (כיום בית חולים "ביקור חולים"). לאורך כל הדרך החזיקה בידה האחת את ראשו גבוהה וביד האחרת את האינפוזיה. ברגע בו הפצוע נמסר לרופא היא התעלפה.
לאחר רצח ברנדוט וביחד עם מאות לוחמי לח"י אחרים שנעצרו בהנחיית ההנהגה, היא נתפסה והוכנסה לכלא יפו ומשם הועברה לכלא עכו לתקופה של 4 חודשים. מעט לאחר השחרור התחתנה עם לוחם אצ"ל. נולדו להם 3 בנות, 9 נכדים ו-10 נינים, אותם מחנכת עד היום לאהבת המולדת.
מכתבים מהכלא:

יום ראשון, 28 באוקטובר 2018

ישראל ירדני לוחם לח"י / מספר הנכד אייל זילברסון

  




 ייעודו של ישראל ירדני נקבע כבר בלידתו. בלידה קיבל את השם ישראל. הוא נולד בפולין בשנת 1903.

כאשר היה חשש לחיי היהודים בפולין החליטו ההורים לפצל ולשלוח לחו"ל את שלושת ילדיהם, בשעות האחרונות לחיי אמו החולה בשחפת היא מצווה על ילדיה: משה  ישלח לאמריקה, חיים לארגנטינה ולישראל נאמר "נתנה לך השם ישראל נציב אותך בישראל, לך לישראל, בגיל 13 מצווה על בנה "כשם ארץ ישראל היהודית ומצווה שיום יבוא והוא יגיע לארץ ישראל, לך לך". 

באותה תקופה ביצעו הפולנים פרעות בקרב היהודים. באותו היום ישראל עבד במסגרייה לפתע שמע קולות צעקה ופחד של הנשים היהודיות בעיירה ישראל הפסיק את עבודתו והבחין בפורעים הפולנים שמתקרבים לכיוון העירה במטרה לחפש  את נשות העיירה היהודיות. 
נשות העיירה ברחו והסתתרו בבית המשפחה במרתף הבית במטרה שלא ייפגעו בהן.
ישראל ראה כיצד הפורעים מתקרבים לעבר הבית ואז החליט לעשות מעשה ששינה את חייו.
ישראל לקח מהמפעל תותח וביצע ירי לעבר הפורעים הפעולה גרמה לפורעים לברוח ובכך הציל את נשות העיירה.
עובדי המסגרייה והמשטרה הפולנית  דרשו לאסור את הנער ישראל ירדני שהיה רק בן 17 על כך שביצע את הירי.
בעזרת שוחד הצליח אביו של ישראל להבריחו מהכלא הפולני ואז החל במסעו ובנדודיו של הנער הצעיר, בן השבע עשר, לארץ ישראל כצוואת אמו .
 תחילה ברח לרומניה ושם חיפש דרך לשוט לעבר ארץ ישראל, מאחר ולא היה לו כסף לרכוש כרטיס נסיעה באנייה הצליח להתגנב לאנייה בעזרת תרגיל שביצע, ישראל עזר בסחיבת מזוודות לאישה שעלתה לבדה לספינה האישה עלתה עם מספר מזוודות, במהלך הנסיעה ניתפס ונכלא בכלא בספינה.
רק כאשר הבטיח לשלם עבור הנסיעה ע"י עבודה שוחרר והחל לעבוד כנער סיפון על הספינה "בוקרסט" שהפליגה לקפריסין שם עבד כנער פחם בבטן האנייה "כושי".
כשהספינה הגיע לקפריסין סירב רב החובל לאפשר לישראל לרדת לחוף בטענה שלא סיים לשלם בעבודתו את מלוא הכרטיס הפלגה .
ישראל ניסה להימלט מאניה אך נתפס ע"י שוטרי הנמל והוחזר אחר כבוד לאנייה שם קיבל מכות  וחזר להמשיך בעבודה הקשה על האנייה בצביעה תיקונים וקרצוף.
האכזבה לא להגיע לארץ ישראל הייתה רבה ומחוסר ברירה חזר לנמל ברומניה ושם המתין להפלגה  נוספת לכיוון חיפה.
כאשר הגיע האנייה לחיפה האושר היה רב, אך בבואו סוף סוף לנמל חיפה  הובהר שרק לבעלי סרטיפיקט (אישור כניסה) או לבעלי  הון בלבד ישנה אפשרות לרדת לחוף .
ישראל הושב לאנייה, מאחר ונמאס עליו הפלגות הלוך ושוב ולאחר התייעצות עם אנשי בית"ר שהיו על האנייה תכנן תכנית עם צאת האנייה מהנמל יקפוץ לים וישחה אל החוף ואל החופש.
העולה הבלתי לגלי קפץ מהאנייה לים בשחייה לכיוון המולדת שלגופו קשורים חבילות ומכתבים מנוסעים באנייה שלא הורשו לרדת לחוף ורצו להעביר מכתבים וכסף  למשפחתם בארץ.
 במהלך השחייה וכתוצאה מהמשקל של הציוד שהעביר ,איבד ישראל את הכרתו והים פלט אותו לחוף סטלה מאריס ליד בת גלים. ישראל, נשבע במהלך השחייה לכיוון ישראל שבמידה ויינצל יקרא לאחד מילדיו על שם הכרמל שראה מרחוק בים ולא הצליח להגיע מאחר ואיבד את ההכרה במהלך השחייה.
לימים שביתו הבכורה נולדה זכר ישראל את הנדר שהבטיח לקיים וקראה לביתו כרמלה על שם מראה הרי הכרמל שראה במהלך השחייה לחוף והמראה הראשון שראה לאחר שהתעורר מאבוד ההכרה שנפלט מהים לחוף הכרמל.
הבת כרמלה  נישאה מאוחר יותר לאחד מלוחמי ומפקדי לח"י היותר ידועים ברוך בן דב.
ישראל התחיל את צעדיו כפועל בבית החרשות 'שמן' בחיפה, פגש בעטרה והתאהב בה ונשא אותה לאישה.
הם עברו לכפר סבא (לימים נקרא השטח הזה רעננה) והקימו שם את ביתם.

"בית החומה" - הבית נבנה כבית כלא.  הבית אמור היה לשמש את מחתרת לח"י למקום בו ייאסר הנציב הבריטי, (פעולה שלא יצאה אל הפועל).
כך כונה בית משפחת ירדני, הבית בקצה הגבעה ברחוב פרדס משותף 2 ברעננה.


הבית שכן בלב פרדסים מרוחק מבתים אחרים ורחוק מכביש ראשי.
הבית שימש כאחד ממחסני הנשק החשובים והסודיים של ארגון לח"י.
מקום מסתור לאנשי המחתרת להסתודדות, מסתור בין הפרדסים והשדות, מקום מפגש ומפקדה
לתכנון מבצעים לגדולי המחתרת ובניהם יאיר שטרן ראש מחתרת לח"י.
הבית  ברחוב פרדס משותף התאים לכל המשימות ולכול צורות ההתחמקות, קל היה למצוא בו מסתור בין העצים והשיחים, קל היה לבוא בדמות אחת ולצאת מהבית כדמות אחרת  ע"י צביעת שיער ראשם, הרכבת משקפים, גידול זקן ושפם, תחפושות לרבנים, זקנים, נשים  וערבים.
הפרדסים והשיחים שימשו מקום מסתור, הבית והבונקרים הסודיים שבו הסתתרו חברי הארגון ולוחמים מאימת הבריטים .
הלוחמים הגיבורים כמו: גאולה כהן, יעקב מרידור, יצחק שמיר, מנחם בגין ועוד רבים אחרים .
הלוחמים שהסתתרו בבית ובסביבתו היו יוצאים בלילה מהבונקר מרימים את הקרש המכוסה בוץ יוצאים
מהבור בכדי להתגנב למטבח של עטרה ירדני בעלת הבית, שם ציפה להם תמיד סיר מרק חםעם בשר ותפוח אדמה .

תפקיד ילדי המשפחה מספרת דליה זילברסון (הבת) היה לעבור ליד מקום המחבוא והבונקרים להשקות את הצמחייה מעל הקרשים שכיסו את הבונקר מדריכת הרגלים של הלוחמים שיצאו ונכנסו מהמחבוא במטרה להרים את הצמחייה שהתכופפה ולטשטש את סימני ההליכה ואת פתח הבונקר המסתור .
דליה נזכרת בתפקיד נוסף שהיה לילדי המשפחה והוא לספר ולהעביר מסרים ועדכונים ללוחמים שהתחבאו בבור או בבונקר הסודי בין הקירות הכפולים  בבית החומה - בית המגורים של המשפחה, השיטה המקובלת הייתה העברת המסר תוך כדי שירה מספרת דליה

החשש הכבד היה מהחיילים הבריטים "הכלניות" שתמיד היו מופעים בפתח הבית .
מאחר ובביתנו מספרת דליה נמצאו מפקדי המחתרת ואנשי הקשר שלהם, תמיד בני המשפחה היו צריכים להיות דרוכים בכדי להזהיר את אנשי המחתרת .
במידה וסיור אנגלי היה מתקרב היו פוצחים בשיר שנקבע מראש ולפי מהירות השיר היו יודעים אנשי המחתרת את מידת הסכנה.
במטבח הבית על השולחן תמיד היה סיר גדול על האש מוכן לכול רעב ונרדף,לוחמי המחתרת ידעו זאת והיו מגיעים לבית החומה ממרחקים מתוך ידיעה שימצאו מים חמים לרחצה בגדים נקים, אוכל, מקום מסתור, טיפול רפואי ונשק למקרה הצורך.
תמיד במטבח המשפחה היה פח גדול מלא בשאריות ירקות ותירס במטרה להחביא את הנשקים במידה והבריטים היו מגיעים במפתיע לחצר המשפחה .
תפקיד הילדים היה לרוץ ולרוקן את "פח הזבל" המלא בנשקים ולהחזירם לבונקר.

  
בית הקברות הישן של רעננה נמצא בסמוך לבית המשפחה ברחוב פרדס משותף בקצה הגבעה בית הקברות שימש אף הוא כחלק מהמבצר וחלק מהאסטרטגיה שבנה ישראל ירדני .
בית הקברות שימש כמקום לפעילות לח״י  תחת פיקודו של ישראל ירדני ומשפחתו שימש בית הקברות למסתור אנשים ונשק.
 דובלה הבלונדיני מבכירי לוחמי הארגון שנפצע קשה באחת מפעילויות המבצעיות  הובל ל ״בית החומה", משפחת ירדני החביאה את דובלה הבלונדיני בתוך קבר ריק (הוכן מראש לאירועים מהסוג הנ"ל) וטיפלו בפציעתו.
דובלה נפצע קשה מאוד וישראל ירדני שכב לצידו כול הלילה בתוך הקבר הריק בכדי שלא יישאר לבדו ושלא יהיה לו קר בלילה ,  בבוקר פינו את דובלה לקבלת טיפול רפואי


לצורך הקמת תשתיות מודיעין וגיוס  אנשים מקרב הערבים והדרוזים למלחמה באנגלים ,המחתרת היתה זקוקה לכסף.
לצורך השגת הכסף ביצע לח״י מספר מעשי שוד, הכסף הובל בדרך לא דרך באמצע הלילה אחרי פעולות השחה והחלפת מכוניות רבות הגיעה תמיד בסופו ל"בית החומה" .
עטרה הייתה מעירה את ילדי המשפחה משנתם והילדים נתבקשו במשך כול הלילה להחביא את הנשקים הרבים שהגיע או לספור ולמיין את הכסף שהגיע ולסדרו בחבילות .
צריך לזכור שבאותה תקופה לא היה קל בארץ ולמשפחה לא היה הרבה כסף החיים בארץ לא היו קלים אך תמיד ידענו מספרת דליה שהכסף משמש לרכישת נשק ושהמטרה חשובה יותר לארגון לח״י מאשר לנו המשפחה  .

השוד המפורסם של בנק ברקליס שבו לוחמי המחתרת פרצו למרתף הבנק אספו מכול הבא ליד כולל כסף שיצא משימוש עם חותמת ממשלת אנגליה הפוסלת את השטרות משימוש.
השטרות הגיעו לבית משפחת ירדני בלילה, המטבח  של עטרה ירדני אשר היה ידוע בתבשילים ובמטעמים המפורסמים שהייתה נוהגת להכין הפך ברגע אחד ממטבח המשפחה לסניף בנק 
תוך דקות נשפכו שקי הכסף בכול החדר  וכול הלילה ילדי המשפחה שהוערו משנתם והושבו סביב השולחן הגדול  לצורך ביצוע מיון שטרות הכסף.
לפי סוגי  מטבעות ,שטרות תקניים ושטרות פסולים העבודה בוצעה כול הלילה בבוקר הגיעו לוחמי המחתרת בפיקודו של ברוך בן דב הלוחם המפורסם של לח״י שלימים התחתן עם כרמלה הבת הבכורה  של ישראל ועטרה ירדני  ולקח את הכסף בכדי להעבירו למפקדת לח"י.

ידענו שהכסף מיועד לדברים חשובים של המחתרת אך אנו הילדים למרות גילנו הבנו וידענו שגם בבית חסר כסף ולכן עברה מחשבה להשאיר קצת כסף ,אך האמון שקיבלנו  לא אפשר לנו לבצע זאת, האח הקטן חשב אחרת ולקח בחולצתו קומץ שטרות והחביא את קומץ שטרות בסליק פרטי שהכין.
ביום שנרצחו הנערים בבית הספר למדריכים ופטרולים רבים עברו ברחוב פחד הילד וסיפר לאמו על המעשה בכדי לא להיתפס שרפו יחדיו את השטרות שנלקחו.


ישראל ירדני איש קרבות ציוני, התחיל להעביר נשק למחתרת עוד בשירותו הצבאי ב Rfa כאשר שמע שחל פילוג במחתרת האצ"ל ואברהם שטרן מתנגד לגיוסים לצבא הבריטי בטענה שאסור להפסיק את המרידות כנגד צבא השליטים בארץ.
בזמן חופשתו מהצבא נהג להפקיד את נישקו האישי אצל האפסנאי ולקבל תעודה זיכויי שאין בידו נשק .
בזמן הנסיעה ברכבת ממצרים לישראל לביתו נסיעה שהייתה ארוכה די מונוטונית וקצינים בריטים רבים שהיו על הרכבת שקעו בשינה, זמן קצר לפני ירידתו מהרכבת חיפש ישראל ירדני חיל בריטי ששקוע בשינה עמוקה ואז היה כהרף עיין מאמץ את נשקו של החייל ויורד מהרכבת לחופשתו עם נשק .
לא הייתה בעיה לרדת עם נשק מהרכבת מאחר והוא שב כחיל ששב מהחזית וזהו נשקו האישי אף אחד לא ישווה את המספר הסידורי של הנשק.
את הנשק היה מוסר למחתרת ובשובו לבסיס היה מראה את תעודת הזיכוי ומקבל רובה חדש.
לפעמים היה גונב מהבסיס תרמילים וחומרי נפץ  או רימונים בעזרת תפרים שתפר בבגדיו במיוחד לאחסונם בשולי הבגדים והעביר את הנשק למחתרת .
כך שבמהלך כול שירותו העביר נשק תחמושת וחומרי נפץ וציוד אישי  וצבאי למחתרת.

נשק רב הגיע לבית החומה, באחד המקרים, לוחמות המחתרת הגיעו למחנה צבאי בחולון העסיקו את הש״ג ויתר החברים חדרו לנשקיה לפתע צצו חיילים סודאנים והחלו לירות התפתח קרב יריות שבו נהרגו שני חיילים  סודאנים.
הנשק הועמס על כלי רכב ונסע לכיוון רעננה באזור רמת השרון נתקלו במחסום בריטי ולא היה ברירה אלה לפרוץ את המחסום תוך כדי נסיעה וכפויי ירי.
בהמשך הנסיעה גילו כי הרכב נפגע במיכל הדלק של המכונית כתוצאה מקרב הירי  ולכן פרצו למכונית שחנתה ליד אחד הבתים העבירו את הנשק למכונית  השנייה והמשיכו בנסעה לכיוון רעננה ל"בית החומה".
מיד שהגיעה המכונית לפתח הבית , ילדי משפחת ירדני נרתמו לעזרה הוציאו את הנשקים למקום מסתור תחת פיקודו של אביהם .
בשקט ובזהירות סחב כול אחד מבני הבית מהגדול עד הקטן שקי רימונים, רובים וחומרי נפץ אחרים .
כמות הנשק הייתה עצומה כך שהשמש כבר התחילה לעלות ועוד לא הספיקו להחביא את הנשקים בסליקים הרבים שהיו בבית ובקרבתו באזור הפרדסים.
ישראל ירדני נהג לבנות סליקים מתחת לצינורות ושיבר המים כך שבמידה והבריטים יחפשו נשק בעזרת גילויי מתכות לא יצליחו למצוא מכיוון שלא יחשדו שמתחת לצינור מתכת או השיבר מסתתר הסוד הגדול, בנוסף נהג ישראל לאסוף ברזלים ולזרוק אותם בחצר הבית בכדי למנוע משימוש מכשירי גילויי מתכות לפעול באזור הבית.
מאחר ונגנבו כמויות רבות של נשקים החביאו את יתר הנשק בברכת הדגים שבחצר שכוסתה בקש ובצמחים,  בעודם מתבוננים ברכב לבדוק שלא נשאר נשק הופיע פטרול משטרה כמובן שבני המשפחה התנדבו לסייע לפטרול משטרה האנגלית שהיה מורכב משוטר יהודי, ערבי ואנגלי בחיפוש הנשקים שנגנבו תוך שהם  מתרחקים  מהבית ומהסליק.
   
פיצוץ בית הסרייה ביפו, מבית החומה נסעה מכונית מלאה בתפוזים שנקטפו בפרדס המשפחה בין התפוזים הסתירו את ארגזי הנפץ המכונית נסעה מהירה לכיוון בית הסרייה ביפו שם החנו את מכונית הנפץ שהתפוצצה.

פגיעה בבית המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, מאחר וארעה התפוצצות בבית המלאכה למוקשים בת"א, הופיעו בבית ירדני שלושה בחורים אשר התמקמו במחסן הישן בחצר ועבדו ששה ימים רצופים בערב השישי נפרדו מהמשפחה לדרכם. 
מאוחר יותר נודע לבני המשפחה כי הם היו בין עשרת ההרוגים, בעת הנסיגה מההתקפה על כלא עכו ונהרגו בקרב יריות .

אירוע נוסף שקשור ל"בית החומה", לאחר פיצוץ מלון המלך דוד נתפס מדביק הכרוזים ,ילד  מאוהדי לח״י בירושלים .
בנס הצליחו חברי הארגון להבריח את הנער והביאו ל"בית החומה" ברעננה.  
ילדי המשפחה הרבו להימצא במחיצת הנער ולעודדו, מדובר היה בילד פיקח אשר קנא בילדי משפחת ירדני שהלכו כול בוקר לבית הספר והוא התלמיד המוכשר נשאר לבדו בבית המשפחה, אחרי וילון בבונקר הסודי בקירות כפולים שנבנו בבית ליד המטבח, לימים נבחר הילד כחבר כנסת והשיב טובה למשפחה, הנער- חביב שמעוני.

  
אירועים נוספים הקשורים ל"בית החומה":
תקיפת תחנת המשטרה בסידני עלי
פעולת הרכבת בקלקיליה
התקפת רכבים משוריינים של דיביזיות הטנקים .


יום ראשון, 16 בספטמבר 2018

החולה המדומה


עמנואל הנגבי (אדם)
לפני 75 שנה באלול תש"ג,  15/9/1943 ברח עמנואל הנגבי שטרסברג (אדם)  מבית החולים שבכלא ירושלים.
'אדם', אחד מבין אנשי לח"י, חופרי המנהרה המפורסמת ממחנה המעצר בלטרון, הקדים לברוח לבדו, כדי לעזור לעשרים חבריו לצאת אל החופש. על המנהרה עמלו עמנואל הנגבי וחבריו במשך 9 חודשים. אורך המנהרה היה 76 מטרים, אותה חפרו בדם, יזע ודמעות. לאחר שסיימו את החפירה היו מספר מכשולים טכניים שעיכבו את השחרור. מרכז התנועה החליטה לעכב את הבריחה בחודש נוסף.
עמנואל הנגבי, אחד הלוחמים הכלואים חשש שהמנהרה תקרוס בעונת הגשמים המתקרבת, והחליט להעמיד  פני חולה, כדי להגיע לבית החולים, משם קל יותר לברוח, ולהכין את סידורי קבלת חבריו הבורחים מלטרון. הנגבי הצליח להתחלות באופן כה רציני, שהמחתרת העבירה אליו בעזרת שליח פקודה "ברח אם תוכל". וכך פינו אותו באמבולנס, תחת שמירה כבדה לבית החולים הממשלתי, שנמצא מול כלא ירושלים. שם השכיבו אותו בחדר אסירים ביחד עם עוד 60 אסירים חולים. לפי עדותו של הנגבי " מיד החלו לרקום במוחי תכניות בריחה שונות. לאחר יומיים קיבלתי רשות לרדת מהמיטה... וצעדתי כפוף וכושל לשירותים... גם השומר הבחין בהליכתי... למצב זה שאפתי שהשומרים יאמינו שלא כדאי ללוות חולה מסוכן כמוני לשירותים, כי איני מסוגל לברוח".
בלילה בו השומר נרדם והשני הסתובב, לבש את בגדיו האזרחיים מתחת לפיז'מה והחל צועד בהליכה איטית לעבר דלת השירותים, ומשם יצא לפרוזדור בצעדים בטוחים, וירד לחצר מגרש הרוסים. וכך חבר  לאנשי המחתרת מוכן ומזומן לקבל את פני הבורחים מהמנהרה לחופש ולמלחמה בשלטון הזר במולדת.




יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

חיילים אלמונים- קצת על המנון לח"י


חיילים אלמונים


חיילים אלמונים הננו בלי מדים,                     
                           
וסביבנו אימה וצלמוות
כולנו גויסנו לכל החיים
משורה משחרר רק המות

בימים אדומים של פרעות ודמים
בלילות השחורים של יאוש
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים
ועליו, הגנה וכיבוש

לא גויסנו בשוט כהמון עבדים
כדי לשפוך בנכר את דמנו
רצוננו: להיות לעולם בני חורין
חלומנו: למות בעד ארצנו

בימים אדומים... 

ומכל עברים רבבות מכשולים 
שם גורל אכזרי את דרכנו
אך אויבים מרגלים ובתי אסורים 
לא יוכלו לעצור בעדנו

בימים אדומים... 

אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים
יקברונו בלילה בלאט
במקומנו יבואו אלפי אחרים
ללחום ולכבוש עדי עד

בימים אדומים... 

בדימעות אימהות שכולות מבנים
ובדם תינוקות טהורים
כבמלט נדביק הגופות ללבנים
ובנין המולדת נקים

בימים אדומים...



'חיילים אלמונים' הוא שיר שמילותיו נכתבו בשנת 1932  על ידי אברהם שטרן, יאיר' מייסד ומפקד לח"י, והיה זה אחד מבין שיריו הראשונים. את השיר הלחינו הוא ורעייתו, רוני. הוא נשאר בזיכרון הלאומי כשיר המנון שהותיר עדות למחתרת עמוקה, לתקופה קשה המסומנת על ידי הירצחו של הכותב בשנת 1942. אולם הוא לא נכתב כעדות לאורחות חיי מחתרת. 'חיילים אלמונים נכתב וראה אור בזמן לימודיו באוניברסיטה. השיר הוצג לראשונה במסיבת הסיום של קורס הסגנים השני של האצ"ל,  שהתקיים בבית הספר שפיצר שכונה 'הארמון', והפך להמנונה של תנועת האצ"ל עד שנת 1940, אז פרשה ממנו לח"י  והשיר הפך להמנונה. בשיר באה לידי ביטוי נכונות ההקרבה הבלתי מתפשרת למען האומה. לצורך התחכות אחר מקורות השיר וצורת הכתיבה נעזרתי בפרוש של חוקרת הספרות יאירה גנוסר.
נקודת המוצא לשיר הן מאורעות תרפ"ט (1929) והאמירה המרכזית בשיר מתעדת תובנה פוטוריסטית, התנגשות בין אנשים צעירים לבין גורל. בהיות 'יאיר' סטודנט הוא השתתף בשורות ה'הגנה'. ניתן למצוא קשרים בין הכתוב בשיר לבין התבטאויות של 'יאיר' על חוויותיו בלילות שמירה באותה תקופה. 'הלילות השחורים של יאוש' מוזכרים במכתב ברוסית לרוני משמירה בגליל התחתון.
בימי מאורעות תרפ"ט כתב אורי צבי גרינברג את השיר "הלילה יורים בשעריך, עיר קדושה' שם כתוב " ...ושמם חלוצים...חיילים אלמונים שכאלה"  כנראה משם אימץ אברהם שטרן את  הניב "חיילים אלמונים". השימוש במילה פרעות קושר לפרעות קישינוב, המבטאות חזרה על אימת הגלות ופרעותיה. השיר ראה אור סמוך לכתיבתו והתקבל בהתלהבות בארץ ובחוץ לארץ וזכה לתפוצה רבה. השיר הוא משיריו הראשונים של'יאיר' שנכתבו בעברית, שאותה העשיר בזמן לימודי ספרות העברית באוניברסיטה העברית. העברית בשיר אינה של רב אמן בעל שליטה ברובדי לשון, אלא של יוצר בראשית דרכו. אז גם חל מפנה באופי שיריו משירה פרטית ללאומית בעלת הצהרות קולקטיביות רבות. השיר מונה שישה בתים, בכל בית ארבע שורות בעלות מקצב של מארש עם הדגשה של חלוקת ההברות.
לשיר נימות פוטוריסטיות, מודרניסטיות לזמנן. הפוטוריזם הוא אמירה ספרותית שנוצרה באירופה על ידי אמנים שהיו צעירים בזמן מלחמת העולם הראשונה ויצרו בין שתי מלחמות העולם. לנושאים בהם עוסקת שירתם טעם של נעורים מבקשי מרד והרס הישן ובניין עתיד חדש ומהפכני, תוך זלזול מופגן בסיכויי אריכות הימים, ותוך רצון למות בשיא החיים. 'יאיר' שגדל בבית דובר רוסית, ולמד ברוסיה הכיר את השירה הפוטוריסטית הרוסית בשפת המקור.
השורה "מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת" חקוקה על קברו של שטרן, בבית הקברות נחלת יצחק. 


לינק לשמיעת 'חיילים אלמונים':