הסרג'נט, הרב והערבייה – תחפושות במחתרת

חברי לח"י עשו שימוש בתחפושות לא רק בפורים אלא כל השנה. תחפושות היו חלק חשוב וחיוני בפעולות רבות שביצעה המחתרת- יאיר למשל, כאשר נאלץ להסתתר מפני הבריטים, ביקש מרוני אשתו שתשלח לו בגדי אישה על מנת שיוכלו לשמש לו כהסוואה, ישראל אלדד, בזמן היותו אסיר בכלא ירושלים חולץ על ידי קבוצת לוחמים בלבוש כסניטריים רפואיים, ושני אליהו, כשהבריחו את הגבול למצריים על מנת להתנקש בחייו של הלורד מוין עטו תחפושות של שוטרים בריטים.

שימוש בתחפושות שוטרים וחיילים בריטיים נמצא באופן אירוני מועיל במיוחד לאנשי לח"י. לא מעט פעולות נחלו הצלחה הודות לכך שהלוחמים היו לבושים דווקא כשנואי נפשם. בספרו "גויסנו לכל החיים" מתאר דוד שומרון את ההתחפשות לבריטים לפני יציאה לפעולה: "יום הפעולה הגיע. מדדנו את התלבושות והתאמנו אותן למידותינו. תפרנו את הסמלים והמספרים על הכתפיות, החזה, והכובעים. כיוון שהייתי "הדובר הראשי" בפעולה "הועליתי" לדרגת סרג'נט ושלושה פסים חוברו אל שרוולי. כדי להגביר את הרושם שעלי לעשות תפרו גם אותות מערכה אל חזי... בפעם הראשונה בימי חיי הרגשתי מה פירוש הדבר להיות שוטר בריטי בארץ ישראל. הלכנו ברחוב, ארבעה בחורים זקופים, אקדחים גלויים תלויים בצד המותן והעוברים ושבים זזו לצדדים ופינו לנו דרך. על המדרכה, בבית קפה קטן, עמדו מספר שולחנות ואליהם הסבו אנשים. כשעברנו לידם נפסקו השיחות. אחדים הביטו בנו בפנים נפחדות בחושבם כנראה, שנערוך אצלם חיפוש."

דוגמא נוספת היא התחמקותו של יעקב בנאי (מזל) מפני הבריטים הודות לכך שהיה לבוש כאחד מהם. מזל מספר: "באחד הערבים אני יוצא לכיוון שפת הים. בפינת הרחובות היו אנגלים שהחליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. שתי ניידות סגרו את השטח, הזרקורים הופעלו, ושאגות השוטרים נשמעו מכל עבר. סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו לחפש נשק וכולם עומדים בידיים מורמות ומחכים לתוצאות. בכל ההמולה הזו אני באמצע ועל גופי שני אקדחים ושני רימונים. המחשבות מתרוצצות. אם ארים ידיים כמצווה בוודאי ימצאו עלי את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. האם אנסה לשלוף ולירות? זה מסוכן ולא יעיל. המון קהל, אור מלא וצפיפות איומה. פתאום צץ לי רעיון "לשחק את התלבושת". באותם ימים הסתובבתי הרבה באזורי מגורי הבריטים. אי לכך הייתי לבוש נכון. נעלי זמ"ש, מכנסיים אפורים, פייפ (מקטרת) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים את הידיים אני מחליט להדליק את הפייפ ואומר לעצמי- תתחיל ללכת. אני מתקרב לשורת השוטרים היוצרים את מעגל האבטחה וכאן בא הלא יאומן – אני היחיד מכל הציבור שמורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם."

דוגמאות נוספות לתחפושות לא חסרות. ברחובות תל אביב של אותם הימים נהג להסתובב חסיד נמוך ועב גבות, בעל זקן שחור סבוך, קפוטה ומגפיים, הרי הוא יצחק שמיר. נתן ילין מור נראה לעתים קרובות כאיש עסקים מעונב שעל זרועו תלויה בלונדינית חביבה בתסרוקת מהודרת ומשקפיים מודרניים – היא לא אחרת מאשר גאולה כהן. עבור גאולה היתה התחפושת שחקן מפתח בבריחתה מבית הכלא אל החופש. כך היא מתארת כיצד התחפשה לערבייה בעודה שוהה בבית החולים תחת השגחתה של סוהרת צמודה:

"השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כותונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ומפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים. פקעת סמרטוטים תחובה בצד. אני מתירה את הפקעת. גולשים ממנה זוג נעליים. פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת. מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, חוגרת את המעיל בחגורה ונתקלת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי , סוגרת את הסיכה. אחת שלושים וחמש. אני יוצאת עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים .יצרי דוחק בי לרוץ אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערבייה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט. השוער לא יבקש ממני תעודת זהות... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים. אני מתבוללת בתוך הקהל ויוצאת מן השער."

נראה אם כן, כי תחפושות היו לעזר רב בשחרור היהודים מצריהם מפרס ועד לח"י... חג פורים שמח לכולם!

מחלקת הזיופים או איך משיגים זהות חדשה?

פורים, חג התחפושות וההסוואות, הוא הזדמנות להזכיר את אחת האחראיות החשובות להסוואה בלח"י – מחלקת הזיופים.

במחתרת, כידוע, היו לא מעט חברים, שמשנתגלתה השתייכותם לתנועה הפכו להיות מבוקשים על ידי השלטון ונזקקו לזהות חדשה. זהות כזו ניתנה להם בידי המחתרת בדרך הידועה והמקובלת: זיוף מסמכים.

על תעשיית הזיופים המחתרתית היתה מופקדת מחלקה ו' – מחלקת המודיעין של לח"י, ועל מלאכת הזיוף ניצח דוד שומרון שהתבלט בין השאר גם בזכות כישוריו בגרפיקה.

אילו מסמכים הנפיקה המחלקה? המסמך השכיח והמבוקש ביותר שנזקקו לו חברי המחתרת היה תעודת זהות. טופס התעודה הושג בדרכים עקלקלות על ידי אנשי המחלקה, מולא בכתב יד והוחתם בחותמת גומי ובחתימתו המזויפת של קצין המחוז. בנוסף, הודפסו רישיונות נהיגה, היות שחברי המחתרת המבוקשים לא יכלו לגשת למבחני נהיגה. לצורך זה הושגו מכשירים ומכונות ואף נמצא מקום עבודה מתאים: ברחוב השוק בתל אביב, בסטודיו של צייר, הסתתר חדר אחורי בו הותקן בית מלאכה לזיופים. לשם הסתרת הכלים והמכשירים ששימשו את הזיופים נבנה בונקר עם קיר כפול ומתג חשמלי לפתיחה ולסגירה של הדלת, שהוסתרה כך שלא ניתן היה להבחין בה.    

בתנאים שכאלה התרחבה העבודה עד מהרה. במרוצת הזמן ועם ריבוי הצרכים דאגה המחלקה לעשרות תעודות ומסמכים ממשלתיים רשמיים של מוסדות ציבור שונים: רישיונות שהיו דרושים לשם רכישת נשק בחו"ל והבאתו לארץ; רישיונות כניסה למחנות צבאיים לצורך החדרת מכוניות נפץ או החרמת נשק; תעודות חופשה לחיילים; וויזות לחו"ל; דרכונים; שינוי מספרי מנוע ולוחיות זיהוי של כלי רכב, ועוד. כך, לאורך כל שנות פעילותה של לח"י דאגה המחלקה לספק את החשובים שבאמצעים להם נזקקה המחתרת למילוי תפקידיה ולביצוע פעולותיה הרבות.

לאחר שנים, עם הקמת המדינה, השתמשו באנשים ובכישוריהם בתחום הזיוף וההטעיה ורבים מהם הצטרפו למוסד.