הרב
אריה לוין כונה "אבי האסירים" כיוון שהיה נוהג ללכת בכל שבת בבוקר לבקר
את אסירי המחתרות בבית הכלא ולעודד את רוחם. ישנם סיפורים רבים על אצילות נפשו של
הרב לוין. להלן אחד מהם מתוך ספרו של שמחה רז, "צדיק יסוד עולם":
פגישתי
הראשונה עם ר' אריה היתה לפני פתיחת משפטי. כאשר דנוני למוות הוא התמיד בביקוריו
אצלי במשך ששת השבתות אחרי המשפט, בתא הנדונים למוות. בכל פגישה ופגישה הרגשתי את
אהבתו הרבה אלי ואת דאגתו לגורלי. בלחיצת ידיו את ידי חשתי את חום לבו שנכנס ללבי
והפיח בי תקווה.
בשבת
שלאחר החנינה בא אלינו לבית הסוהר ר' אריה להתפלל עמנו כהרגלו מאז ומתמיד.
"הרבי" קראנו לו. אהבנוהו והערצנוהו מאוד. קידמתי את פניו מיד בהיכנסו
והוא חיבקני בזרועותיו בהתרגשות גדולה. נכנסנו שלובי זרוע לתא 29 ששימש לנו כבית
כנסת. בשבת זו פניו קרנו מרוב אושר ושמחה והוא כיבדני בעליה לתורה וקראתי את
"המפטיר" בהתרגשות גדולה.
בתום
התפילה, הוא אמר לי כי הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, בישרו לפני ביקורו אצלי
בשבת הקודמת כי יחונו אותי וכי גזר דיני למוות יוחלף למאסר עולם. אולם כאשר ביקרני
בתא הנידונים למוות בשבת הקודמת, נמנע מלגלות לי זאת שמא חס וחלילה יתברר מאוחר
יותר כי הדבר אינו נכון.
מדי
שבת בשבתו, ובחגים, הרבי נהג לבוא להתפלל עמנו, הן בחורף בקור הירושלמי המקפיא,
והן בקיץ בימי חמסין לוהטים. לפרקים, ב"ימים הנוראים" היה מביא אתו את
בנו, הרב רפאל, שיעבור ליד ה"תיבה" בתפילת "מוסף", כדי לחסוך
מעצמו את המאמץ המתמשך במשך כל התפילה.
אחת
לחודשיים, סבתי היתה באה לבקרני. קרה פעם, שבאחת השבתות נבצר ממנה לבוא אלי. הרבי
ידע על כך, כי הסבתא היתה מתאכסנת בביתו כאשת היתה מבקרת אצלי. כדי למנוע ממני צער
ועגמת נפש ואולי גם קנאה בחברי, שאליהם באו קרובי משפחתם לבקרם, שלח את שתי
בנותיו, אטל ושפרה לבקרני, והן אף הביאו לי עוגות וממתקים. התרגשתי מאוד בעת
ביקורן אצלי והתפעלתי מגדלות נפשו של הרבי, ומאהבתו הגדולה אלי.
"אבי
האסירים" כינוהו, אך הוא היה גם "אבי הלוחמים", שלחם יחד אתנו,
בדרכו הוא, את מלחמת החרות נגד השלטון הזר בארצנו.
כאשר
יצאנו ביום השישי, 16.7.1948, לשחרר את ירושלים העתיקה, בפעולה משותפת של ארגוני
ה"הגנה", ה"אצ"ל" ו"לח"י", הבאתי את ר'
אריה למחנה לוחמי לח"י בשכונת טלביה, מחנה "אלדד", כדי שיברך את
הלוחמים להצלחת הפעולה. כולנו עמדנו בשורות, ערוכים עם נשקנו לצאת לפעולה, ר' אריה
אימץ את ידנו, בירכנו ואיחל לנו הצלחה בביצוע הפעולה. בקול רוטט ונרגש פנה אלי
ואמר: "יהושע, כאשר תפרצו את חומות העיר העתיקה ותגיע לכותל המערבי, אנא,
תבוא אלי מיד ותיקחני לכותל כדי להתפלל שם שחרית יחד עם הלוחמים". הבטחתיו
שאבוא. לצערי הגדול לא עלה בידנו לפרוץ לעיר העתיקה ונמנע ממני לקיים את הבטחתי.
צדיק
יסוד עולם
וב"מלחמת
השחרור" באותם ימים של מצור ומצוקה בירושלים, של הפגזות וקורבנות, ביתו של
הרבי בשכונת "משכנות" ניזוק קשה בעת הפגזה. באתי אליו כדי להעביר אותו
ואת בני משפחתו למקום מבטחים, אולם הוא סירב בתוקף לעזוב את השכונה, מתוך דאגה לכך
שלא יהיה מי שיעודד ויחזק את אנשי השכונה בשעות הארוכות של ישיבה במקלט בעת הפגזה.
ובשעה
שגברו המצור והמצוקה , והמזון הלך ואזל בירושלים, הבאתי אל ביתו מעט מן המזון שהיה
במחננו. ר' אריה נטלי מידי את המזון ומיד חילקו בין שכניו לשכונה, עבורו לא הותיר
דבר...
נפשי
נקשרה בנפשו. ראיתיו בעת צרה ומצוקה, והתפעלתי מגדלות נפשו ומאהבתו לזולת. רק
יחידי סגולה מסוגלים להתעלות לדרגה כזו של מסירות-נפש.
לאחר
מותו הקמתי יחד עם חברים מהאצ"ל ומלח"י עמותה להנצחת מורשתו של הרבי,
וכל שנה חילקנו מילגה למי שנהג והגשים את מורשתו במעשים טובים, בדרכו וברוחו של
הרבי.
אכן
איש צדיק היה-ללא מרכאות- ואצילות רוחו תלווני עד יום מותי.
