העשרים שעלו מתוך האדמה – הבריחה הגדולה ממחנה המעצר בלטרון

לאחר רצח "יאיר" היתה לח"י על סף החידלון. פעילותה נפסקה כמעט כליל ורבים מחבריה היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. היו שחשבו כי זהו קיצה של המחתרת, אך חברי לח"י לא אמרו נואש. הישיבה בחיבוק ידיים במתקני הכליאה הבריטים בשעה שעליהם להמשיך במאבק להקמת מדינה יהודית היתה עבורם קשה מנשוא, לכן חיפשו ללא ליאות דרכי בריחה. במהלך שנות קיומה של לח"י   התבצעו עשרות בריחות של לוחמים מבתי הכלא ומחנות המעצר הבריטים. הידועה והמרשימה מכולן התרחשה באחד בנובמבר 1943. עשרים לוחמי לח"י נעלמו בלילה אחד, ממחנה המעצר השמור שבלטרון. הם נמלטו אל החופש דרך מנהרה תת קרקעית באורך 76 מטרים, שחפרו במשך תשעה חודשים.

דגם של מנהרת הבריחה מתוך תצוגת מוזיאון לח"י

אז איך מתחילים לחפור מנהרת בריחה? החברים הוציאו מפינת הצריף אבנים והדביקו אותן זו לזו בעזרת מלט מאולתר. כך יצרו לפתח המנהרה "מכסה" אותו ניתן היה להסיר ולהחזיר מידי לילה. בכדי להסתיר את הפתח, ערמו על המכסה את כל החפצים שהיו ברשותם – המזוודות הבגדים והארגזים. הבריטים לא חשדו בדבר. אחד הקצינים אף שיבח אותם על כך שהצריף נראה נקי ומסודר.

את המנהרה החלו לחפור עם כל מה שהיה בהישג ידם: כפות, כוסות ואפילו עם הידיים, אבל עד מהרה הבינו שהם זקוקים לכלי עבודה של ממש. חברי לח"י פנו לקצין הבריטי האחראי וביקשו להקים גינה בסמוך לצריף. בהתחלה נענו בשלילה אולם לאחר שהתעקשו הסכים הקצין וסיפק להם את כלי העבודה ששימשו לחפירת המנהרה.

את האדמה שהוציאו פיזרו החופרים בערוגות הגינה, אך ככל שהעמיקו לחפור נעשתה האדמה כהה ולחה יותר והעברתה לגינה היתה עלולה לעורר חשד. בעיה זו נפתרה הודות... לקור שבלטרון. בכדי לשמור על חום במגורי העצירים בנו הבריטים צריפים עם קירות בעלי דפנות כפולות. לרווח שבין הקירות דחסו אנשי לח"י שקים מלאים באדמה הכהה.

אותו רווח בין הקירות שימש גם להעברת תאורה למנהרה. כבלי חשמל נמשכו מחדר השירותים שהיה מואר במהלך הלילה, דרך דופן הקיר הכפולה אל המנהרה.

בכדי למנוע את קריסת המנהרה השתמשו אנשי המחתרת בקורות עץ שפירקו בסתר ממבנים ורהיטים שלא היו בשימוש.    

קושי נוסף היה החמצן או יותר נכון, המחסור בחמצן. עם התקדמות העבודה נעשה האוויר שבמנהרה דליל, מה שגרם להקאות והתעלפויות של החופרים. בכדי להחדיר אויר צח למנהרה יצרו אנשי לח"י מפוח מאולתר ממעיל גשם עמיד למים ואטום לאוויר.

בתום תשעה חודשים של עבודת צוות מפרכת, ראו חברי המחתרת את האור שבקצה המנהרה.

בתיאום עם חבריהם שבחוץ זחלו הלוחמים דרך מנהרת הבריחה ויצאו באישון לילה מהמחנה. בחוץ קיבלו נשק והתפזרו למקומות מסתור ברחבי הארץ. כעבור זמן קצר חזרו לשורות המחתרת ולהמשך המלחמה בשלטון הבריטי.

 

 

לקריאה נוספת: https://lehi.org.il/?p=10869

בריחתו של "מנקה הארובות" מכלא ירושלים

במרס 1944 נעצר חבר הלח"י אנשל שפילמן  ונדון לעשר שנות מאסר בכלא ירושלים. לאחר מספר ניסיונות בריחה קבוצתיים שכשלו החליט לתכנן את בריחתו האישית. בעדותו[1] מספר אנשל על רעיון הבריחה שצץ במוחו ועל מהלך הבריחה אל החופש:

"בבית הסוהר היה מבקר מדי פעם בפעם מנקה ארובות ערבי. עקב עבודתו היה תמיד מלוכלך ומאובק. הוא היה מביא אתו מטאטא ומברשת, עולה על גג בית הסוהר ומנקה את הפיח. אנחנו, האסירים, התחקינו אחר האיש שהיה יוצא ונכנס באופן חופשי ומעולם לא חיפשו השוטרים בכליו.

החלטתי לברוח מבית הסוהר מחופש כמנקה הארובות. לשם כך הביא לי אחד מחברי הלח"י בגדים מרופטים שלבשם מתחת למדיו, ובחדר השירותים הורידם והעביר אותם לתאי. נעלים גבוהות, קרועות ומטולאות מצאתי במחסן בית הסוהר וכן קיבלתי כובע "טמבל" ישן וקרוע. את כל אלה לכלכתי היטב. חתיכת בד צרה וארוכה, קרועה מתוך ציפוי המזרון, שימשה לי לחגורה. גזזתי קצוות שערות מראשו של נער לח"י שנאסר בשעת הדבקת כרוזי המחתרת והדבקתי לעצמי שפם. מתחת למיטה, בפינת התא, שכבתי ואיפרתי את עצמי בעזרת משחת נעלים חומה-כהה ששימשה לצביעת הפנים, כפות הידיים ופרקי הרגלים המבצבצים בין הנעלים וקצות המכנסים הערביות.

ביום שבו השומר הרדום והעייף ביותר עבד כתורן, ירדתי חיש מהר מתחת למיטה והתחפשתי היטב. חברי לתא התחילו לדפוק בדלת ולקרוא לשומר "פתח את הדלת!" הם אמרו לו שהם רוצים לעבור לחדר הסמוך על מנת ללמוד ביחד עם החברים. השומר נעתר ואני שמתי פעמי לכיוון הדלת הפונה למשרד שם נמצא השוטר התורן. קראתי לו בערבית שיפתח את הדלת. הוא הסתכל עלי אבל לא זיהה אותי בגלל האפלולית ששררה במסדרון. אחרי שפתח לי את הדלת לא התעכבתי. המשכתי ללכת החוצה לחצר. אף אחד לא עצר בעדי. פניתי לכיוון הכניסה הראשית לבית הסוהר אך בכניסה הראשית עמדו מפקד בית הסוהר האנגלי, הקצין האחראי על האגף הערבי, והקצין האחראי על האגף היהודי – כולם מתכוננים להיכנס לספירה השגרתית בתאים. השעה היתה כמה דקות לפני 12.

מכיוון שלא יכולתי לצאת דרך שער הכניסה פניתי אל הפשפש אשר בגדר ממול הכניסה וקראתי לאחראי שיבוא לפתוח לי. זה התמהמה ואני דחקתי בו בחוצפה. הוא נעלב והתחיל לקלל אותי אבל לבסוף פתח את הפשפש. תוך כדי מלמול קללות וחרפות נגדי תקע את מקלו בין צלעותיי, הדף אותי החוצה וסגר את הפשפש בחזרה, בנקישה ובכעס מופגן.

הייתי מחוץ לחצר בית הסוהר. הלכתי בביטחון אם כי האטתי את הילוכי, לבל אבגוד בדמותי אותה אני מייצג: מנקה ארובות מלוכלך ומסכן."

כך, ב22 באוקטובר 1947 יצא אנשל לחופשי. הוא מצא את דרכו ברחובות ירושלים והגיע לביתו של חבר הלח"י משה סגל. משם הועבר לביתו של הרב שלמה גורן. לאחר שבוע הגיע לתל אביב כדי להצטרף אל חבריו להמשך הלחימה.

---

[1] מתוך "כך ברחנו לחזית" בהוצאת המדרשה הלאומית והוצאת "יאיר".

על קניות, מחסן שמיכות, שומר מנמנם וצבת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע.

"רק בורח מהכלא יודע את הרגשת האושר הנפלא ברגע הראשון של החופש. זר לא יבין זאת". יצחק שמיר

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוגוסט 1942, התבצעה אחת הבריחות החשובות שסייעה לשיקום המחתרת אחרי רצח יאיר ולהתארגנות מחודשת – בריחתם של יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר במזרע. את תחושותיו במחנה מתאר יצחק שמיר כך:

"כעל גבי גחלים ישבתי במחנה המעצר במזרע בשנת תש"ב. מכות קשות ניתכו על המחתרת בזו אחר זו: הרצח של שני לוחמי המחתרת בדיזינגוף 30, רצח יאיר, חטיפות, עינויים, מאסרים בלי סוף. ללא נשוא היה הסבל של ישיבה מאחורי התיל באפס מעשה.

יום יום היינו נוטלים את העיתון בידיים רועדות והעיניים היו מחפשות ידיעות על אסונות חדשים. וכשידיעות אלו היו באות, היו נקפצים האגרופים, היה מתרתח הדם. זה היה זעם אין-אונים. וידענו: המוצא היחידי מהזעם הוא הבריחה. חידוש הפעולות. תחיית המחתרת."

 

דגם של מחנה המעצר במזרע מוצג במוזיאון לח"י

המשימה לא היתה פשוטה. שלוש גדרות הקיפו את המחנה. שתיים פנימיות ואחת חיצונית. הפנימיות נשמרו היטב וקשה מאוד היה לחמוק בעדן מבלי שהשומרים ירגישו. צריך היה, אפוא, לצאת ברשות מהגדרות הפנימיות, להסתתר בתחום המחנה שביניהן לבין הגדר החיצונית, ובלילה לעבור את הגדר החיצונית ולחמוק אל החופש.

בין הגדר הפנימית והחיצונית היו משרדי המחנה והמחסנים. במשך היום היו חלק מהעצירים יוצאים לשם - לסידורים וקניות בקנטינה (שק"ם). המקום היחיד שבא בחשבון לשמש מקום מחבוא במשך היום היה מחסן קטן של מיטות ושמיכות, שהיו מבקרים בו לעתים רחוקות. אם יצליחו הבורחים להסתתר במחסן יוכלו בקלות יחסית להמשיך החוצה.

אולם, כדי להגשים את התכנית היה צורך להתגבר על מספר קשיים:

א. כיצד לצאת מתחום הגדרות הפנימיות ולא לחזור? השוטרים היו רושמים תמיד את מספר האנשים היוצאים והחוזרים.

לשם כך הפכו הבורחים ל"נושאי כליו" של הממונה על הקניות בקנטינה, שהיה בעל חופש תנועה גמור בשטח המחנה. תוך זמן קצר התרגלו השוטרים לראותם יוצאים ונכנסים במחנה ולא הקפידו עוד על הרישום.

ב. כיצד להיכנס למחסן שהיה תמיד נעול?

במסגרת יציאתם היומית ל"סידורי קניות" מצאו שמיר וגלעדי הזדמנות להיכנס למחסן ולפתוח מבפנים את החלון, כך שלשם כניסה למחסן היה צריך רק לדחוף דחיפה קלה את החלון ולהיכנס דרכו בקפיצה פנימה.

ג. איך לסדר את מיפקד הלילה, מבלי שירגישו בהעדרם של הבורחים, כי אם ירגישו יחפשו בכל המחנה וימצאו אותם.

הצריפים נפקדו לפי תור. עד שהגיעו השוטרים לצריף האחרון, הצריף של שמיר וגלעדי, הספיקו החברים מהצריפים שכבר נפקדו לקפוץ דרך החלון ולמלא את מקומם. איש לא הרגיש בחסרונם של השניים שהתחבאו כל אותו זמן במחסן השמיכות.

הבורחים: אליהו גלעדי ויצחק שמיר

על מכשולים נוספים ובלתי צפויים מספר יצחק שמיר בעדותו:

"אנו ממתינים לשעה תשע, עת נפסקת התנועה במחנה והחשכה היא גמורה. אני מתקרב בזהירות לחלון, פותח אותו בשקט ומציץ החוצה. לכל השדים! שוב קושי. הפעם- בלתי צפוי לגמרי. איזה שוטר ערבי שלא יכול להירדם בבית בגלל החום הוציא לו את מיטתו החוצה, והעמידה בדיוק על יד חלון המחסן. מקום אחר לא היה יכול לבחור לו! אנו מקללים חרש. מה לעשות? אנו מתקרבים שוב בזהירות לחלון ומציצים החוצה. הערבי שוכב לו, אך קשה לקבוע אם הוא ישן או ער. חיכינו עד השעה אחת עשרה. יותר לא יכולנו לחכות. היינו צריכים עוד ללכת ברגל דרך ארוכה למדי ואם נתמהמה, עלולים אנו להיכשל. התחלנו גולשים מהחלון. כשרק הרחקנו בזחילה מספר מטרים, התרומם לפתע פתאום הערבי ממשכבו ונשאר במצב ישיבה. חשבנו שהכל אבוד, אך מתוך חוסר רצון להשלים עם הכישלון נצמדנו אל הקרקע, ונשארנו שוכבים דוממים, מבלי להניע איבר. אינני יודע כמה זמן חלף במצב זה. אך פתאום שכב הערבי שוב והפך את גבו אלינו. נשמנו לרווחה והמשכנו לזחול. שמענו על ידינו את שיחותיהם של השומרים וסיסמאות השמירה, אך לא חששנו מפניהם, כי כל תשומת ליבם היתה מרוכזת בשמירה על הגדרות הפנימיות."

 

כשהגיעו לגדר התיל החיצונית ניסו לחתוך אותה בצבת ושוב נתקלו בקשיים:

שמיר: "עודנו מזיעים על יד הגדר ופתאום הואר כל השטח באור פנסי מכוניות שהתקרבו למקום שבו היינו שכובים. לאורך הגדר היתה דרך עפר, שבה היו עוברות לפעמים מכוניות צבאיות בדרכן למחנה צבא סמוך. שוב חשבנו שהכל אבוד, אך מחוסר ברירה נשארנו שכובים במקומותינו. אירע נס, המכונית עברה מבלי להתעכב. לא השגיחו בנו. לאחר זאת החלטנו לא להתעכב יותר במקום מסוכן זה, לא לסמוך על הצבת ולעבור בכל מחיר דרך חוטי התיל. עברנו. קצת שריטות בידיים וברגליים, מספר קרעים בחולצה ובמכנסיים. אך מה זה חשוב? אנחנו מחוץ לגדר."

הדוקטור "נחטף" במרפאה - סיפור שחרורו של ישראל אלדד מהשבי הבריטי

חבר לח"י, דוקטור ישראל אלדד היה הוגה דעות, סופר, מתרגם, ואידאולוג. לאחר רצח 'יאיר' נבחר להיות אחד מחברי ההנהגה החדשה של המחתרת  - "מרכז לח"י.  

ב-1944 נתפס אלדד ע"י הבריטים בסמוך לגימנסיה בן יהודה שבה לימד. בנסותו להימלט מפני השוטרים נפל ממרזב ונפצע קשה בגבו. במשך חודשים היה נתון בחגורת גבס עבה. כשמצבו הוטב, הוא הועבר למחנה המעצר בלטרון, שם המשיך להתחזות כחולה הזקוק לטיפולו של אורטופד מומחה, במטרה לנצל את הטיפול הרפואי לביצוע תכנית בריחה.

            ד"ר ישראל אלדד

                                                

במשך חודשים הועבר אלדד מדי פעם לטיפול במרפאתו של ד"ר טרוי בירושלים. לפי התכנית שרקמו החברים שבחוץ, פעולת החילוץ היתה צריכה להתבצע בשעת ביקורו של אלדד במרפאה. במשך שלושה שבועות עמדו שנים עשר אנשי לח"י במצב הכן בהמתינם לבואו של אלדד אך הבריטים הצמידו לו שמירה מיוחדת: כשהביאוהו למרפאה נכנס עמו סרג'נט בריטי חמוש בתת מקלע לחדר הרופא, שוטר נשאר בחדר ההמתנה ובחוץ ניצבו משני צדי השער שני שוטרים חמושים נוספים. לפיכך, צריך היה לתכנן את החטיפה בקפדנות.

המבצע התרחש ב- 6 ליוני 1946: שניות אחדות אחרי שהוכנס ד"ר אלדד למרפאה, .הובא לשם על אלונקה אדם שנראה פצוע קשה. ידיו ורגליו היו חבושות וגופו כוסה בסדין. האלונקה נישאה בידי שלושה פרמדיקים לבושי חלוקים לבנים. מפתח המרפאה הורידו השלושה את הפצוע מעל האלונקה והכניסוהו פנימה על זרועותיהם. ברגע שהדלת נסגרה מאחורי קבוצת הפרמדיקים והפצוע, הגיח מפקד הפעולה, יעקב גרנק (דב הבלונדיני) אל השער שבחוץ. הוא זינק אל שני השוטרים שבשער ובאקדח שלוף פירק מהם את נשקם ודחף אותם לתוך החצר כשידיהם מורמות. איש מהם לא פצה פה ואף אחד לא שם לב שמשהו לא כשורה.

  דגם של פעולת הבריחה מוצג במוזיאון לח"י

בינתיים, בתוך המרפאה, התרחש קסם: "החולה הפצוע" (שהיה למעשה לוחם לח"י שהתחזה לחולה) קפץ על רגליו, השליך מעליו את הסדין ושלף אקדח. ה"פרמדיקים" (גם הם אנשי לח"י מחופשים) נטרלו את השוטר שבחדר ההמתנה. ה"פצוע" פתח את הדלת לחדר הרופא בו שכב אלדד בלווית הרופא והסרג'נט הבריטי. כשהסרג'נט ניסה לתפוש את תת-המקלע ירה ה"פצוע" ברגלו. אלדד פרץ החוצה והצטרף ללוחמים אשר נסוגו אתו במכונית שהמתינה להם ליד השער. בדרך החליפו רכב והמשיכו עד לתל אביב.

כך ברח הדוקטור מהמרפאה...

עם שחרורו שלו אלדד היו כל חברי מרכז לח"י חופשיים ופעלו שוב ביחד. המחתרת הועמדה עתה בפני חידוש הפעולות בכוחות מתוגברים.

הבריחה מהכלא המרכזי בירושלים – מתוך הספר מחתרות במאסר

"מחתרות במאסר" - ספרו החדש של ההיסטוריון זאב גולן מגלה את סודותיו של בית הכלא המרכזי בירושלים בתקופת טרום המדינה. הספר, המתאר את פעילותם של הלוחמים בעת ישיבתם בכלא, מובא בפורמט אלבומי ומביא עשרות תמונות נדירות ומסמכים היסטוריים שטרם פורסמו.  

הבריחה המפורסמת ביותר מכלא ירושלים הייתה מתא 23.

לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי, פחתו הסיכויים לברוח: כל האזור סביב הכלא הפך למחנה בריטי מבוצר, ואסירי תא 23 ידעו שבמרחק כחמישים מטרים מתאם נמצאת עמדה של הלגיון הערבי.

מתתיהו שמואלביץ, שנידון למוות כאיש  לח"י והומתק עונשו, ישב אז בתא 23. הוא פנה לשבח ארליך, עובד מחלקת העבודות הציבוריות של העירייה, שהיה מבצע עבודות בכלא, וביקש ממנו את תכניות מערכת הביוב של הכלא והאזור. ארליך לא התמהמה ותוך ימים ספורים נכנס לתא 23 – לכאורה כדי לשפץ את החלונות, אולם כוונתו האמיתית הייתה לדווח לשמואלביץ על מערכות הביוב. עכשיו ידעו שמואלביץ וחבריו היכן לחפור ואיך להתחבר לצינורות הביוב, דרכם יוכלו לזחול עד שיתרחקו מהכלא שבמגרש הרוסים ואז לצאת אל החופש. שמואלביץ שלח מכתב ליהושע זטלר – שהיה אחראי על סניף לח"י בירושלים – ובו ביקש לצרף לארליך שלושה אנשי לח"י שיעבדו עמו בעבודתו הרגילה ולמעשה, יסייעו לו לערוך שינויים בצנרת ולהכין דרך לבורחים. התכנית יצאה לדרך.

כדי להסתתר מעיניהם הבולשות של שומרי הכלא, החליטו האסירים לחפור מתחת למיטה. המיטות היו מחוברות לרצפה ובין כל מיטה לרצפה נוצר חלל בגובה של כ-15 סנטימטר. הבריטים לא טרחו לבדוק במקום זה, זאת מכיוון שהכניסה מתחת למיטה הייתה בלתי אפשרית, שלא לומר – העבודה והחפירה שם. על כך אמר מתתיהו שמואלביץ, "ומי זה אומר לנו לשכב דווקא מתחת למיטה? אנו נרים את המזרון, נקפל את חישוקי המיטה וניכנס מלמעלה... יחפש לו הסרג'נט בקירות, יחפש במעברים בין המיטות, ואנו, בשקט ובבטחה נוכל לחפור מתחת למיטה".

החופרים נזקקו לבטון כדי לתמוך בקירות המנהרה. ארליך הביא לכלא שקי מלט, למטרת שיפוצים. תחילה לקחו אותם לחדר החיטוי או למכבסה ומשם, מכוסים בשמיכות או בתוך הכביסה, לתוך התא.

על פי שמואלביץ, " בערבים היה נראה התא כבית מלאכה גדול, אשר מתנהל מתחת למיטות ומתחת לשולחנות".

הבריטים עשו שימוש באשנב שבתקרת התא כדי לבלוש אחרי האסירים. אסיר אחד הוצב כשומר מתחת לפתח והתריע בהתקרב השומר על הגג, אז הפסיקו את כל העבודות בתא והעמידו פנים שקוראים בספרים וכדומה. בעת החפירה ישבו חלק מאסירי התא כפופים ליד שקי המלט הריקים שאט אט התמלאו בחול מהמנהרה. תפקידם היה להפריד בין האבנים לבין החול, במטרה להיפטר מהאבנים באותה הזדמנות שבה הם זורקים את הזבל, ולהעביר את החול לשירותים להישטף במים. הכמויות היו אדירות והאסירים חיפשו דרכים נוספות להיפטר מהאדמה – חיפשו ומצאו. תא 23 נמוך מהמסדרון, וכאשר היו האסירים שוטפים את הרצפה, התקשו להוציא ממנו את המים. הבריטים שוכנעו לאפשר לאסירים לחפור בור ליד דלת התא, לשם יקוו המים כדי לאפשר את הוצאתם בדלי. הבור נחפר והוא קיים עד היום. מנהל הכלא שלח שוטר מיוחד להשגיח על העבודה ולשמור שהאסירים לא יסחבו כלים או ינצלו אותם למטרות אחרות. האסירים הושיבו אדם שתפקידו לשחק דמקה עם השוטר. אחרים הרימו את השמיכות אשר כיסו את פתח המנהרה והצליחו להעביר חול מהמנהרה לתוך הבור ההולך ונחפר ליד הדלת. השוטר לא שם לב שהמריצות אשר סיפק מנהל הכלא למטרת הכנת הבור מתמלאות בכמות חול הגדולה מזו שמכיל הבור. כאשר אנשי לח"י הגיעו לשלבים המתקדמים של החפירה, הזמינו את אנשי ההגנה ואנשי האצ"ל בכלא להצטרף לתכנית הבריחה. ההגנה סירבה ליטול חלק והזהירה את אנשי לח"י לא להכניס נשק לכלא במטרה לברוח. אולם כאשר אליהו זנד, האחראי על אסירי האצ"ל בכלא, שמע מפי שמואלביץ על תכנית לברוח – עדיין בלי פרטים – השיב: "אני נמצא כאן כבר שנתיים ואין יום שלא אהפוך עשרות תכניות במוחי ועדיין לא מצאתי מאומה". זנד כבר ניסה לברוח ונתפס לפני שהספיק לצאת מאזור הכלא. הוא הסכים ליטול חלק בבריחה למרות שהיה מסופק באשר לסיכוים לגבש תכנית. לאחר שמרכז לח"י אישר את התכנית הכניס שמואלביץ את זנד לתוך תא 23 והראה לו את המנהרה ההולכת ונחפרת. זנד חיבק אותו.

בית הכלא המרכזי בירושלים

בהתקרב חפירת המנהרה לקצה, החלו הבריטים לחשוד. ככל הנראה שמעו רעשים אשר חשבו אותם לסימני חפירה. לכלא הובא במיוחד שוטר מומחה לבריחות. הוא נכנס לתא בלוויית קצין מבית הסוהר ושוטר בריטי נוסף וניגש ישירות לפינת החדר שבה עמדה מיטתו של משה סבוראי, ושמתחתיה נפערה המנהרה. שמואלביץ מספר: הבחורים התחילו יוצאים אחד- אחד מן החדר. הם חששו שחיוורון פניהם יבגוד בנו. לבסוף נשארנו רק שניים, משה סבוראי ואני. התקרבנו אל שלושת המחפשים. התגברנו על הרגשת המפלה שאחזה בנו בתחילה, שוחחנו בינינו בעליצות בצחקנו מהשוטרים. ידענו שהקצין מבין עברית. השוטרים, בפקודתו של הקצין, עברו לחיפוש ברצפה. משה החוויר כסיד. אני כמובן ראיתי את חיוורונו ולא ראיתי את חיוורוני כפי שנברר לי אחר כך. "אבדנו", לחש לי משה ביידיש, "אינני יכול להסתכל בחורבן".

לאחר שסבוראי יצא מהחדר, גם הקצין יצא, נשאר שמואלביץ עם שני השוטרים: "המומחה" שכב על המיטה העליונה ( המיטות היו כפולות כמו באנייה), ובהתכופפו דפק במכוש ברצפה בהוציאו בלטה אחרי בלטה. רק עוד שורה מפרידה בין מקום הדפיקות ופתח המנהרה. האבן הזאת, שהגנה על פתח המנהרה, הייתה כבדה במיוחד ומחוברת היטב לסביבתה. המומחה לא הצליח להסירה וחשב שאין מה לחפש מאחוריה. בסופו של דבר התייאש המומחה והציע לשוטר השני להסתפק בבדיקה שביצעו. "אנחנו עוד נחזור", אמר בדרכו החוצה. "אל תעיז!" ענה שמואלביץ. "בפעם הבאה אתה תנקה את הלכלוך שתעשה בתא! אני לא אנקה!" באותו הערב חזר המומחה לתא וביקש מיושביו שיאזינו ואולי הם יגלו את מקור הרעשים. בלילה הוא הסתכל דרך הפתח שבתקרה, והאסירים נצמדו לקירות והעמידו פניהם כמאזינים. כעבור יומיים שב הכלא לשגרתו וגם החופרים חזרו לעבודתם – אולם בשעות היום, כדי שהרעשים לא יישמעו.

המומחה לא גילה את המנהרה, אך דיווח לארליך שהוא יודע על משהו שמתרחש, וזה החליט לנקוט בצעדי מנע. הוא הלך לשוק מחנה יהודה, קנה נקניק והשליכו לתוך בור הספיגה. אז הזמין את המומחה להמשיך בבדיקתו והציע שירד לתוך הביוב. המומחה אכן ירד ועד מהרה, חזר על עקבותיו, מבוהל – החולדות אשר נמשכו לנקניק שהושלך לבור חשבו את המומחה לקינוח ועטו עליו. כך ייחס המומחה את הרעשים לחולדות.

הזמן דחק. ליום הבריחה נבחר יום שישי. באותו היום הגיע ארליך לעבוד בביוב בלוויית שלושת אנשי לח"י. הוא הורה לשומרי הכלא לפתוח את השער הסמוך לביוב, התואנה שאינו יכול לסחוב את הצינורות הדרושים לעבודתו דרך השער הראשי. המפקח הבריטי הסכים, אז החלה הבריחה.

שמואלביץ נכנס למנהרה והמתין ואות לצאת. על גג הכלא הסתובב שוטר בריטי ובחצר

– שוטר ערבי. שמואלביץ הבחין במתרחש דרך סדק, ובינתיים שניים מה"פועלים" אנשי לח"י, חזרו והזהירו אותו שיתחבא, משום ש"הגוי מסתכל מלמעלה". אליהו זנד שכב מאחורי שמואלביץ במנהרה, ממתין ששמואלביץ יהיה בחוץ והוא יוכל להתקדם, על פי התור, ולצאת. מאחוריהם שכב סבוראי, גם הוא בהמתנה. בעוד שבחוץ המתינו ה"פועלים" לבשר להם שדעת השוטרים הוסחה.

שמואלביץ הצליח להחליף חולצות עם אחד מה"פועלים" שעמד מעליו בחצר, וכאשר ה"פועל" נכנס לתוך הביוב, שמואלביץ יצא במקומו וצעד לעבר החופש.

כאמור, אחד הבורחים אחריו היה משה סבוראי, שמיטתו בתא 23 כיסתה על המנהרה. הוא צעד דרך השער, עבר את הצריף של המנהל ויצא ממגרש הרוסים. בפינת המגרש, אמר לו שומר בריטי: "Go on, go on" (תתקדם, תתקדם).

וכך ברחו האסירים בזה אחר זה, עד שעלה חשדו של סוהר ערבי בראותו את הבורחים האחד-עשר והשנים-עשר. הוא הובילם לסגן המנהל, אך זה לגלג על הסוהר כי חשב שעובדת היותם פועלי ביוב אינה מוטלת בספק, ושלחם לדרכם. שנים-עשר אסירים ברחו דרך המנהרה, עד ששומרי הכלא זיהו בוודאות את האדם השלושה-עשר כאסיר, ועצרו את זרם האסירים המחופשים לפועלים.