חיים בן
ישראל: בלח"י לא היתה צרות עין לגבי המחתרות האחרות, להפך. הדעה
היתה שהאחרות אינן פעילות מספיק בהשוואה עם כוח האדם והמשאבים שברשותם.
מלכה
בנטוטב: בקשר ליחס למחתרות האחרות, הנצחה ויריבויות ועוד- אין לי רצון
או צורך להיכנס לפולמוסים עקרים שפג תוקפם. אבל מה שהייתי מאוד רוצה ואני מקווה שכך
אמנם יהיה- שבהיסטוריה ובדברי ימי עמנו תיזכר לח"י לא רק כמחתרת לוחמת אלא גם
כתנועה פוליטית, ושמבחינה פוליטית היינו הראשונים שהכנסנו למילון הלאומי שלנו את
המושגים כגון: מלחמה באימפריאליזם, ניטרליזציה של המזרח התיכון ואת מושג
הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. בזה היה ייחודנו ופתחנו בכך הרבה לפני האחרים,
ודאי לפני "היישוב המאורגן" שחרת על דגלו את המאבק בגזירות ובחוקים
שהטיל השלטון הזר ולא נגד עצם שליטתו של זר בארצנו. לגישה זו היה שותף גם
האצ"ל תקופה ארוכה עד שהמלחמה שלנו סחפה גם אותו.
אליעזר בן
עמי: הלח"י ראה בחיוב את כל המחתרות האחרות (ההגנה
והאצ"ל) רק כאשר פעלו ולחמו בעד הקמת
מדינה עצמאית וחופשית והתנגדו לכובש הזר הבריטי בשטחים שונים של התיישבות, עלייה,
התעצמות וקוממיות.
יעקב בנאי: לח"י
גילה הבנה לקיום המחתרות האחרות – ההגנה והאצ"ל, וכל אחת בדרכה בסופו של דבר
הגשימו את המטרה המשותפת. אולם בארבע השנים הראשונות לקיום לח"י חיינו ופעלנו
בבדידות ובחוסר הכרה והבנה מצד האחרים. היו גם הלשנות והסגרות. תמונות התנוססו על
לוחות המודעות ובעיתונים עם פרס כספי עם ראשי לוחמנו. היינו בני נוער מבתים טובים,
חדורי אמונה. כבר אז ויתרנו על הכל והתמסרנו כל כולנו אך ורק למלחמת השחרור נגד
השלטון הזר. הסתובבנו ברחובות רעבים, נרדפים, מושמצים ומוסגרים. לא היו מקומות
מסתור, לא היה כסף ונשק. רק דבר אחד לא מש מליבנו וזו האמונה.
דוד שומרון: כללית היתה
'קנאת סופרים' אבל תמיד שמחנו שהם פעלו, אצ"ל או ההגנה, כולל ההעפלה. אם
להיכנס קצת לפרטים, אז על האצ"ל רגזנו כארבע שנים. וכאשר בגין הכריז על המרד,
רגזנו על 'צמחוניותם'. לגבי ההגנה, הרגשות היו שונים. ידענו שהם סרים למרות ההנהגה
(השמאל: מפא"י וההסתדרות). היו לנו איתם מגעים וויכוח מתמיד. ידענו שייעודם
העיקרי יהיה בהתמודדות מול הערבים, משימה שלא האצ"ל ולא אנחנו לא היינו
מסוגלים 'להרים' אותה בבוא העת.