יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

חיים בן ישראל (הלל)



השבוע הלך לעולמו אחד ממומחי איסוף המודיעין של לח"י – חיים בן ישראל.
חיים, היה מגיע למוזיאון לח"י, בהתנדבות, לספר לקבוצות תלמידים וחיילים על פעולותיו במחתרת. סיפוריו תובלו בהומור ושמחת חיים והקהל אהב מאד לשמוע אותם. 

"חיים בן ישראל נמנה עם מתי המעט שהלכו בדרך לח"י והמשיכו לשאת ברמה את נס המלחמה בשלטון הבריטי הזר. גם באותם "ימים אדומים" כשחלק מחברי המחתרת היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר בריטים וחלק פרשו לביתם מסיבות אלו ואחרות, הוא פעל ללא לאות בקטנות ובגדולות, לילות כימים". (יצחק שמיר על חיים בן ישראל)

חיים נולד ב-1923 בפולין ובגיל 13 עלה ארצה יחד עם משפחתו. כנער בן 15 הצטרף לאצ"ל ועם הפילוג עבר ללח"י, שם פעל בעיקר במחלקה ו' – מחלקת המודיעין של המחתרת. עיקר תפקידו היה איסוף מידע מאנשים שהיו קשורים לבריטים  וכן מידע להכנת פעולות. פרט לכך עסק חיים  ב"החרמות", פעילות שהפכה אותו עד מהרה למבוקש. הוא נמלט מזרועותיהם של הבריטים מספר פעמים בהצלחה מרובה ותוך שימוש במגוון שמות בדויים ותעודות מזויפות, אך לבסוף נתפס ונכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ב-1947 הועבר לעתלית משם ברח והמשיך את פעילותו במחתרת.

ב-1948 התגייס לצה"ל, לחיל האוויר. הוא שירת בצבא עד 1971 והשתחרר בדרגת סגן אלוף. את פעילותו במחתרת ובצה"ל הוא מסכם במילים האלה: "זכיתי להיוולד בדור האחרון לשעבוד והראשון לגאולה. מיום שעמדתי על דעתי הבנתי כי לא יגאל עמנו אלא בדם ואש . לפיכך שעבדתי את כל ישותי לגאולה זו. כמו רובם ככולם של חברי המחתרת הייתי נכון בכל עת לעשות את כל הניתן להיעשות, אף להקריב את חיי, למען תקומת מדינת ישראל." (מתוך ספרו בלח"י, בצה"ל ואח"כ)

לאחר שחרורו עבד בקונצרן סולל בונה. הוא נשא לאישה את שרה בביוף (לאה)  שעליה היה ממונה במחלקה ו'. לזוג שני בנים ושבעה נכדים. 

אנו משתתפים בצערם של בני המשפחה.


יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

תיאטרון במוזיאון


צלם: דן חן

                            'אהבה בין השורות'- במוזיאון לח"י


ההצגה 'אהבה בין השורות' היתה שיתוף פעולה של צוות המוזיאון עם המחזאי והבמאי של תיאטרון הכרכרה – ארז משולם.

לקראת יום עיון בנושא המוזיאונים הביטחוניים, התבקשתי להציג את נושא שילוב ההצגה במוזיאון, ניסיתי לענות על השאלה למה הצגה? ואיך הכל התחיל?

התהליך של העבודה על ההצגה החל בשאלות: מאיזו תקופה נתחיל? אילו סיפורים/פעולות יכנסו להצגה, באיזה חלל תתרחש ההצגה, איזה דילמות תעלנה בהצגה? מהו המסר/ הרעיון המוביל של ההצגה? ועוד...

אחד המאפיינים הבולטים אצל בני האדם הוא- יצר הסקרנות. בסביבות גיל 3-4 ילדים שואלים על כל דבר למה? כבוגרים אנחנו כבר שואלים פחות, מתביישים, שלא נצא טיפשים. אנחנו צופים בטלויזיה בחידונים – לעוף על המיליון? 1 נגד 100, תוכניות ריאלטי אנחנו אוהבים לראות חדשות, לקרוא עיתונים ולהציץ על הרכילות... או אולי להפך?
הכלי התיאטרלי נותן לנו אפשרות להציץ לגיבורי ההצגה לחיי היום יום, נותן לנו תשובות לשאלות שלא שאלנו אבל רצינו לשאול. ההצגה מעלה שאלות ומעוררת שאלות נוספות שלא תמיד לכולן יהיה פתרון.

הביקור המומחז במוזיאון מזמין את המבקרים למסע מרגש בזמן אל תקופת המנדט והמחתרת. העבר מוצג כחוויה עכשווית, הדמויות נמצאות כאן ועכשיו אך הדיאלוג ביניהן יכול היה להתרחש בתקופות שונות. הסיפור מתקיים במתח בין העולם של פעם לבין עולם העכשווי והחיבור הוא דרך הסיפור האנושי.

חייו של כל אדם הם סיפור. אנחנו סיפורים מהלכים המסופרים על ידי - עצמנו במו חיינו. מחזאי שכותב את הסיפור המחזה מסתמך על העובדות אבל נותן להן צבע וחיים משל עצמן. בהצגה השתמשנו בעובדות ההיסטוריות אבל הדמויות קיבלו חיים ואז החופש היצירתי נכנס.
(יש כאן שאלה עד איפה יש מקום לחופש האמנותי? האם הסיפור משתנה? האם אנחנו יוצרים כאן סיפור חדש?)

ההצגה אפשרה לי להכניס טקסטים ספרותיים: שירים, חלופת מכתבים בין יאיר לרוני, שבביקור רגיל לא ניתן היה לשלב בצורה זו ולרדת לעומקם.


ההצגה בשילוב עם הביקור במוזיאון מאפשרים מרחב של רעיונות, דילמות ושאלות. הצופים בהצגה לא חייבים להיות נאמנים לרעיונות של מחתרת לח"י, הנושאים המתעוררים בהצגה מאפשרים מקום לדיאלוג ודיון. מה ההבדל בין ההגנה לאצ"ל וללח"י? מהו ימין מהו שמאל, מי מייצג את המרכז? מיהו קיצוני? השאלות האלו רלוונטיות היום לא פחות  בימים אלו של מערכת בחירות ופריימריז, מי שהיה פעם קיצוני יכול להיחשב היום במרכז המפה הפוליטית.

ההצגה מאפשרת דו שיח, מאחדת בין הקצוות, משמיעה כמה קולות, משקפת תכונות חזקות וחלשות והופכת את הגיבורים לאנושיים.

היתרונות הנוספים שלנו כמוזיאון קטן המנסה למשוך קהל חדש היו רבים:
ראינו משפחות רבות עם ילדים בהצגות, ההצגה הביאה קהל שלא היה מגיע למוזיאון ללא קיומה. רוב הקבוצות המגיעות למוזיאון הן קבוצות הומוגניות- חיילים בקבוצה, תלמידים, גמלאים, להצגה הגיע קהל הטרוגני, מעורב: מבוגרים, גמלאים, משפחות וגם חברי מחתרת, בסיום ההצגה התרחש מפגש מעניין בין השחקנים, הלוחמים והקהל.

התכנים בהצגה מגוונים ומותאמים לקהל הטרוגני. מבוגרים יזדהו עם הדמויות הבוגרות, ילדים עם הדמויות הצעירות יותר וכדומה. הדילמות שעולות על ידי הדמויות יכולות לצוץ גם בחיים האישיים שלנו.

הצגה אפשרה לנו כצוות הדרכה להעמיק בנושאים שלא הגענו אליהם בפעילות היומיומית, לגוון את מערכי ההדרכה, ללמוד חומרים וסיפורים נוספים.

אני מאמינה שיש צורך בשייכות ובהזדהות של המבקרים עם סיפור המורשת הארץ ישראלי והכלי התיאטרלי דרך הסיפור האנושי עושה זאת בצורה מרתקת, מסקרנת, מעוררת ומרגשת.

אני מקווה שנעלה שוב את ההצגה במוזיאון ותוכלו לבוא לראות אותה במוזיאון לח"י, בבית ההיסטורי במקומה המקורי. (ניתן לראות קטעים מתוך ההצגה ביוטיוב).

בימים אלו אנחנו מעלים הצגה נוספת לקבוצות המזמינות מראש, ההצגה מתחילה במוזיאון ויוצאת מבין כתליו לשכונת פלורנטין, הצבעונית  ונקראת – 'נערים במחתרת'.



יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

עיתונות במחתרת




למחתרת לחי" חזית נוספת מחוץ למלחמה בשלטון הבריטי – חזית ההסברה המיועדת ליריבים מבית. דימוייה של לח"י בציבור, בעיקר בשנותיה הראשונות היה, בלשון המעטה, שלילי. חברי המחתרת כונו "כנופיה", "קנאים מטורפים", "גנגסטרים", "שודדים", "גיס חמישי" ועוד. בכדי לערער ולהחליש שנאת אחים עלה צורך דחוף לפתח מערכת הסברה שתביא את דבר המחתרת לציבור ותציג את עמדותיה, תגובותיה, מסריה ותפישתה בכל הקשור למלחמת החירות.

ב-1942, עם היווסדו של מרכז לח"י, התקבלה החלטה להקמת במה רעיונית-הסברתית של המחתרת. במה זו נשענה על פרסום עלונים, עיתונים, חוברות, כרוזים ושידורי רדיו שליוו והסבירו את פעולות המחתרת. הכתיבה, ההדפסה וההפצה נעשו בחדרי חדרים ובאישון לילה תוך סכנת נפשות.

בין אמצעי ההסברה בלטו בעיקר שלושת עיתוני המחתרת שמילאו תפקיד בעל חשיבות רבה במאבקה של לח"י:

העיתון הראשון היה ה"החזית" – ביטאון אידיאולוגי פוליטי המיועד לציבור הרחב. העורך והכותב הראשי היה ישראל אלדד ולאחר מכן הצטרף נתן ילין-מור שמאמריו הוברחו בדואר המחתרתי מלטרון. מאמריו של ילין-מור היו מסוג פוליטי-אנאליטי בעוד אלדד התרכז במאמרים אידיאולוגים וספרותיים. הדפסת העיתון נעשתה בתנאים קשים: במאמצים רבים נרכשו מכונת שכפול, ניר ודיו להדפסה, כשהשכפול נעשה בצורת גלגול על רשת וסטנסיל ניר בצבע שחור. גם מערכת ההפצה התפתחה ו"החזית" חולק במועדוני הנוער, בבתי הספר, בדואר הרגיל לפי כתובות ובתיבות הדואר בבתים ובעסקים. במהלך השנים צבר הבטאון קהל קוראים נאמן ובשיאו הגיע לתפוצה של-5000 גיליונות. השפעתו על פעילות המחתרת היתה רבה, בעיקר משום שבאמצעותו מצאו את דרכם למחתרת רבים מהחברים החדשים. בין השנים 1942 – 1945 יצאו לאור 19 עלוני "החזית" ובצידם גם שישה עלוני "חזית הנוער" אלא שאז, בשיא ההצלחה, נפלה מכונת השכפול המחתרתית בידי הבולשת.

אובדן מכונת השכפול לא ריפתה את ידיהם של העוסקים בהסברה. פעילות המחתרת עלתה והתרחבה, עובדה שדרשה עליית דרגה גם בחזית ההסברה. עד מהרה הוקם דפוס שאפשר להוציא לאור חומר הסברה בתדירות גבוהה יותר ובהיקף רחב יותר על מנת שניתן יהיה ללוות את מערכת הקרבות ואת האירועים בחזית המדינית. בבית הדפוס הזה נוצר השבועון "המעש" שהחליף את "החזית". גם כעת כתבו אלדד וילין מור את מירב המאמרים אך פורסמו גם מאמרים משל עמנואל כץ ופנחס גינוסר ושירים משל מרדכי שלו. "המעש" הופיע ברציפות עד ליציאת לח"י מן המחתרת בתש"ח. בשנתו הראשונה הגיעה תפוצתו ליותר משלושים אלף עותקים שהופצו לכל שכבות הציבור.

בנוסף, לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מאזור גוש דן הוציא מרכז לח"י לאור עיתון יומי – "מברק". היה זה הניסיון הראשון של לח"י ללכת לקראת התארגנות פוליטית במדינה העברית העתידה לקום. בימי השיא שלו הופיע "מברק" מדי יום ב-7000 עותקים. הוא חדל להתקיים ב-1948.

"החזית", "המעש", "מברק" ועוד שלל פרסומים של מערכת ההסברה מכונסים כמעט בשלמותם ב"כתבי לח"י".



יום שלישי, 24 ביולי 2012

'כשיאיר פגש את רוני'



אירוע ייחודי בערב טו' באב


סיפורי אהבה במחתרת – מכתבי אהבה, קטעי משחק וסרטים.

מאחורי החזות הנועזת של לוחמי המחתרת, חבויה רגישות נוגעת ללב ורצון לחיות את החיים במלואם.

לצד הקשיים, הרדיפות, סכנת החיים והמסירות ללא גבול לעם ולמולדת, הם ביטאו מחויבות להקמת בית ומשפחה.

אנו מזמינים אתכם לגלות את סיפורי האהבה השזורים בתוך סיפורי הגבורה.



האירוע יתקיים במוזיאון לח"י, רחוב שטרן 8 , שכונת פלורנטין, תל אביב.

יום חמישי, 2/8/2012, יד' באב תשע"ב.

בשעות 18:00 ו19:30, שני מחזורים של כשעה כל אחד.

יש להזמין מראש מקומות – בטלפונים – 03-6820288, 03-6837582.

מחיר כרטיס כניסה – 30 ₪. (המחיר כולל סיור במוזיאון לפני או אחרי המופע).

נשמח לראותכם,

מוזיאון לח"י – בית יאיר

המדרשה לאומית – ע"ש רינה מור



יום שני, 23 ביולי 2012

זמן לאהבה




ביום שישי, 3/8/2012, ט"ו באב תשע"ב, בשעה 11:00, הנכם מוזמנים לפתיחת תערוכה חדשה:

'זמן לאהבה' – תערוכת ציורים של ורדית בארי

ורדית בארי, אם לשני בנים בוגרים, בעלת תארים בחינוך, תולדות האמנות ומוזיאולוגיה ממכללת תל-חי ואוניברסיטת תל-אביב, היא אמנית רב תחומית, מלמדת ומטפלת בהבעה יצירתית.

ורדית יוצרת בסטודיו שלה- "סטודיו מאודי", במושב רמות.

ורדית בארי, אישה, אמא ואומנית - שלושת מרכיבים אלו נותנים לנו הצצה לעולם דמיוני וקסום בסדרה של ציורים צבעונים, בעלי שכבות רבות המסתירות ומגלות סיפור.

היצירה היא תהליך של בריאה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד כמו תינוק שנולד. גם אצל ורדית ההתחלה הייתה מלווה בכאב וקושי אבל בד בבד חל תהליך של התחזקות, התבגרות, השלמה ואהבת החיים, הטבע והצבע. אהבה ויצירה לא יכולות זו בלי זו, אם אחת חסרה השנייה לא תופיע.

שם התערוכה: "זמן לאהבה", האהבה היא התשובה היחידה לרגשות כמו כאב, חולשה, פחד, כעס, תסכול ויגון. העבודה על היצירות ועל התערוכה, משכיחה את הרגשות האלו ומכניסה אור, שמחת חיים, חדוות יצירה, תקווה, עיסוק יום יומי הממקד את תשומת הלב והאנרגיה במקום טוב פעיל ויוצר.

ורדית יוצרת על מנת לחיות וגם להפך חיה על מנת ליצור, היצירות שלה הן עבודות אישיות, סיזיפיות, עמלניות, הדורשות השקעה רבה; תכנון, בחירה, הנחת שכבה על שכבה, קו על קו ונקודה ליד נקודה. היצירות נועדו לרגש, לרתק ולעניין את הצופים ואצל ורדית, עבור צופה אחד ומיוחד - בנה ענבר.

היצירות נועדו על מנת לפתוח את השער בליבו של בנה, שנותק ממנה בשנים האחרונות. היצירות הן גשר בין עולמות: העולם האישי שלה, המיוצג ברוב הציורים כשעון חול מרכזי ובין העולם החיצוני המצוי משני צידיו של שעון החול, עולם של טבע וחופש.

המוטיב המרכזי בציורים הוא שעון החול, המייצג את הזמן החולף לבלי שוב, אבל לפעמים הוא נראה כגביע, לעיתים זהו גוף אישה בעל קימורים, רחם האוצר בקרבו עובר, לפעמים הוא תפוח, נחל, או עץ, תמיד בקווים עגולים ונשיים. לעיתים נדמה שזו רקמה צבעונית מופלאה, שטיח שנרקם בשקדנות ואהבה אין-קץ. אין ספק, שזה סיפור המסופר בקול נשי, שאוצר בתוכו את העדינות והרגש יחד עם המסירות והנחישות, ההקפדה ותשומת הלב לפרטים הקטנים, אשר יחד עם המסר הנוקב והמוטיבים הסמליים, תוך השימוש בצבעים העזים, מציג עוצמה נשית מרטיטה, שאי אפשר להישאר מולה אדיש.

בחרתי להציג את ציוריה של ורדית במוזיאון לח"י משום שבכל ציור יש מעין סוד, חידה שיש לפענח ולגלות. רב הנסתר על הגלוי ולכן, כל אחד יכול לפרש את הציור בצורה שונה, מתוך המיית לבו. לאנשי המחתרת היו סודות רבים וחלקם שומרים עליהם עד היום. חשיפת הסיפורים דומה לחשיפת השכבות השונות בציור, הרמזים, הסמלים והרגשות המסתתרים בהם. יש לורדית ציורים רבים המבטאים רצון בחופש ובשחרור, בדומה לכמיהתם של הלוחמים, שנלחמו לחירות ישראל. בחלק מהציורים מופיעים כבלים, חומות, סורגים ואילו בחלקים אחרים אפשר לראות מוטיבים צמחיים: עלים, פרחים, זרעים ופירות, אשר מבטאים את החופש, הטבע והרצון בהמשכיות.

הציור מזמין אותנו להתקרב, לגלות מה מסתתר בו, ממה הוא עשוי, יש בו חידה, אין לו התחלה או סוף ולא תמיד ברור מהו הכיוון הנכון לתלות אותו. אני מזמינה אתכם לבוא לגלות ולהתרגש, לפתור את החידות, לנחש את סופו של הסיפור. אני מקווה שתערוכה זו תגשר על הכאב, המרחק והזמן.


ניתן לראות את הציורים באתר הפייסבוק של ורדית:
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.3174185288202.107940.1672655307&type=3

ענבר קוונשטוק

מנהלת מוזיאון לח"י





יום שלישי, 3 ביולי 2012

 יצחק שמיר איננו עוד...


יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, נולד ב-1915 בעיירה הפולנית רוז'ינאי, להורים ציונים שומרי מסורת. בגיל 14 הצטרף לתנועת בית"ר התחנך בבתי הספר של "תרבות" וסיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית בביאליסטוק. לאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה בורשה. בשנת 1935 הפסיק שמיר את לימודיו ועלה לארץ ישראל. בהגיעו לארץ החל בלימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אך תוך זמן קצר התמקד בפעילות במחתרת האצ"ל.
ב-1940 בעקבות הפסקת פעולות האצ"ל נגד הצבא הבריטי פרש מן הארגון והיה שותף בהקמת מחתרת לח"י בהנהגתו של אברהם (יאיר) שטרן. את כינויו המחתרתי "מיכאל" בחר בהשראת מייקל קולינס, איש המחתרת האירית. ב-1941 נעצר שמיר על-ידי הבריטים ונכלא במחנה המעצר "מזרע" בעכו. שנתיים מאוחר יותר, לאחר הירצחו של יאיר על ידי הבריטים, ברח והפך להיות אחד ממפקד לח"י. יחד עם נתן ילין מור וישראל אלדד הקים את מרכז לח"י שריכז את הפעילות הארגונית של המחתרת והיה אחראי לזרוע הלוחמת.
ב-1946 נעצר שנית והוגלה לאריתריאה שבאפריקה, גם משם ברח כעבור שלושה חודשים. שמיר חזר לישראל ימים ספורים לאחר קום המדינה במאי 1948, עם פירוק המחתרות.
ב-1955 גויס למוסד ופעל כסוכן באירופה. ב-1970 הצטרף לתנועת "חרות", בראשותו של מנחם בגין והתמנה לראש מחלקת העלייה ולאחר מכן לראש מחלקת הארגון. ב-1973 נבחר מטעם מפלגת הליכוד לראשונה לכנסת, והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון.
אחרי המהפך ב-1977 נבחר ליו"ר הכנסת. במסגרת תפקידו אירח בכנסת את נשיא מצרים, אנואר סאדאת. ב-1980 התמנה לשר החוץ בעקבות התפטרותו של משה דיין.
באוגוסט 1983, בעקבות פרישתו של בגין מהחיים הפוליטיים, נבחר שמיר לראש הממשלה ולמנהיג הליכוד. אחרי הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, הקימו הליכוד והעבודה את ממשלת האחדות הלאומית. על-פי הסכם הרוטציה, שימש שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה ולאחר שנתיים הפך לראש הממשלה, כאשר החליף את שמעון פרס. בתקופת כהונתו הזו כראש ממשלה פרצה האינתיפאדה הראשונה.
אחרי הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשות שמיר, הפעם ללא רוטציה. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991, הנהיג שמיר מדיניות של איפוק, שזכה בכך להערכה רבה מארה"ב. בתום מלחמת המפרץ ותחת לחץ אמריקאי כבד, יצא שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד באוקטובר 1991. במהלך הוועידה ובשיחות המשא-ומתן שנוהלו לאחריה, התווה מדיניות של האטת המשא-ומתן, מתוך רצון להימנע מוויתורים ושמירה על ההתיישבות הישראלית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.
בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין לקראת הבחירות ב-1999 הודיע שמיר כי הוא פורש מהליכוד.
ביולי 2011 הלכה לעולמה רעייתו שולמית שמיר ז"ל, לה נישא ב-1944. היא הייתה בת 88 במותה. לבני הזוג שני ילדים וחמישה נכדים.

יהי זכרו ברוך





יום שלישי, 5 ביוני 2012

 תנועת המרי הולמת - פיצוץ גשר נעמן


לאחר תום מלחמת העולם השנייה שררה אכזבה קשה בישוב מהעמדה האנטי ציונית הנוקשה שהפגין המנדט הבריטי. אלפי ניצולי שואה התדפקו על שעריה של ארץ ישראל בבקשה לאישור עליה ונענו בשלילה. מפלגת הלייבור החדשה הודיעה כי בארץ ישראל יהיה רוב ערבי ומספר היהודים בה לא יעלה על שליש מכלל האוכלוסייה. במצב זה חברו יחד ה"הגנה", "אצ"ל" ולח"י והוקמה ב-1.11.1945 'תנועת המרי העברי' שמטרתה מרי נגד המנדט הבריטי. הפיקוד היה באמצעות ועדה משותפת של נציגי המחתרות שנקראה ועדת X. הדרג המדיני קבע שמן ההכרח לנקוט פעולות חבלה ותגמול נגד מטרות בריטיות, אך יש להיזהר כל האפשר מקרבנות בנפש. תנועת המרי תקפה תחנות מכ"ם בריטיות שהוקמו לאורך החוף כדי לאתר ספינות מעפילים, שדות תעופה בריטים ותחנות רכבת. ביטאון 'המעש' הודיע בהתרגשות, לאחר זמן רב בו תקפו המחתרות זו את זו, על הקמת התנועה בתקווה כי "המרי העברי יאחד את כל העם במאבק על קיומו".

אחת מפעולות לח"י בזמן תנועת המרי העברי היתה פיצוץ גשר "נעמן" שליד עכו ב-2 באפריל 1942. הגשר היה אובייקט חשוב בעורק התחבורה בין סוריה שבצפון לבין מצרים שבדרום. התכנית היתה לפוצץ את הגשר וגם לחבל במסילה לאורך עשרות מטרים דרומה לו. האחראי על פיצוץ הגשר היה "הקולחוזניק" (יעקב בנטוב). האחראי על החבלה במסילת הברזל היה נדב (משה ערמוני) ועמו שתי לוחמות – חנה ערמוני וחנה מרפיש.

הלילה החל בפעולת הסחה, כשזוג חברי לח"י התקרב לעבר הנוטר הערבי שעל הגשר. הם דיברו ערבית בקול רם וכשהגיעו אליו כבלוהו בידיו וברגליו. ההכנות לביצוע שני חלקי התכנית הושלמו עד מהרה. המוקשים הונחו מתחת לגשר ולאורך מסילת הברזל, אך לפתע נשמע שקשוק גלגלי רכבת שנסעה מן המפרץ צפונה. על הרגע הזה מספרת חנה ערמוני:

"פתאום שמענו קולות רכבת מתקרבת. זו היתה הפתעה לא נעימה כלל וכלל. לפי התצפיות שלנו אמורה היתה הרכבת להגיע מאוחר יותר. בכל אופן – אם יישארו המוקשים על המסילה והרכבת תפוצץ אותם – נאלץ כולנו לסגת מיד ולהשאיר את חמרי הנפץ מסביב ליסודות הגשר. הבריטים ילמדו את כוונותינו ואנחנו לא נוכל לשוב לשם במשך ימים רבים.... רצנו איפה אל הפסים והתחלנו לנתק במהירות רבה את לבני החבלה ולסגת בריצה מטורפת אל התעלה, כאשר קולות הרכבת מתקרבים ומתחזקים. הרכבת עברה ביעף וההדף הפיל אותנו לתעלה, מזל שהלבנים שבידינו לא התפוצצו"

מעמדתם המוסתרת ראו הלוחמים שקרונות הרכבת היו מלאים פועלים, ונמלאו שמחה על כך שאיש מהם לא נפגע.

לאחר שחלפה הרכבת חוברו המטענים מחדש. הם הופעלו כאשר היתה הרכבת רחוקה. תחילה נהרס הגשר בקול נפץ חזק. מיד לאחריו עלו באוויר פסי-המסילה, אדנים ואבנים.

שתי החוליות נסוגו בנפרד על מנת להיפגש בכפר מסריק. חוליית נדב לא מצאה את הגשר ליד הכפר ושוטטה לאורך הנחל. בסוף, הגיעו שתי החוליות לכפר אושה. האחראים על ה"הגנה" במקום, קיבלו הודעה מוקדמת על אפשרות שקבוצת לוחמי לח"י תבקש מקלט ללינת-לילה. האורחים נתקבלו בחמימות. דאגו לכל מחסורם. לעומת הקשיים בהנהגת תנועת המרי, המחישה העזרה שהושטה ללוחמים בכפר אושה, כמה חשוב שיתוף הפעולה בין המחתרות.


יום ראשון, 6 במאי 2012

מי נתן למחתרת לח"י את שמה?

התקופה שלאחר רצח יאיר היתה הקשה ביותר בתולדות המחתרת. מנהיגה הבלתי מעורער לא היה עוד ורוב הלוחמים היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. חברי המחתרת שנשארו בחוץ נרדפו וסבלו מהלשנות רבות. בתקופה זו החליטו הלוחמים שנשארו חופשיים ונאמנים לרעיון, להתארגן בנפרד כממשיכי דרכו של יאיר והתלכדו יחדיו סביב אחד הלוחמים הבולטים באותה עת – טוביה חן ציון.

הם נקראו קבוצת טוביה, מטרתם של חברי הקבוצה היתה למנוע את הרס המחתרת כולה ולשמור על גחלת לוחמים למרות גל המאסרים והכישלונות שרדף את המחתרת. כצעד ראשון לכך, שינו את מבנה הארגון. הם החליטו לרדת למחתרת עמוקה וכך להקשות על זיהוי החברים בארגון ולמנוע את מעצרם. החלטה נוספת שהתקבלה היתה לשנות את שם הארגון מ"האצ"ל בישראל" ל"לוחמי חירות ישראל" – לח"י. משמעות השם היא לא רק לוחמי חופש אלא גם  לחי = חיים. המאבק הוא על מנת לחיות בארץ חופשית.

על אף ההתארגנות החדשה לא סבר אף אחד מהחברים כי הוא מתאים לשמש כמנהיג המחתרת אחרי יאיר. האדם המתאים ביותר היה, להסכמת כולם, יצחק יזרניצקי (שמיר) אך הוא ישב באותה עת במחנה המעצר במזרע. כאשר טוביה סיפר לו על המחתרת המתארגנת מחדש ועל רצונו שהוא, יצחק, יפקד עליהם ענה יצחק "תבורכו!". כל שנותר לעשות הוא לחכות שיברח ממחנה המעצר ויתחיל במשימה להקמת המחתרת מחדש. ובינתיים, למשך חמישה עשר חודשים, שמרה הקבוצה על רוח המחתרת.
טוביה ושאר המפקדים החליטו ליצור קבוצות של בני נוער - תאים של שלושה או ארבעה חניכים - שיחונכו על עיקרי התחייה. מתוך כך תיווצר מוטיבציה ללכת באש ובמים למען הקמת מדינה יהודית. החניכים – חניכי תנועת בית"ר, בני עקיבא, צופי העדה וברית חשמונאים- זומנו מיד עם ההתארגנות החדשה לפגישות אישיות, בהן הביעו הסכמה גמורה להצטרף לארגון החדש. הארגון מנה עשרה תאים, כאשר לכל אחד מהחניכים היה כינוי מחתרתי.
החניכים התאמנו בשימוש באקדחים ובהכרת העיר על כל סמטאותיה, רחובותיה וחצרותיה על מנת שכאשר יצטרפו למחתרת יוכלו להשתמש בידע שצברו בחיי המחתרת. פעילות זו היתה הכנה והכשרה לקראת החזרה לפעולה.
לאחר ששמיר ברח ממחנה המעצר במזרע וחבר לישראל אלדד ונתן ילין מור כמרכז לח"י, החלו חברי המחתרת בהכנות לחידוש ההתקפות על הבריטים. הלוחמים ידעו כי תקופה חדשה עומדת להיפתח.
מרכז לח"י קיבל עליו את השם שבזמנו טוביה העניק לקבוצתו – לוחמי חירות ישראל – לח"י. שם זה נשמר ונשאר מאז ועד היום.

יום שלישי, 17 באפריל 2012

יוצאים מהמחתרת - 64 שנים לעצמאות ישראל



יום העצמאות – יום חמישי, ד' אייר תשע"ב, 26/4/2012

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות בשעות: 10:30, 12:00, 13:30 ו15:00.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.


הביקור במוזיאון ביום זה ללא תשלום!


יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:

03-6820288 או 03-6837582

נשמח לראותכם: מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רח' שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.



יום ראשון, 4 במרץ 2012

פיצוץ בניין הסראייה

 בגליון "במחתרת" בחודש טבת תש"ח, פרסמה מחלקת ההסברה של לח"י את ההודעה הבאה:

ביום א' כ"ב בטבת תש"ח, בשעה 12:40 התקיפו לוחמי חירות ישראל את משרדי "הוועדה הלאומית" של החומיינים ביפו. המשרדים נמצאו בתוך בניין "בית האוצר".
לפי ההוכחות אשר בידינו נערכו כל ההתקפות על תל-אביב ושכונותיה לפי הוראות שניתנו על ידי "הוועדה הלאומית" הנ"ל.
תשמש התקפה זו הוכחה ואזהרה, כי הלוחם העברי יידע לא רק להגן ולהדוף התקפות של פורעים. ידו תשיג גם את האחראים למעשי הזוועה ולשפך דם עברי.

לוחמי חירות ישראל

על תוצאות הפיצוץ והשפעתו על חוגים שונים ביפו דיווחה מחלקה ו' – מחלקת המודיעין של לח"י, על סמך האזנה לשיחות טלפון בין נכבדים. בשיחה ישירה עם קהיר סיפר רפיק תמימי, ראש הוועדה הלאומית ביפו, למופתי חאג' אמין אל-חוסייני כי "הפושעים היהודים באו אחר הצהריים בשתי מכוניות ליפו, לבושים בתלבושת צבאית בריטית. מכונית אחת מלאה חומר נפץ נעצרה בין בנק האומה ובין ברקליס. נהג המכונית הזו עבר למכונית הג'יפ השנייה, שהמתינה לו ליד בית הסוהר ושניהם הסתלקו לכיוון תל-אביב. כעבור דקות אחדות התפוצצה המכונית ושני הבתים משני צדדיה נהרסו כליל. גם בית הוועדה הלאומית ניזוק ותקרתו התמוטטה. יש תשעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, וחמישה עשר עודם מצויים תחת המפולת. המצב ביפו הוא בכל רע, קשה לתארו."

וכך התרחשה הפעולה:
ה"סראייה", בניין משרדי הממשל התורכי לשעבר, הפך משכן "הועדה הלאומית הערבית" של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שארגנה את הפורעים למלחמה ביישוב העברי. משום כך החליט מטה מחתרת לח"י לפגוע בו.
ביצוע הפעולה הוטל על חבר המחתרת רחמים חכמוב, שכינויו היה "ריגולטו", ששלט בשפה הערבית ובמנהגי הערבים. הוא תכנן לצאת עם מכונית עמוסה ארגזי פרי הדר שמתחתם טמון היה מטען כבד של חומר נפץ ולהפעיל את המטען בפתח הבניין.
פעמיים ניסה ריגולטו להציב את המכונית בחזית הבניין לפי התכנית אך הדבר לא צלח בידו עקב שינוי סדרי הביטחון במקום. רק בפעם השלישית כשהתלווה אליו חבר המחתרת אלישע איבזוב הצליח.
הפיצוץ התרחש ב-4 בינואר 1948. השניים נסעו ליפו ומטען חומר הנפץ במכוניתם. מטר סוחף ירד והעוברים ושבים חיפשו מסתור מפני הגשם. גם השניים ירדו מהמכונית לאחר שהחנוה כאילו בשביל לחפש מחסה. לפני רדתם לא שכחו להפעיל את מנגנון ההשהיה באמצעות מפסק-זרם שחבוי היה בתא הנהג. במרחק של כמה מאות מטרים שמעו השניים את ההתפוצצות ואת המהומה שקמה בעקבותיה. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו התקדמו השניים לעבר עמדות ה"הגנה" של תל אביב. ערבים אחדים חשדו בהם אבל הערבית ללא פגם שבפיהם לא הותירה מקום לספק. בהגיעם אל העמדות העבריות הקדמיות היה חשש שיירו בהם משום שיחשבום לערבים. אולם השניים עברו את הדרך בשלום. היתה זו הפעולה העיקרית הגדולה שביצעה לח"י בחורף תש"ח.

כיום עומד על תילו רק כמחצית מהמבנה המקורי (על חלקו הצפוני שנהרס נבנה לימים כביש ראשי, רחוב מרזוק ועזר). בית הסראייה שופץ ושוקם בעלות של כ-4 מיליון ש"ח. אם כי הוא לא הוחזר לממדיו המקוריים. במסגרת השיפוץ שוחזרה חלק מהחזית הגבוהה של הבניין. הבניין המשופץ נשכר לאחרונה על ידי השגרירות הטורקית, באקט מובהק של סגירת מעגל, והוא ישמש כמרכז להפצה וללימוד התרבות הטורקית.

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

70 שנה לנפילתו של יאיר - דוד יהונתן גרינברג

את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש. 70 שנה עברו מאז מותו, ונראה שמדובר בדמות חיה. משהו כובש בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו. אלו הם פנים קורנים בעלי הדרת מלך.


ביום כה' בשבט התש"ב, נרצח על-ידי בני-עוולה מחולל ומנהיג הלח"י - אברהם שטרן "יאיר". 70 שנה עברו מאז אותו יום מר ונמהר. זה 70 שנה שנאמניו, בני-משפחתו ואוהדים, שבים שנה אחר שנה לפקוד את קברו ביום נפילתו.

אבל, אז, "בימים אדומים של פרעות ודמים", ליוו אותו למנוחות עולמים שלושה בלבד. גם היום, אי-אפשר לתפוס מראה טרגי וקשה כל-כך. לוחמי-המחתרת ואוהדיה לא היו יכולים להשתתף בהלוויה מהחשש שיעצרו. ואולם, עולה השאלה, היכן היו בני-העם היושב בציון בעת שנשיא, מנהיג ולוחם הובא למנוחות עולמים, לאחר שנרצח בדם קר על-ידי נציגי הכובש הזר. הציבור נשאר ספון בביתו.

יאיר כתב באחד משיריו:

"אני יודע יום יבוא או ערב,
אפול חלל בודד בשדה הקרב".

הוא קבע בשירו הידוע: "חיילים אלמונים" את השורה האלמותית: "משורה משחרר רק המוות".

היה נכון למות מות גיבורים

ימיו האחרונים היו ימי בדידות וחי היה כחיה נרדפת. לא היה לו לאן לפנות והיכן להניח את ראשו. הוא ידע שימיו ספורים. אבל לכל אלה לא הייתה השפעה על החלטתו העקרונית שלא להציל את עצמו (בקבלת ההצעה להחביאו באחד מהקיבוצים /ישובים של ההתישבות העובדת). ברור היה שלא עמדה על הפרק הכוונה להסגיר את עצמו לידי הבריטים. כאב לו מאוד על כך שיש בין אחיו אותם שרדפו אותו וביקשו את מותו. הוא ידע שאף יהיו ביניהם כאלה שישמחו על הידיעה על מותו.

הוא ידע שבכך הוא חורץ למעשה את דינו וכי כדורי האוייב ישיגו אותו במהרה. לא היה לו ספק (מה שהתברר אחר-כך כנכון), שהבריטים יבקשו להורגו במקום ולא יאסרו אותו. אבל לוחם גדול כמוהו, אמיץ-לב, בעל כבוד ושאר רוח, היה נכון למות מות גיבורים, מות קדושים. כיאיר האגדי, כך הוא. חי היה כלוחם וכך רצה לנפול כלוחם.

יאיר בחר בדרך זו, והיה הולך בה שנית, אילו יכול היה. כך הלך לקראת מותו בעינים פקוחות, אך לא השפיל לרגע את עיניו. המוות הוא שהשפיל את עיניו. בריטניה הגדולה, זו אשר שנים לא רבות לפני כן נאמר עליה שהשמש אינה שוקעת ברחבי האימפריה, היא שירדה על ברכיה מפני הוד דמותו ודמות עולי-הגרדום שנתלו על-ידה.

הבריטים הפכו מרודפים לנרדפים

יאיר מת, אך רוחו קיימת. דרכו שהייתה דרך אמת היא ששרדה. וכדרכה של אמת, היו אחריו אלה שהמשיכו את מלחמתו עד להשגת הנצחון. לא הגרדום ולא המוות בקרב הרתיעו את הלוחמים. בגופם היה אפשר לפגוע. את גופם היה אפשר לאסור, אך לא את רוחם. על לוחמי המחתרת שהיו אסורים בבתי הכלא, כאן ובגלות, אפשר לומר שלא היו אנשים רבים בעולם שישבו במאסר והיו בני-חורין בנפשם. הם היו חופשיים אף יותר מאלה שהיו חופשיים בגופם, אך היו כבני-חסות בנפשם.

יש עוד בינינו כאלה, מעטים אמנם, הזוכרים את הלגלוג שהיה מקובל בקרב "הישוב המאורגן" דאז כלפי מחתרות האצ"ל והלח"י. באיזה זלזול ואירוניה הועמדה השאלה: "האם אתם תצליחו לגרש מארץ-ישראל את האימפריה הבריטית"?

אבל ההיסטוריה התגלגלה אחרת. אפשר לומר, הבריטים לא רק עזבו אלא גורשו מהארץ בביזיון. לחלק מהפעולות של המחתרות, היה הד נרחב לא רק כאן אלא גם בכל רחבי העולם. היו פעולות שפגעו והכאיבו להם באופן שלא הותיר להם אלא לקחת את אנשיהם ומטלטליהם ולנוס מכאן. האדמה רעדה תחת רגליהם. ההיסטוריה תזכור כי היהודים הם אלה שגרשו את הבריטים מארץ-ישראל - ארץ-הקודש.

לוחמי המחתרת שנתפסו והועמדו לדין, הפכו (בעת ההליכים המשפטיים) למאשימים במקום נאשמים. הבריטים, הפכו מרודפים לנרדפים. שום בריטי, וגם בעל דרגה ומעמד לא יכול היה לחוש בטוח. כדוריהם של לוחמי-המחתרת השיגו אותם בכל מקום. כך סיים הלורד מויין את חייו בקהיר. יצחק שמיר, מנהיג הלח"י לאחר נפילת יאיר, אמר באחד הראיונות עימו, כי פעולתם הביאה להיפוך המגמה: לא הם (לוחמי המחתרת) פחדו יותר מהבריטים, אלא הבריטים הם אלה שפחדו מהם.

דמותו של יאיר עדיין חיה

את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש הנפלאת מימי משה עד הנה. לא ניתן להסביר באופן מלא את התופעה של ההתעניינות ההולכת וגוברת בדמותו ובמשנתו. 70 שנה עברו, ונראה שמדובר בדמות חיה. אולי חיה יותר מרבים החיים כאן כעת. יש משהו כובש, מושך לב בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו אחריו. אלו הם פנים יפים, קורנים בעלי הדרת מלך.

קשה לתאר במילים את משמעות אותה מסירות הנפש של עולי-הגרדום ויאיר. אותה הליכה זקופה, רבת-הוד, למען האידאה הקדושה, עד בוא המוות האכזר. דווקא משורר בריטי, שאולי אין שני לו, ושמו אוסקר וילד, ידע לבטא באופן הנפלא ביותר את אותו המעמד (תאור שאין למוצאו מלבד כמובן בתנ"ך הקדוש שאין דבר שישווה לו):

"המעונה המומת על קדושת השם, כשהוא מתעטף ב"טלית של אש",

והוא עומד על במת המדורה, אפשר שהוא רואה את פני האלהים".














יום ראשון, 22 בינואר 2012

מקראה בנושא "יאיר" ופעולות לח"י

לאחרונה מגיעים למוזיאון סטודנטים ותלמידים רבים הכותבים עבודות בנושאים "יאיר" ו"לח"י". צוות המוזיאון בשיתוף עם 'הצוות הדידקטי' הכין מקראה בה תוכלו להיעזר.
בהצלחה!

http://www.mod.gov.il/pages/heritage/pdfs/Museonim_Lechi_Mikraa.pdf