לח"י בין סיום להתחדשות - איחולי שנה טובה במחתרת

שנה חדשה באה לפתחנו ועמה ההזדמנות לאחל לכולנו שינוי והתחדשות. בזמן שאתם שולחים לבני המשפחה ולחברים סרטוני ברכה ומסרים רוויי אימוג'ים, המאחלים התגשמות של כל משאלות הלב, עלה בדעתנו, צוות מוזיאון לח"י, לבדוק למה ייחלו חברי מחתרת לח"י בכרטיסי ה"שנה טובה" שנשלחו בשנים שלפני קום המדינה.

נתחיל ממייסד המחתרת אברהם "יאיר" שטרן. יאיר עלה לארץ ישראל כשהיה בן 17, נרשם לגימנסיה העברית בירושלים והמשיך ללימודים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט התגייס יאיר לשורות ה"הגנה" ולאחר מכן הצטרף לקבוצה שהתפלגה מה"הגנה", הייתה לארגון הגנה ב' ולימים הפכה לאצ"ל. בפתחה של שנת תרצ"ד, 1934, שלח יאיר מירושלים לאחיו דוד בפולין כרטיס ברכה ועליו איור של מגדל דוד לצד מגן דוד שזור פרחים. בברכה יאיר איחל: 

אחי!

אני תקווה כי שנינו, חיילים בצבא גאולה הלוחם את מלחמת השחרור של עם ישראל – נתראה בחזית – בארץ ישראל.

                                                                                      אברהם

שנים ספורות לאחר מכן הפך שטרן למפקד בכיר באצ"ל. בשנת 1939 הארגון קיים קורס סגנים במשמר הירדן ולקראת סיומו של הקורס 38 נעצרו החניכים על ידי הבריטים ונדונו למאסר. ב-1940 שלחו חניכי "קורס ה-38" האסורים בכלא עכו כרטיס "שנה טובה" למפקדם "יאיר". על הכרטיס מופיע איור של מבצר עכו, ממנו יוצאת יד האוחזת בדגל ישראל שעליו נכתב:

שנה טובה, שנת אחוד, שחרור וגאולה. נצח ישראל לא ישקר.     

באותה שנה חל פילוג באצ"ל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצהירה הנהגת הארגון על תמיכה בבריטים והורתה על הפסקת הפעולות ההתקפיות נגדם. "יאיר" חשב אחרת. הוא ראה בשלטון הבריטי כובש זר, האחראי למניעת עלייה והתיישבות יהודית וסבר כי על מנת להקים מדינה יהודית יש לגרש את הבריטים מארץ ישראל. יאיר פרש מהאצ"ל עם חלק מטובי מפקדיו והקים ארגון מחתרתי חדש – האצ"ל בישראל (לימים לח"י) -  שהכריז מלחמת חורמה בבריטים.

בערב ראש השנה תש"א מתפרסמת פקודה מס.1 של הארגון החדש שהקים יאיר ובה נכתב:

השנה המסתיימת כיום היתה שנת אסון וחורבן. גלות אירופה נהרסה כליל. יהודיה נכלאו בגטו.

בטוחים אנו שמחורבן הגולה תצמח ההכרה שאין מזור למכות אלא הקמת המדינה.

תהא שנה זו שנת מחתרת ומלחמה, שנת כיבוש וניצחון. 

איר הוביל את חברי מחתרת לח"י לביצוע פעולות נגד שלטון המנדט ועד מהרה הפך למבוקש. הבולשת הבריטית הציעה פרס כספי גבוה על ראשו והוא אף נרדף על ידי אנשי היישוב. "יאיר" נדד בין מקומות מסתור עד שהגיע אל רחוב מזרחי ב', לדירת הגג שנשכרה בידי המחתרת עבור זוג לוחמים, טובה ומשה סבוראי.

בכ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, הגיעו שוטרים בריטים אל הדירה ולאחר חיפוש קצר מצאו את "יאיר" מסתתר בארון והזעיקו את מפקד הבולשת ג'פרי מורטון, שירה בו למוות כשידיו כבולות.

 

לאחר רצח "יאיר" נאסרו רוב חברי המחתרת. לכאורה, נראה כי מחתרת לח"י חדלה מלהתקיים אולם סיום חייו של "יאיר" לא מנע את התחדשות המחתרת. חברי לח"י לא אמרו נואש ומצאו דרכי בריחה מבתי הכלא אל החזית. הבורח הראשון, יצחק שמיר, שיקם את המחתרת וארגן מחדש את הכוחות יחד עם שני חברי המפקדה האחרים  - נתן ילין מור וישראל אלדד, והמחתרת המשיכה ביתר שאת במאבקה בבריטים.

בערב ראש השנה תש"ה פרסמה המחתרת בעיתון לח"י - "החזית", ברכה לרגל השנה החדשה:

 

"החזית" שולחת מעמקי המחתרת העברית בציון ברכת "שנה טובה" לכל היהודים בעולם, לכל היהודים כמות שהם ובאשר הם. ברוכים יהיו לנו כולם, לשנה הבאה עלינו.

לכל היהודים, הרחוקים והקרובים – הרחוקים במקום והרחוקים בדעה, הקרובים במקום והקרובים בדעה – אנו אומרים : שתהיה לכם שנה טובה. שנת שכל טוב ושנת לב טוב.

מחתרת לח"י המשיכה להילחם בבריטים בפעולות נועזות, תחת רדיפות, מאסרים והגליות עד לעזיבתם את ארץ ישראל. בערב ראש השנה תש"ח, טרם עזיבת הבריטים, נכתב בעיתון המחתרת "המעש":

בתש"ז קידמנו את התהליך.

בתש"ח יכולים אנו לסיימו.

אם ייעשה המאמץ המשותף, מאמץ עם לוחם על חירותו במרי ובקרב מתוך אמונה וביטחון, תהא שנת תש"ח שנת מנוסתו של האויב.

עם עזיבתם של הבריטים הסתיים סיפורה של לח"י. בהמשך, הדירה בה נרצח אברהם "יאיר" שטרן, מחולל המחתרת ומפקדה הראשון, שוחזרה כפי שהייתה, על רהיטיה וחפציה המקוריים, והבניין הפך למוזיאון לח"י, השוכן בלב שכונת פלורנטין הצבעונית בתל אביב. סיפורה המרתק של המחתרת מהקמתה ועד לגיוס לוחמיה לצה"ל, נפרש על פני שתי קומות של תצוגה באמצעות סרטים, דגמים, מפות, כלי נשק, תצלומים ומסמכים מקוריים. בין המוצגים ניתן לראות גם את כרטיסי ה"שנה טובה".

בשנת תשפ"ב נציין 80 שנה לרצח "יאיר". מוזמנים לבקר עם התלמידים במרחב הפעילות הייחודי שבמוזיאון ולשלב את הסיור בסביבה העירונית הסמוכה: פלורנטין נווה צדק ותל אביב הקטנה.

שתהיה תשפ"ב פורייה ומוצלחת לכולנו!

תערוכת קריקטורות במוזיאון לח" – יליד ארץ חלומותי – בין דוש לשרוליק ן- קריקטוריסט במחתרת

ב- 4 ביולי 2019 התקיים אירוע פתיחה חגיגי ומרגש במוזיאון לח"י לתערוכת קריקטורות של קריאל גרדוש (דוש),  בו נכחו  נציגי משהב"ט,בני משפחה וותיקי לוחמי לח"י.
בתצוגה ליד הקריקטורות מופיע השם "שיר". מי היה אותו "שיר" ,חבר לח"י המסתורי שצייר  קריקטורות בעיתוני המחתרת? יודעים זאת  אולי רק מעט  יודעי דבר.
החלק הראשון של התערוכה מציג את סיפורו של  "שיר", הלא הוא -  דוש (קריאל גרדוש) -  הקריקטוריסט הנודע, חלוץ  הקריקטורה  הפוליטית הישראלית היומית , יוצר "שרוליק" הצבר  המיתולוגי.
דוש החל את דרכו המקצועית בנסיבות לא צפויות, דווקא בארגון לח"י בפריס לאחר מלחמת העולם השנייה. קרל גרדוש , יליד הונגריה וניצול שואה, הגיע לפריס ב-1946 עם אשתו שושנה ושניהם הצטרפו לפעילות תא לח"י שבמקום . אנשי המחתרת גילו את כישרון הרישום של גרדוש שהיה לגביו תחביב בלבד  (חלומו היה להיות סופר). והטילו עליו לאייר את חומרי התעמולה של הארגון ולצייר קריקטורות בביטאון "המעש". הקריקטורות נשלחו לארץ ופורסמו בעילום שם וביטאון "המעש" הודבק באישון ליל על קירות בתים ואף הופץ בסתר.
במרץ 1948 עלו גרדוש ואשתו ארצה, והוא המשיך לצייר קריקטורות "במעש"  וגם ביומון הלח"י  "מברק". עליהן חתם בכינוי  –"שיר" . כמו כן יצר טורים מאוירים מהווי התקופה בחודשים הסוערים של  מלחמת העצמאות.  
ב-17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי לח"י בחיי מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט ועקב כך נסגר "מברק" על ידי הממשלה. מיד לאחר מכן – רבים מחברי הלח"י , דוש ביניהם,  נעצרו ונאסרו במשטרת יפו ולאחר מכן בכלא עכו.  ב1949 –חזר "המעש" " להופיע כעיתון מפלגת "הלוחמים" שהוקמה על ידי יוצאי לח"י, ו"שיר" המשיך לפרסם בו קריקטורות ואיורים .

בחלק השני של התערוכה , דרך מבטו האישי והייחודי של יוצר, מוצג סיפורו של שרוליק שהוא סיפורה של התצוגה. שרוליק או ישראליק, כמו שקרא לו דוש, דמות הילד הצבר,גיבור הדרמות המצוירות שהפך לסמל לאומי ולאיקון תרבות.שרוליק הוא אחד מהישגיו הבולטים של דוש.  דוש היה הראשון שמיסד את אמנות הקריקטורה בארץ כביטוי עיתונאי פרשני חשוב והיה יוצר מרכזי ובעל השפעה רבה. כבר בתחילת דרכו ב״העולם הזה״ וב״מעריב״. בראשית שנות ה־ 50 , איתר דוש את הצורך בדימוי חזותי שייצג את מדינת ישראל ואת העם היושב בה. סמל זה - שרוליק, לא היה דמות שמקורה בשורשים יהודיים או מסורת יהודית אלא טיפוס ישראלי חדש בהא־ הידיעה.

אתם מוזמנים לתאם ביקור בתערוכה שתוצג במוזיאון במהלך ששת החודשים הקרובים. 

עמדת לח"י בנוגע להחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר

                

                                                 קריאל גרדוש (דוש) המעש- ג' שבט תש"ח

בסתיו 1947 נתקבלה ההחלטה הפוליטית שהייתה אולי החשובה ביותר בתולדות התנועה הציונית, תכנית מטעם ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל.  החלטת האו"ם ניתנה ב-29 בנובמבר 1947, וקבעה שארץ ישראל המערבית תחולק ל-3 יחידות מדיניות: מדינה יהודית, מדינה ערבית, ואזור ירושלים ובית לחם שיהיה גוף מדיני נפרד, הנתון למרותו הישירה של האו"ם. אף שדובר בה על חלוקת הארץ, הרי משמעותה הייתה כי קבע העולם שלעם היהודי מגיעה מדינה עצמאית משלו בארץ ישראל. בשל כך נתקבלה החלטה זו בשמחה כה רבה על ידי הישוב היהודי בארץ ועל ידי היהודים בעולם.
לח"י מצידה, שיבחה את ההמלצה על סיום המנדט הבריטי, שהייתה בה הכרזה  ברורה על השלטון הבריטי כשלטון זר, אבל היא מתחה ביקורת על כך שנמנעה להמליץ על חיסולו המיידי של השלטון הזר. כמובן נמתחה ביקורת על המלצת הועדה לחלוקת ארץ ישראל.
בגיליון 'במחתרת', ט"ז אלול תש"ז, מדגישים את חשיבות ההישג באו"ם ואת הקשר של המלחמה, העפלה, והתיישבות להחלטה. כתוב כי "זכותו של העם העברי לחיי עצמאות מדינית במולדתו נובעת מעצם קיומו והכרתו הלאומית. הכרה זו מצד או"ם הוא הישג חיובי, הנובע מגילוי המעש העברי במלחמה , בהעפלה ובניין" כהוכחה הם מבליטים את תרומתה של לח"י לסיום המנדט הבריטי- "מלחמת המחתרת חשפה את פרצופו הכובש והמדכא של השלטון הבריטי, הכריחה את הממשלה להעביר את בעיית ארץ ישראל לאו"ם, ובשלב השני להודיע על סילוק האדמיניסטרציה והצבא הזר מן הארץ."
בכל הנוגע להסכם חלוקת ארץ ישראל הנהגת לח"י הביעה את מורת רוחה וקבעה כי "הועדה המליצה ברוב קולותיה על ביתור הארץ לנתחים אשר יקראו 'ממלכת עבר הירדן', 'מדינה יהודית', 'מדינה עברית' ו'אזור ירושלים הבינלאומי' . המלצה זו מנוגדת תכלית ניגוד לדרישת טובתה של הארץ, של תושביה ושל העם העברי כולו. ארץ ישראל היא אחת ושלמה מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, פוליטית וכלכלית. היא מולדתנו ואינה ניתנת לחלוקה. חלוקתה של ארץ ישראל על ידי החלטת האו"ם היא פשע כלפי האמת ההיסטורית, הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי."
מדברים אלה עולה כי עמדת לח"י כלפי החלטת האו"ם הייתה דו ערכית. הם שמחים על הכרת העולם בחשיבות של הקמת מדינה לעם היהודי, ומדגישים את פעילותם לקידום הכרה זו.  אולם מסתייגים מהחלטת החלוקה של ארץ ישראל מן הסיבות המוזכרות לעיל.
בעקבות הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה ותגובת הערבים לתכנית זו חל מפנה ביחסה של המחתרת כלפי הציבור הערבי. מיחס של יריב, שחקן נוסף למאבק, שניתן לשתף עמו פעולה, לראייתו  כאויב מתנגד שאינו מוכן להסכמים אלא יאבק עד הכרעה, ועל כן יש להכות בו ללא רחם. ביטוי לשינוי גישה זה נראה מיד בתחילה של סדרת פעולות שבצעה לח"י כנגד הישוב הערבי בארץ כדוגמת פיצוץ בניין הסראיה ביפו.
הקריקטורה של דוש (שיר – שם מחתרתי) מבטאת הצצה לתפיסה נוספת והסתכלות מעניינת על הגישה הבריטית לתכנית החלוקה. היא מעלה בכך ספקנות ביחס לכוונה האמתית של הבריטים לקיים את החלטת האו"ם.
המחתרת לא האמינה שהבריטים יעזבו את הארץ וחשבה שתכנית החלוקה תהייה 'הגזר' שיסיח את דעת הישוב היהודי מכוונת הבריטים להישאר בארץ ככוח משפיע ומכוון. אנשי לח"י לא האמינו שהבריטים יעזבו באמת, לכן המחתרת המשיכה לתקוף את הבריטים גם לאחר הסכם החלוקה.
בימים אלו אנו עובדים על הקמת תערוכה בפרי עבודתו של דוש, בה יוצג תהליך הולדתו של דמות 'שרוליק' – סמל הישראליות, וקריקטורות ואיורים של דוש כחבר מחתרת.
התערוכה צפויה להיפתח לקהל הרחב במהלך קיץ  2019 במוזיאון לח"י.

                                                                        כתבו: יעל הלוי ואבנר רוזביץ

נתן ילין מור

היום לפני 38 שנה לפי התאריך הלועזי הלך לעולמו נתן ילין מור ב- א' באדר תש"מ, 18.2.1980. נתן נולד בעיר גרודנו, ב-28.6.1913 ,אז עיר פלך רוסית, שרוב תושביה היו יהודים. אביו שמואל, היה בנאי אומן והיה מנגן על קלרינט כתחביב. בהיותו בן שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו גויס לצבא הרוסי, ממנו לא שב. כבר בילדותו התגלה בו הצימאון להשכלה ולדעת. בן ארבע וחצי התחיל ללמוד עברית.  למד בגימנסיה של רשת החינוך העברית "תרבות",  בה רכש את השכלתו היסודית בתרבות היהודית והעברית. כאן התפתחה בו גם האהבה לכתיבה ולדפוס. בן 13 הצטרף לבית"ר.  בקיץ 1937 חל מפנה גורלי בחייו: חברו הפגיש אותו עם אברהם שטרן 'יאיר', שפעל באותה עת בפולין בהקמת "התאים הלאומיים" של האצ"ל. ממנו שמע על כך שבארץ ישראל קמה תנועת שחרור עברית לאומית אשר תילחם לכיבוש השלטון בארץ מידי האנגלים המוֹנעים מהעם היהודי את הקמת המדינה העברית. על פגישה זו כתב נתן בספרו "שנות בטרם", כי בהיפרדו מ'יאיר' הרגיש וידע, כי שוב אין הוא אותו אדם שהיה לפני הפגישה. בפגישה התחייב להקדיש את חייו, מכאן ואילך, למען מלחמת החרות העברית בארץ ישראל . ילין-מור נרתם לפעילות בכל נפשו ומאודו.  על־פי הוראות מ'יאיר', הוא חרש את ערי פולין ועיירותיה, נפגש עם קבוצות צעירים,  הביא להם את בשורתו של 'יאיר' ואת תכניתו. בכל עיר השאיר אחריו תא נוסף של הארגון. רבים מצעירים אלה הצליחו לעלות לארץ ישראל ולהשתתף במלחמת המחתרת.  כן נרתם לעזרת סטאבסקי, בפעולת העלייה הבלתי חוקית "אף על פי". כעבור זמן,  בתמיכתו של 'יאיר', הקים עם ידידו, שמואל מרלין, את עיתון האצ"ל בפולין באידיש,  בשם "די טאט" (המעש) והיה לעורכו . העיתון, שלימים הפך עיתון יומי, סקר בפרוטרוט את המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל ואת פעולותיו של האצ"ל. בתחילת המלחמה נשא לאִשה את פרידה מורין ושניהם החליטו לעזוב את ורשה כדי לנוע לכיוון מזרח, בדרך לארץ ישראל. הם  עשו את דרכם ברכבת ללבוב יחד עם עליזה ומנחם בגין, והמשיכו בעגלה וברגל, תחת הפצצות הגרמנים, לווילנה שבליטא, בה התרכזו מאות פליטים, חברי בית"ר ואצ"ל. אחרי שהִייה של שנה בליטא, קיבלו היתר יציאה מהשלטונות הסובייטים ויצאו לאיסטנבול שבתורכיה, ומשם, דרך סוריה ולבנון, הגיעו הוא ופרידה ב- 8.1.1941 לארץ ישראל.  מיד עם הגיעו ארצה, נפגש נתן עם 'יאיר' והצטרף עם אשתו ללח"י, כשהוא נוטל את שם הכינוי 'גרא' ואילו פרידה בחרה בשם הכינוי 'אפרת'. בראשית 1942 נעצר על ידי הבולשת הבריטית, והושם במעצר בלטרון.  גרא, כשאר חבריו, מעולם לא השלים עם עובדת המעצר. מהרגע הראשון תכנן עם חבריו לברוח מהשבי. לאחר בריחתו של יצחק שמיר, 'מיכאל', ממזרע, ב־1942 נעשה גרא האיש הבכיר בין עצורי לח"י. בעוד מיכאל בונה מחדש את המחתרת בחוץ, תרם גרא להתגבשות החדשה על ידי עידוד רוחם של החברים ולחישול של המחתרת בתוך כתלי הכלא, בין השאר באמצעות כשרונו הספרותי. מאמרו "לחסל את בתי־ הסוהר" בעיתון "המחתרת", שהופעתו חודשה, תרם רבות לגיבוש אופי המחתרת ולוחמיה.  עם העברת עצורי המחתרת ללטרון, היה שותף לתכנון בריחה באמצעות חפירת מנהרה באורך של 76  מטר, דרכה ברחו ב- 1.11.1943 ,20  לוחמים. עם צאתו לחופשי, היה בין חברי מרכז לח"י, בו שימש כאחראי על הפעולה המדינית ועל הקשרים עם גורמי חוץ. וכן עסק בכתיבה ובפרסום מאמרים.  בסוף 1947 ייסד מרכז לח"י עיתון יומי: "המברק". ברשימותיו שהתפרסמו בעיתון,  בכותרת: "חזוננו על משטר של צדק" קרא גרא לנקיטת קו פוליטי ציוני סוציאליסטי, כהמשך לידיעות קודמות ב"מעש". במאמר זה קרא לסיכויים שווים לכל ילד לפי כישרונותיו ויכולתו, להענקת השכלה לכל ולמשטר של צדק ושוויון. בשנת 1974 פרסם את ספרו "לוחמי חרות ישראל – אנשים, רעיונות, עלילות", בו כתב על מלחמת לח"י ועל מדיניותה, תאר את המאורעות ואת הלוחמים במחתרת.  כתב היד לספרו "שנות בטרם", המתאר פרקים מחייו בפולין ואת מסעו ארצה במהלך מלחמת העולם השנייה, נמצא בעיזבונו ויצא לאור בשנת 1990. פרידה רעייתו נפטרה ב־ב' באלול תשנ"ד–9.8.1994   הם טמונים בחלקת לח"י, בבית העלמין בחולון.

עיתונות במחתרת

למחתרת לחי" חזית נוספת מחוץ למלחמה בשלטון הבריטי – חזית ההסברה המיועדת ליריבים מבית. דימוייה של לח"י בציבור, בעיקר בשנותיה הראשונות היה, בלשון המעטה, שלילי. חברי המחתרת כונו "כנופיה", "קנאים מטורפים", "גנגסטרים", "שודדים", "גיס חמישי" ועוד. בכדי לערער ולהחליש שנאת אחים עלה צורך דחוף לפתח מערכת הסברה שתביא את דבר המחתרת לציבור ותציג את עמדותיה, תגובותיה, מסריה ותפישתה בכל הקשור למלחמת החירות.

ב-1942, עם היווסדו של מרכז לח"י, התקבלה החלטה להקמת במה רעיונית-הסברתית של המחתרת. במה זו נשענה על פרסום עלונים, עיתונים, חוברות, כרוזים ושידורי רדיו שליוו והסבירו את פעולות המחתרת. הכתיבה, ההדפסה וההפצה נעשו בחדרי חדרים ובאישון לילה תוך סכנת נפשות.

בין אמצעי ההסברה בלטו בעיקר שלושת עיתוני המחתרת שמילאו תפקיד בעל חשיבות רבה במאבקה של לח"י:

העיתון הראשון היה ה"החזית" – ביטאון אידיאולוגי פוליטי המיועד לציבור הרחב. העורך והכותב הראשי היה ישראל אלדד ולאחר מכן הצטרף נתן ילין-מור שמאמריו הוברחו בדואר המחתרתי מלטרון. מאמריו של ילין-מור היו מסוג פוליטי-אנאליטי בעוד אלדד התרכז במאמרים אידיאולוגים וספרותיים. הדפסת העיתון נעשתה בתנאים קשים: במאמצים רבים נרכשו מכונת שכפול, ניר ודיו להדפסה, כשהשכפול נעשה בצורת גלגול על רשת וסטנסיל ניר בצבע שחור. גם מערכת ההפצה התפתחה ו"החזית" חולק במועדוני הנוער, בבתי הספר, בדואר הרגיל לפי כתובות ובתיבות הדואר בבתים ובעסקים. במהלך השנים צבר הבטאון קהל קוראים נאמן ובשיאו הגיע לתפוצה של-5000 גיליונות. השפעתו על פעילות המחתרת היתה רבה, בעיקר משום שבאמצעותו מצאו את דרכם למחתרת רבים מהחברים החדשים. בין השנים 1942 – 1945 יצאו לאור 19 עלוני "החזית" ובצידם גם שישה עלוני "חזית הנוער" אלא שאז, בשיא ההצלחה, נפלה מכונת השכפול המחתרתית בידי הבולשת.

אובדן מכונת השכפול לא ריפתה את ידיהם של העוסקים בהסברה. פעילות המחתרת עלתה והתרחבה, עובדה שדרשה עליית דרגה גם בחזית ההסברה. עד מהרה הוקם דפוס שאפשר להוציא לאור חומר הסברה בתדירות גבוהה יותר ובהיקף רחב יותר על מנת שניתן יהיה ללוות את מערכת הקרבות ואת האירועים בחזית המדינית. בבית הדפוס הזה נוצר השבועון "המעש" שהחליף את "החזית". גם כעת כתבו אלדד וילין מור את מירב המאמרים אך פורסמו גם מאמרים משל עמנואל כץ ופנחס גינוסר ושירים משל מרדכי שלו. "המעש" הופיע ברציפות עד ליציאת לח"י מן המחתרת בתש"ח. בשנתו הראשונה הגיעה תפוצתו ליותר משלושים אלף עותקים שהופצו לכל שכבות הציבור.

בנוסף, לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מאזור גוש דן הוציא מרכז לח"י לאור עיתון יומי – "מברק". היה זה הניסיון הראשון של לח"י ללכת לקראת התארגנות פוליטית במדינה העברית העתידה לקום. בימי השיא שלו הופיע "מברק" מדי יום ב-7000 עותקים. הוא חדל להתקיים ב-1948.

"החזית", "המעש", "מברק" ועוד שלל פרסומים של מערכת ההסברה מכונסים כמעט בשלמותם ב"כתבי לח"י".