השבוע הלכה לעולמה חברת מחתרת
לח"י יפה תבואה. מבט על חייה מלמד משהו על האומץ והתעוזה שאפיינו נשים לוחמות
בתקופת המנדט. יפה עלתה לארץ כנערה צעירה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נענתה
לקריאה לנשים יהודיות בארץ לקום ולהצטרף למאמץ המלחמתי והתגייסה לא.ט.ס. חיל הנשים
של הצבא הבריטי.
יפה שירתה כנהגת רכב כבד –
כרזת גיוס לא.ט.ס.
במסגרת הצבא הבריטי נשלחה יפה
למצרים ושירתה כנהגת רכב כבד. השירות בצבא הבריטי לא הפריע לה להצטרף למחתרת
לח"י שמאבקה בשלטון הבריטי בארץ ישראל תאם את השקפותיה. היא ביצעה פעולות
שונות עבור המחתרת, ביניהן העברת מזוודות עם רימונים נשק וחומרי תעמולה אותן
סחבה ברכבת בין ארץ ישראל ומצרים בדרכה מחופשת מולדת. אבל מה שייזכר לה יותר מכל
הוא החלק שלקחה בפעולה המפורסמת והמשמעותית ביותר של לח"י – ההתנקשות בלורד
מוין.
ב-1944 התנקשו שני צעירים
חברי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בחייו של הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי המזרח
התיכון, הלורד מוין, שהיה בעיני לח"י סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי
בארץ ישראל. חכים ובית צורי נתפסו ונדונו למוות. הם הועלו לגרדום בקהיר.
תפקידה של יפה בת ה-19 היה
להיות "בת הזוג" של אליהו חכים ו"לטייל" עמו כדי לבצע תצפיות
לתכנון הפעולה ואף להעביר לבחורים דרכונים מזויפים. לאחר ההתנקשות באו חוקרי
הבולשת לחפש את יפה בבסיס. היא היתה אז חולה מאוד ומאושפזת בבית חולים עם חום גבוה.
חברתה לפלוגה, נהגת אמבולנס, שהבינה מיד במה מדובר, טסה באמבולנס לבית החולים,
פקדה על יפה ללבוש מדים, הבריחה אותה למחנה, עזרה לה לשרוף את כל החומרים המפלילים
והחזירה אותה למיטת בית החולים כאילו לא יצאה ממנה מעולם. יפה, מתוך דמדומי החום,
לא ידעה כלל מי הבחורה שהצילה אותה מעונש כבד. רק אחרי שנים התגלתה זהותה. זו היתה
סוניה פרס.
ההתנקשות בלורד מוין – הסיפור מוצג במוזיאון
לח"י.
עם קום המדינה התגייסה יפה
לחטיבה 8, חטיבת השריון של צה"ל והשתתפה, בין השאר, בכיבוש שדה התעופה לוד
בתפקידה כנהגת אמבולנס. היא זכתה להעביר את שארית חייה במדינה היהודית עליה חלמה
כאישה צעירה. עד כמה שמחה על זכותה לחיים שכאלה? על כך מעידים דבריה מראיון בו
נזכרה בשירותה בצבא הבריטי: "אני זוכרת שהקצינה הבריטית לימדה אותנו את
ההמנון הבריטי, וזה הקפיץ אותי: מה לי ולהמנון הבריטי כשאני רוצה מדינה יהודית?
מאז, כששרו את ההמנון במסדרים הייתי מניעה את השפתיים אבל בלב שלי הייתי שרה את
התקווה".
יפה תבואה – יהי זכרה ברוך.
