יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.

בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה
אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"







 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.
מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").

גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.
גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.
קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":