יום חמישי, 3 בפברואר 2011

קול ציון הלוחמת

 החודש לפני 66 שנה – נתפסה תחנת שידורי הרדיו של לח"י בידי הבריטים.


במסגרת פעולות ההסברה השונות פעלה מטעם לח"י תחנת שידור חשאית – "קול ציון הלוחמת". מטרתה היתה להגיע להמוני בית ישראל על מנת שיבינו מהן הסיבות להמשך המלחמה בבריטים ולגייס אוהדים וחברים נוספים לשורות המחתרת. תחנת השידור הראשונה פעלה בתקופתו של יאיר ולאחר הירצחו פסקו השידורים למשך שלוש שנים. בשנת 1945 הוקמה התחנה מחדש. יעקב יצחקי (אלכס), הוא שהקים אותה. נתן ילין מור (גרא) בחן את התאמתו של נתן מרפיש (גד) להיות קריין "... מהמילה הראשונה שיצאה מפיו, הלך ליבי שבי אחר קולו הגברי, החסון..." (גרא). נתן וגאולה כהן נבחרו לשמש כקרייני תחנת השידור של לח"י. הם קראו מן החדר הסגור שבאחת מעליות הגג בתל אביב, בעוד מכונית הבולשת, מצוידת במיטב המכשירים, מסתובבת לגלות את מקום התחנה.

בפברואר 1946, לאחר כחודשיים וחצי בהם שידרו פעמיים בשבוע תפסו הבריטים את התחנה בזמן השידור. נתן ילין מור (גרא) מתאר את ההתרחשות: "בשביל לחמם ולהכין את המשדר בא אלכס, כרגיל, סמוך לשעה שבע, לחדר הגג ברחוב השומר. החדר היה טוב לצורך המשדר. קל היה להתקין אנטנה מתאימה על הגג. אבל החדר החל לעורר חששות מבחינת ביטחון. זה שבועות אחדים נערכו השידורים מאותו חדר והגיעה השעה לעבור למקום אחר. אלכס כבר שכר מקום חדש והשידור הבא אמור היה להיערך ממנו. הערב הוא השידור האחרון מעליית הגג ברחוב השומר מספר שלוש... על הגג הוצב כרגיל, שומר מזוין באקדח שקיים קשר עין עם שומר אחר, שעמד ברחוב, בקרן נחלת בנימין אלנבי. במקום הופיע גד (נתן מרפיש) כתב היד של חלקו בשידור היה בידו מבעוד יום. הופיעה גם גאולה שהחלה לעיין בכתב היד שלה.

השעון של אלכס הראה שבע ושלושים. הוא הרכיב את אוזניותיו, שרק את חיילים אלמונים, וגד קרא את קריאת הפתיחה. אל הרמקול ניגשה גאולה כהן והחלה לקרוא בהתלהבות כדרכה. לפתע פרץ לחדר השומר שעל הגג, מבוהל: "צבא!" תוך כדי קריאה הרגישה גאולה שהתרחש דבר והיא שאלה: "מה קרה?" אלכס ניתק מיד את זרם החשמל מן המשדר. הוא הסביר לנוכחים: "אנו מוקפים צבא, הסתלקו מיד! אני אדאג למה שצריך".

אלכס ארז את המשדר בשתי מזוודותיו ודחף אותן אל מתחת למיטה. את המפתחות השליך לגג כדי שיוכל למצוא אותם אם יתברר שזו בהלת שווא. בעצמו החל יורד במדרגות אך במישורת הקומה השנייה עצרוהו החיילים... כל הגברים שנמצאו בבית, בדירות ובחדר המדרגות, נלקחו לחקירה. אנשי לח"י הספיקו להשמיד חומר כתוב שעלול היה לשמש עדות מרשיעה נגדם, אך סיפור ה"אליבי" שלהם לא הועילו. נתן ואלכס נשלחו ללטרון ואחר כך הוגלו לאפריקה. גאולה נשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

את נפילתה של תחנת השידור ליווה עיתון "המעש" בברכת עידוד לרבבות מאזיני התחנה הנאמנים עם הבטחה לשוב אליהם בהקדם האפשרי. "קול המחתרת העברית עוד ייבקע ויעלה"- הבטיח העיתון "האויב מצויד באמצעי הטכניקה החדישים, רשם הצלחה לזכותו. הוא הצליח לגלות את תחנת השידור של לוחמי חירות ישראל. אך לא לאורך ימים לא יבקע הקול. שירות השידור של לוחמי חירות ישראל יחודש. הוא יורחב וישוכלל. כאשר התרחבה ושוכללה כל פעולתנו לאחר כל כישלון. כי הלוחם העברי איננו נרתע מפני קשיים וכישלונות. הם משמשים לו דרבן בהמשך פעולתו".

וכך היה. לאחר נפילת המשדר הורכב משדר חדש ברחוב עמק יזרעאל-פינת הרצל בת"א, לא רחוק ממקום המוזיאון כיום. התחנה שידרה בהצלחה שידורים רבים מתחת לאפם של הבריטים. גאולה כהן, שברחה באפריל 1947 מהכלא שבה לקריין בתחנה עד להפסקת פעולותיה של לח"י בקיץ תש"ח.