הגיוס ללח"י

 לח"י הייתה המחתרת הקטנה ביותר והנרדפת ביותר, וכדי להגן על קיומה ולאפשר לה חופש פעולה היה הכרח לשמור על סודית מוחלטת. כיצד, אם כן, הצליחו חברים חדשים להצטרף אליה? השיטה המקובלת הייתה שיטת ההמלצות האישיות. חברי לח"י הציעו רשימות של מועמדים שעשויים לדעתם להתאים לפעילות המחתרת. אחרי שהיו מאתרים כאלה מסביבתם המוכרת, ממקומות לימודיהם, עבודתם וכיו"ב, היה עליהם לאסוף נתונים על דעותיהם ועל אופיים. אל המועמדים הפוטנציאלים נשלח תחילה חומר הסברה כפעולת "ריכוך": עיתון "המעש", חוברות פוליטיות, כרוזים של תחנת השידור וכו'. אחר כך נשלח אליהם חבר לח"י שתפקידו היה לשכנע את המועמדים בצדקת הדרך הרעיונית של המחתרת ולגשש אם ירצו להתגייס אליה ולקחת חלק במאבק בשלטון הזר. המועמדים שהביעו את רצונם להצטרף נבחנו ונבדקו בבדיקות מדוקדקות ככל האפשר. אלה שנמצאו כשרים הוזמנו לוועדת הקבלה.

טקס הקבלה התקיים על פי הזמן והמקום: במקלטים ציבוריים או במבנים עזובים, בגנים ובפרדסים. אפלת המקום הסתירה את פניהם של המראיינים והשרתה אווירת מסתורין מסביב. המועמד הובא למקום בעיניים קשורות והיה עליו לעמוד במבחן התשובות לשאלות ולהגיב לתיאורי הקשיים והסכנות המצפים לו במחתרת – רדיפות, מאסר, עינויים ומוות. אלה שעמדו במבחן ועדת הקבלה ונתקבלו למסגרת המחתרת יצאו להכשרה מתאימה לתפקיד שנבחר עבורם.

הלוחמת חנה ערמוני מספרת על גיוסה שלה למחתרת:

תארי איך הצטרפת ללח"י

הייתי אז בת 16. כמו כל בנות גילי הייתי יוצאת לבלות על שפת הים בתל אביב, במקום בו צעירים וצעירות היו מטיילים ומשוחחים. באותו מקום פגשתי  שלושה נערים בני גילי שנראו לי רציניים והייתה בינינו שפה משותפת. אחרי שהתיידדנו קצת הם הציגו את עצמם כחברי 'הגנה' ושאלו למה אני לא מצטרפת ל'הגנה'. עניתי שאני לא מזדהה עם הגישה הדפיטיסטית ובוויכוחים שלנו הייתי מתקיפה את מדיניות ה'הגנה'. אחרי זמן מה בא אלי אחד מהם לבדו ואמר לי "אם כך את חושבת, למה את לא עושה כלום?" עניתי שהייתי רוצה לעשות אבל אני לא יודעת איך. הוא אמר "אם לא תספרי לאף אחד, אני יכול להפגיש אותך עם איש לח"י שאני מכיר". עניתי שאשמח והוא קבע לי פגישה. קיבלתי את הפרטים: מקום, שעה וסיסמא. כמו כן נאמר לי לשמור על סודיות מוחלטת. לפגישה שנקבעה הופיעה בחורה גבוהה וביקשה ממני לעצום עיניים. היא הובילה אותי דרך רחובות תל אביב עד שלבסוף הוכנסתי למקום סגור. ידעתי שהגעתי לוועדת קבלה.

ומה את זוכרת מועדת הקבלה?

כאשר פתחתי את העיניים ראיתי שהבחורה הלכה ואני נמצאת בחדר כמעט ריק. מולי היה רק כיסא ושמיכה גדולה תלויה. לא יכולתי לראות מי מאחורי השמיכה, אבל מי שהיה, הציץ עלי דרך חור גזור ושאל אותי למה אני רוצה להצטרף למחתרת. הצגתי את דעותיי. אמרתי שאני רוצה מדינה יהודית עצמאית ושאינני מסכימה עם הספר הלבן ועם מדיניות ההבלגה של ה'הגנה', שלדעתי לא עושה מספיק. הקול שמאחורי השמיכה המשיך לשאול: מה תעשי אם ההורים שלך יתנגדו? האם את יודעת במה כרוכה החברות במחתרת? האם את מוכנה להתמודד עם הסכנות הרבות ואולי אפילו לשלם בחיים על הפעילות המחתרתית? עניתי כמיטב יכולתי. בסופה של השיחה נאמר לי לחכות לתשובה. כנראה שהנחתי את דעתם של המראיינים כי בספר ימים אחר כך ניגש אלי בחור שקבע לי פגישה עם האחראי שלי.

איזו הכשרה עברת אחרי שהתקבלת?

התחלתי לפעול בתוך תא של שלושה חברים ומדריך אחראי. פעילות התא הייתה בהתחלה בעיקר דיונים על אידאולוגיה, בהמשך הדבקת כרוזים, חומר הפצה והסברה לתיבות דואר ולבסוף גם שימוש בנשק ומטווחים שהיו חיוניים לפעולות. בהמשך השתתפתי בפיצוץ גשר נעמן ובהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה."