יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.

בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה
אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"







 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.
מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").

גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.
גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.
קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":

יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

פרידה מיפה תבואה


השבוע הלכה לעולמה חברת מחתרת לח"י יפה תבואה. מבט על חייה מלמד משהו על האומץ והתעוזה שאפיינו נשים לוחמות בתקופת המנדט. יפה עלתה לארץ כנערה צעירה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נענתה לקריאה לנשים יהודיות בארץ לקום ולהצטרף למאמץ המלחמתי והתגייסה לא.ט.ס. חיל הנשים של הצבא הבריטי.
                        יפה שירתה כנהגת רכב כבד – כרזת גיוס לא.ט.ס.

במסגרת הצבא הבריטי נשלחה יפה למצרים ושירתה כנהגת רכב כבד. השירות בצבא הבריטי לא הפריע לה להצטרף למחתרת לח"י שמאבקה בשלטון הבריטי בארץ ישראל תאם את השקפותיה. היא ביצעה פעולות שונות עבור המחתרת, ביניהן העברת מזוודות עם רימונים נשק וחומרי תעמולה אותן סחבה ברכבת בין ארץ ישראל ומצרים בדרכה מחופשת מולדת. אבל מה שייזכר לה יותר מכל הוא החלק שלקחה בפעולה המפורסמת והמשמעותית ביותר של לח"י – ההתנקשות בלורד מוין.
ב-1944 התנקשו שני צעירים חברי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בחייו של  הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי המזרח התיכון, הלורד מוין, שהיה בעיני לח"י סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. חכים ובית צורי נתפסו ונדונו למוות. הם הועלו לגרדום בקהיר.
תפקידה של יפה בת ה-19 היה להיות "בת הזוג" של אליהו חכים ו"לטייל" עמו כדי לבצע תצפיות לתכנון הפעולה ואף להעביר לבחורים דרכונים מזויפים. לאחר ההתנקשות באו חוקרי הבולשת לחפש את יפה בבסיס. היא היתה אז חולה מאוד ומאושפזת בבית חולים עם חום גבוה. חברתה לפלוגה, נהגת אמבולנס, שהבינה מיד במה מדובר, טסה באמבולנס לבית החולים, פקדה על יפה ללבוש מדים, הבריחה אותה למחנה, עזרה לה לשרוף את כל החומרים המפלילים והחזירה אותה למיטת בית החולים כאילו לא יצאה ממנה מעולם. יפה, מתוך דמדומי החום, לא ידעה כלל מי הבחורה שהצילה אותה מעונש כבד. רק אחרי שנים התגלתה זהותה. זו היתה סוניה פרס.

          ההתנקשות בלורד מוין – הסיפור מוצג במוזיאון לח"י.

עם קום המדינה התגייסה יפה לחטיבה 8, חטיבת השריון של צה"ל והשתתפה, בין השאר, בכיבוש שדה התעופה לוד בתפקידה כנהגת אמבולנס. היא זכתה להעביר את שארית חייה במדינה היהודית עליה חלמה כאישה צעירה. עד כמה שמחה על זכותה לחיים שכאלה? על כך מעידים דבריה מראיון בו נזכרה בשירותה בצבא הבריטי: "אני זוכרת שהקצינה הבריטית לימדה אותנו את ההמנון הבריטי, וזה הקפיץ אותי: מה לי ולהמנון הבריטי כשאני רוצה מדינה יהודית? מאז, כששרו את ההמנון במסדרים הייתי מניעה את השפתיים אבל בלב שלי הייתי שרה את התקווה".

 יפה תבואה – יהי זכרה ברוך.

יום חמישי, 29 באוגוסט 2019

ביקור מעניין במוזיאון לח"י - לוחם לח"י בן ציון משה





                                                                  בן ציון משה ונכדתו במוזיאון לח"י
בשבוע האחרון זכינו לביקור מעניין ומרגש !

 בן ציון  משה, המכונה במחתרת 'זמיר', לוחם לח"י הגיע לסיור במוזיאון כדי לספר  לנכדתו על עברו במחתרת. הוא נוהג לעשות זאת עם כל אחת ואחד מנכדיו.
משה סיפר שהצטרף ללח"י בגיל 15,וצורף למחלקת הגיוס ולאחר מכן למחלקה ו', שם הוטלו עליו שליחויות שונות, לעיתים קשות ביותר. לאחר החלטת החלוקה, הועבר לתפקידי לחימה והשתתף גם בפעולת החרמת הכסף בבנק ברקליס ברחוב אלנבי.
בן־ציון בן יעקב וחנה נולד ב־9 בינואר 1930 בעדן שבתימן. עלה ארצה בהיותו בן שלוש, יחד עם הוריו ושלושה מאחיו, דרך תעלת סואץ. הם התיישבו בכרם התימנים בתל־אביב בבית ערבי, שבעליו התייחס אליהם יפה. למד בבית־הספר תלמוד תורה לתימנים ברחוב קלישר. המצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר עקב מחלת אביו, וכבר בגיל 11 נאלץ לצאת לעבודה, ללא ידיעת אמו, כדי לסייע לה בפרנסת המשפחה.
בתחילת 1945 היה לחבר בית"ר וכעבור מספר חדשים הצטרף לתא־נוער של לח"י
עם הגיוס לצה"ל, הוצב לחטיבה 8 ושובץ בפלוגה ג' של גדוד .82 השתתף בכל הקרבות של אותה פלוגה: ביהודיה, כפר ענא, שדה־התעופה לוד, דיר טריף, בית נבאללה, קולה, מזרעה, וילהלמה, איזור פלוג'ה ובאר־שבע
בקרב על כיבוש עיראק־סואידן, ב־9 בנובמבר 1948, היה בזחל"ם הנהוג בידי גאנה סימן־טוב, גיבור ישראל. הזחלם נפגע וחמישה מלוחמיו, אף הם חברי לח"י, נהרגו, בעוד שניים נפצעו קשה ונותרו קטועי רגל. בן־ציון, שנפצע גם הוא, היה היחיד שנשאר שלם בגופו. שוחרר מצה"ל ב־1949 ושרת במילואים עד 1985.
מקצועו האזרחי: רצף בניין עד צאתו לגימלאות, בגיל 65.
ב־1958 נשא בן־ציון לאשה את אסתר חראץ והם מתגוררים בירושלים. להם שלוש בנות ונכדים.

יום ראשון, 7 ביולי 2019

תערוכת קריקטורות במוזיאון לח" – יליד ארץ חלומותי – בין דוש לשרוליק ן- קריקטוריסט במחתרת



ב- 4 ביולי 2019 התקיים אירוע פתיחה חגיגי ומרגש במוזיאון לח"י לתערוכת קריקטורות של קריאל גרדוש (דוש),  בו נכחו  נציגי משהב"ט,בני משפחה וותיקי לוחמי לח"י.
בתצוגה ליד הקריקטורות מופיע השם "שיר". מי היה אותו "שיר" ,חבר לח"י המסתורי שצייר  קריקטורות בעיתוני המחתרת? יודעים זאת  אולי רק מעט  יודעי דבר.
החלק הראשון של התערוכה מציג את סיפורו של  "שיר", הלא הוא -  דוש (קריאל גרדוש) -  הקריקטוריסט הנודע, חלוץ  הקריקטורה  הפוליטית הישראלית היומית , יוצר "שרוליק" הצבר  המיתולוגי.
דוש החל את דרכו המקצועית בנסיבות לא צפויות, דווקא בארגון לח"י בפריס לאחר מלחמת העולם השנייה. קרל גרדוש , יליד הונגריה וניצול שואה, הגיע לפריס ב-1946 עם אשתו שושנה ושניהם הצטרפו לפעילות תא לח"י שבמקום . אנשי המחתרת גילו את כישרון הרישום של גרדוש שהיה לגביו תחביב בלבד  (חלומו היה להיות סופר). והטילו עליו לאייר את חומרי התעמולה של הארגון ולצייר קריקטורות בביטאון "המעש". הקריקטורות נשלחו לארץ ופורסמו בעילום שם וביטאון "המעש" הודבק באישון ליל על קירות בתים ואף הופץ בסתר.
במרץ 1948 עלו גרדוש ואשתו ארצה, והוא המשיך לצייר קריקטורות "במעש"  וגם ביומון הלח"י  "מברק". עליהן חתם בכינוי  –"שיר" . כמו כן יצר טורים מאוירים מהווי התקופה בחודשים הסוערים של  מלחמת העצמאות.  
ב-17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי לח"י בחיי מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט ועקב כך נסגר "מברק" על ידי הממשלה. מיד לאחר מכן – רבים מחברי הלח"י , דוש ביניהם,  נעצרו ונאסרו במשטרת יפו ולאחר מכן בכלא עכו.  ב1949 –חזר "המעש" " להופיע כעיתון מפלגת "הלוחמים" שהוקמה על ידי יוצאי לח"י, ו"שיר" המשיך לפרסם בו קריקטורות ואיורים .
בחלק השני של התערוכה , דרך מבטו האישי והייחודי של יוצר, מוצג סיפורו של שרוליק שהוא סיפורה של התצוגה. שרוליק או ישראליק, כמו שקרא לו דוש, דמות הילד הצבר,גיבור הדרמות המצוירות שהפך לסמל לאומי ולאיקון תרבות.שרוליק הוא אחד מהישגיו הבולטים של דוש.  דוש היה הראשון שמיסד את אמנות הקריקטורה בארץ כביטוי עיתונאי פרשני חשוב והיה יוצר מרכזי ובעל השפעה רבה. כבר בתחילת דרכו ב״העולם הזה״ וב״מעריב״. בראשית שנות ה־ 50 , איתר דוש את הצורך בדימוי חזותי שייצג את מדינת ישראל ואת העם היושב בה. סמל זה - שרוליק, לא היה דמות שמקורה בשורשים יהודיים או מסורת יהודית אלא טיפוס ישראלי חדש בהא־ הידיעה.


אתם מוזמנים לתאם ביקור בתערוכה שתוצג במוזיאון במהלך ששת החודשים הקרובים. 

יום ראשון, 26 במאי 2019

מה הקשר בין פעולת לח"י בתחנת הרכבת הצפונית ברחובות, גבעת הקבוצים וג'ירפות?



בשבוע שעבר ביקרנו  במכון איילון, שכיום משמש כמוזיאון המספר את אחד הפרקים המרתקים והמסתוריים בתולדות המאבק על הקמת מדינת ישראל.  סיפור מפעל לייצור תחמושת של ההגנה  ששכן בגבעת הקיבוצים, ששמשה מסווה למפעל תת קרקעי לייצור תחמושת. ראינו ושמענו על המפעל שנמצא בעומק של שמונה מטרים מתחת לאדמה וגודלו כמגרש טניס. אודות הבאת המכונות, ייצור התחמושת ועל מאפיה ומכבסה, ששימשו כמעברים נסתרים לשותפי הסוד. היו גם ג'ירפות, שם כינוי לאנשי הקיבוץ שהוסתר מהם המפעל הסודי.
הייתה גם נקודה בה הוזכרה מחתרת לח"י, והסיפור הולך כך: בעקבות רצח יהודים ע"י חיילים בריטים, בפיגוע ברחוב בן-יהודה
 בירושלים בפברואר 1948, הוציאו במרכז לח"י הודעה: ביום א', י"ט באדר א' תש"ח בבוקר( 29 בפברואר 1948), התקיפה יחידה של לוחמי חרות ישראל במוקשים ובנשק אוטומטי רכבת צבאית בקו קביר – לוד, צפונית לרחובות. בהתקפה נהרגו 28 חיילים בריטים מנוסעי הרכבת ועשרות מהם נפצעו...". כתוצאה מכך ערכו הבריטים חיפושים נרחבים באזור והיה חשש כבד שיגיעו לגבעת הקיבוצים ויגלו את המפעל הסודי. כדי להקדים תרופה למכה, עובדי המפעל מההגנה לבשו חלוקים לבנים ויצאו לסייע לפצועים הבריטים. פעולה זו הסירה את חשד הבריטים ומנעה חיפוש באתר.

                                              לוד, צומת המסילות בתקופת המנדט הבריטי

יום שלישי, 21 במאי 2019

מעשה בתזמורת ג'ז ירושלמית


בנובמבר 1947, הובאה על ידי מחלקה ו' – מחלקת הידיעות של לח"י תכנית לחיסולה של כל המחלקה היהודית של הבולשת הבריטית בירושלים – בבת אחת.
מחלקה ו' קיימה בתוקף תפקידה גם קשרים עם נשים שנהגו להתרועע עם החילים והקצינים הבריטים . אחת מהן סייעה למחתרת בזיהוי קציני הבולשת וצילומם.
על פי התוכנית, הציעו אנשי לח"י לאותה סייענית לארגן מסיבת יום הולדת ולהזמין אליה את כל בלשי המחלקה היהודית, עשרות קצינים שיבואו לבלות עמה ועם חברותיה. האישה לא ידעה כמובן מהי התכלית האמתית של האירוע. סופר לה שאנשי המודיעין של לח"י רק יארבו בקרבת מקום ויצלמו את פניהם של הקצינים על מנת שיוכלו לזהותם בעתיד. למסיבה הוקצב סכום של 200 לירות ארץ ישראליות שהיה סכום גדול באותם הימים.
הפעולה הוכנה בקפידה. הוכן מטען גדול שבכוחו לחסל את כל אנשי המחלקה היהודית – אך לא כך היה.
חברי המחתרת הופתעו לגלות שלמסיבה הוזמנה תזמורת ג'ז שכל חבריה היו יהודים. לא נמצאה כל הצדקה לפגוע ביהודים חפים מפשע. שליח מיוחד התקשר עם מרכז לח"י וזה החליט לבטל את הפעולה.
בלשי הבולשת הבריטית בילו לילה נהדר על חשבון המחתרת, חזרו לבתיהם בריאים ושלמים ולא ידע שאותו לילה ניצלו חייהם הודות לנגני ג'ז יהודים.








יום ראשון, 28 באפריל 2019

עמדת לח"י בנוגע להחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר


                

                                                 קריאל גרדוש (דוש) המעש- ג' שבט תש"ח



בסתיו 1947 נתקבלה ההחלטה הפוליטית שהייתה אולי החשובה ביותר בתולדות התנועה הציונית, תכנית מטעם ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל.  החלטת האו"ם ניתנה ב-29 בנובמבר 1947, וקבעה שארץ ישראל המערבית תחולק ל-3 יחידות מדיניות: מדינה יהודית, מדינה ערבית, ואזור ירושלים ובית לחם שיהיה גוף מדיני נפרד, הנתון למרותו הישירה של האו"ם. אף שדובר בה על חלוקת הארץ, הרי משמעותה הייתה כי קבע העולם שלעם היהודי מגיעה מדינה עצמאית משלו בארץ ישראל. בשל כך נתקבלה החלטה זו בשמחה כה רבה על ידי הישוב היהודי בארץ ועל ידי היהודים בעולם.
לח"י מצידה, שיבחה את ההמלצה על סיום המנדט הבריטי, שהייתה בה הכרזה  ברורה על השלטון הבריטי כשלטון זר, אבל היא מתחה ביקורת על כך שנמנעה להמליץ על חיסולו המיידי של השלטון הזר. כמובן נמתחה ביקורת על המלצת הועדה לחלוקת ארץ ישראל.
בגיליון 'במחתרת', ט"ז אלול תש"ז, מדגישים את חשיבות ההישג באו"ם ואת הקשר של המלחמה, העפלה, והתיישבות להחלטה. כתוב כי "זכותו של העם העברי לחיי עצמאות מדינית במולדתו נובעת מעצם קיומו והכרתו הלאומית. הכרה זו מצד או"ם הוא הישג חיובי, הנובע מגילוי המעש העברי במלחמה , בהעפלה ובניין" כהוכחה הם מבליטים את תרומתה של לח"י לסיום המנדט הבריטי- "מלחמת המחתרת חשפה את פרצופו הכובש והמדכא של השלטון הבריטי, הכריחה את הממשלה להעביר את בעיית ארץ ישראל לאו"ם, ובשלב השני להודיע על סילוק האדמיניסטרציה והצבא הזר מן הארץ."
בכל הנוגע להסכם חלוקת ארץ ישראל הנהגת לח"י הביעה את מורת רוחה וקבעה כי "הועדה המליצה ברוב קולותיה על ביתור הארץ לנתחים אשר יקראו 'ממלכת עבר הירדן', 'מדינה יהודית', 'מדינה עברית' ו'אזור ירושלים הבינלאומי' . המלצה זו מנוגדת תכלית ניגוד לדרישת טובתה של הארץ, של תושביה ושל העם העברי כולו. ארץ ישראל היא אחת ושלמה מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, פוליטית וכלכלית. היא מולדתנו ואינה ניתנת לחלוקה. חלוקתה של ארץ ישראל על ידי החלטת האו"ם היא פשע כלפי האמת ההיסטורית, הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי."
מדברים אלה עולה כי עמדת לח"י כלפי החלטת האו"ם הייתה דו ערכית. הם שמחים על הכרת העולם בחשיבות של הקמת מדינה לעם היהודי, ומדגישים את פעילותם לקידום הכרה זו.  אולם מסתייגים מהחלטת החלוקה של ארץ ישראל מן הסיבות המוזכרות לעיל.
בעקבות הכרזת האו"ם על תכנית החלוקה ותגובת הערבים לתכנית זו חל מפנה ביחסה של המחתרת כלפי הציבור הערבי. מיחס של יריב, שחקן נוסף למאבק, שניתן לשתף עמו פעולה, לראייתו  כאויב מתנגד שאינו מוכן להסכמים אלא יאבק עד הכרעה, ועל כן יש להכות בו ללא רחם. ביטוי לשינוי גישה זה נראה מיד בתחילה של סדרת פעולות שבצעה לח"י כנגד הישוב הערבי בארץ כדוגמת פיצוץ בניין הסראיה ביפו.
הקריקטורה של דוש (שיר – שם מחתרתי) מבטאת הצצה לתפיסה נוספת והסתכלות מעניינת על הגישה הבריטית לתכנית החלוקה. היא מעלה בכך ספקנות ביחס לכוונה האמתית של הבריטים לקיים את החלטת האו"ם.
המחתרת לא האמינה שהבריטים יעזבו את הארץ וחשבה שתכנית החלוקה תהייה 'הגזר' שיסיח את דעת הישוב היהודי מכוונת הבריטים להישאר בארץ ככוח משפיע ומכוון. אנשי לח"י לא האמינו שהבריטים יעזבו באמת, לכן המחתרת המשיכה לתקוף את הבריטים גם לאחר הסכם החלוקה.
בימים אלו אנו עובדים על הקמת תערוכה בפרי עבודתו של דוש, בה יוצג תהליך הולדתו של דמות 'שרוליק' – סמל הישראליות, וקריקטורות ואיורים של דוש כחבר מחתרת.
התערוכה צפויה להיפתח לקהל הרחב במהלך קיץ
  2019 במוזיאון לח"י.

                                                                        כתבו: יעל הלוי ואבנר רוזביץ













יום ראשון, 17 במרץ 2019

הסרג'נט, הרב והערבייה – תחפושות במחתרת


חברי לח"י עשו שימוש בתחפושות לא רק בפורים אלא כל השנה. תחפושות היו חלק חשוב וחיוני בפעולות רבות שביצעה המחתרת- יאיר למשל, כאשר נאלץ להסתתר מפני הבריטים, ביקש מרוני אשתו שתשלח לו בגדי אישה על מנת שיוכלו לשמש לו כהסוואה, ישראל אלדד, בזמן היותו אסיר בכלא ירושלים חולץ על ידי קבוצת לוחמים בלבוש כסניטריים רפואיים, ושני אליהו, כשהבריחו את הגבול למצריים על מנת להתנקש בחייו של הלורד מוין עטו תחפושות של שוטרים בריטים.



שימוש בתחפושות שוטרים וחיילים בריטיים נמצא באופן אירוני מועיל במיוחד לאנשי לח"י. לא מעט פעולות נחלו הצלחה הודות לכך שהלוחמים היו לבושים דווקא כשנואי נפשם. בספרו "גויסנו לכל החיים" מתאר דוד שומרון את ההתחפשות לבריטים לפני יציאה לפעולה: "יום הפעולה הגיע. מדדנו את התלבושות והתאמנו אותן למידותינו. תפרנו את הסמלים והמספרים על הכתפיות, החזה, והכובעים. כיוון שהייתי "הדובר הראשי" בפעולה "הועליתי" לדרגת סרג'נט ושלושה פסים חוברו אל שרוולי. כדי להגביר את הרושם שעלי לעשות תפרו גם אותות מערכה אל חזי... בפעם הראשונה בימי חיי הרגשתי מה פירוש הדבר להיות שוטר בריטי בארץ ישראל. הלכנו ברחוב, ארבעה בחורים זקופים, אקדחים גלויים תלויים בצד המותן והעוברים ושבים זזו לצדדים ופינו לנו דרך. על המדרכה, בבית קפה קטן, עמדו מספר שולחנות ואליהם הסבו אנשים. כשעברנו לידם נפסקו השיחות. אחדים הביטו בנו בפנים נפחדות בחושבם כנראה, שנערוך אצלם חיפוש."

דוגמא נוספת היא התחמקותו של יעקב בנאי (מזל) מפני הבריטים הודות לכך שהיה לבוש כאחד מהם. מזל מספר: "באחד הערבים אני יוצא לכיוון שפת הים. בפינת הרחובות היו אנגלים שהחליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. שתי ניידות סגרו את השטח, הזרקורים הופעלו, ושאגות השוטרים נשמעו מכל עבר. סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו לחפש נשק וכולם עומדים בידיים מורמות ומחכים לתוצאות. בכל ההמולה הזו אני באמצע ועל גופי שני אקדחים ושני רימונים. המחשבות מתרוצצות. אם ארים ידיים כמצווה בוודאי ימצאו עלי את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. האם אנסה לשלוף ולירות? זה מסוכן ולא יעיל. המון קהל, אור מלא וצפיפות איומה. פתאום צץ לי רעיון "לשחק את התלבושת". באותם ימים הסתובבתי הרבה באזורי מגורי הבריטים. אי לכך הייתי לבוש נכון. נעלי זמ"ש, מכנסיים אפורים, פייפ (מקטרת) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים את הידיים אני מחליט להדליק את הפייפ ואומר לעצמי- תתחיל ללכת. אני מתקרב לשורת השוטרים היוצרים את מעגל האבטחה וכאן בא הלא יאומן – אני היחיד מכל הציבור שמורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם."


דוגמאות נוספות לתחפושות לא חסרות. ברחובות תל אביב של אותם הימים נהג להסתובב חסיד נמוך ועב גבות, בעל זקן שחור סבוך, קפוטה ומגפיים, הרי הוא יצחק שמיר. נתן ילין מור נראה לעתים קרובות כאיש עסקים מעונב שעל זרועו תלויה בלונדינית חביבה בתסרוקת מהודרת ומשקפיים מודרניים – היא לא אחרת מאשר גאולה כהן. עבור גאולה היתה התחפושת שחקן מפתח בבריחתה מבית הכלא אל החופש. כך היא מתארת כיצד התחפשה לערבייה בעודה שוהה בבית החולים תחת השגחתה של סוהרת צמודה:

"השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כותונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ומפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים. פקעת סמרטוטים תחובה בצד. אני מתירה את הפקעת. גולשים ממנה זוג נעליים. פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת. מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, חוגרת את המעיל בחגורה ונתקלת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי , סוגרת את הסיכה. אחת שלושים וחמש. אני יוצאת עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים .יצרי דוחק בי לרוץ אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערבייה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט. השוער לא יבקש ממני תעודת זהות... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים. אני מתבוללת בתוך הקהל ויוצאת מן השער."

נראה אם כן, כי תחפושות היו לעזר רב בשחרור היהודים מצריהם מפרס ועד לח"י... חג פורים שמח לכולם!

יום חמישי, 28 בפברואר 2019

חיים אנו במחתרת - מחשבות על שירו של 'יאיר'


חיים אנו במחתרת
מילים: אברהם (יאיר) שטרן
לחן: עממי

חַיִּים אֲנַחְנוּ בַּמַּחְתֶּרֶת
בְּטַחַב אֲפֵלַת מַרְתֵּף,
בּוֹ מְנוֹרָה תִּבְאַשׁ חִוֶּרֶת,
רִצְפָּה יַסְחֶה מָטָר סוֹחֵף.

אוֹתָנוּ בְּחֶשְׁכַת מַחְתֶּרֶת,
בַּסַּנְוֵרִים הִכָּה חֲלוֹם:
סוּחָה עַל הָרִצְפָּה - כִּנֶּרֶת,
אוֹר מְנוֹרָה - זִיו שֶׁמֶשׁ רוֹם.



וְנַאֲמִין - בְּיוֹם צַלְמָוֶת,
עֵת שִׁיר הַקְּרָב רוֹבֶה יָרֹן,
עִם אֱלֹהִים נִשְׂרֶה בַּמָּוֶת
נַקְבִּיל פְּנֵי גּוֹאֵל צִיּוֹן.

נַקְבִּיל פָּנָיו, יְהִי דָּמֵנוּ
מַרְבַד אָדֹם בִּרְחוֹבוֹת
וְעַל מַרְבַד זֶה מֹחוֹתֵינוּ
כְּשׁוֹשַׁנִּים הַלְּבָנוֹת.



השיר נכתב  על ידי אברהם שטרן, מיסד ומנהיג מחתרת לח"י.  עוסק בתיאור החיים במחתרת ובמעבר מחשכת המחתרת אל האור. עוקב אחר אופי הפעולות ומחירן.
את מילות השיר כתב 'יאיר' בשנת 1933 בטרם הקמת לח"י. התמליל הותאם ללחן 'אנו נהייה הראשונים' כפי שהיה אז מקובל.  על פי ד"ר נתן שחר, לצורך התאמה ויצירת דרמטיות הוכנסו שינויים בלחן. שולמית לבנת שרה את השיר כפי שהושר בלח"י. את הנוסח היא למדה מעזריאל, בעלה, ומחברי לח"י אחרים שישבו במחנות המעצר באפריקה.
יאירה גנוסר חוקרת שירת אברהם שטרן, כותבת כי את השיר כתב 'יאיר' בשנת 1933, והוא שייך לשמונה שירים שנקראו ע"י המשורר "שירי ירושלים", שם המעיד על כך שעיקר גיבושם היה בירושלים. לשיר ישנם כמה  נוסחים. זה המופיע למעלה הנו אף הנוסח המושר.
בבית א' 'יאיר' מתאר מציאות נמוכה של מחתרת מחשכים ועוני. השורה הראשונה בשיר פותחת בתיאור מצב חברתי פוליטי " חיים אנו במחתרת". בהמשך הבית, מתאור חברתי הוא מעצב תמונה של מקום מתחת לאדמה: מחתרת במרתפים, החיים במקומות האפלים. בירושלים בשנת 1933 יש מנורת נפט ומי הגשם חודרים בחורף במרתף הבניין.
בית ב' מתאר ניגודים. מחתרת ואורו העליון המסנוור של חלום גאולה. שלמרות שהדוברים בשיר פועלים במחתרת, אין להם אפשרות לחזות לא בכנרת ולא  בשמש הארץ ישראלית. השמש והכנרת הם עדיין חזון.
בבית ג'  מתאר את ההתמודדות והפואנטה- הניצחון. יש  בו נימות פוטוריסטיות :( זרם אמנותי בתחילת המאה ה-20 שהעריץ את הקדמה הטכנולוגית ואת הנעורים). עתיד מהפכני גדול ייווצר בכח ההרס. קיימת נוכחות של תנועה: " עת שיר הקרב רובה ירון ".
היריב לפי 'יאיר' אינו אדם אלא אלוהים, הגורל. ברצף השיר כרוך הניצחון הגדול במותם של המתמודדים עם הגורל והאל: " עם אלוהים נשרה במות". התפקיד יסתיים ב "נקביל פני גואל ציון" בחגיגת סיום החיים.

                                                                                                        

יום ראשון, 6 בינואר 2019

הדיוקן האחרון של 'יאיר'




                                                        דיוקן אברהם שטרן 'יאיר' - תצוגת מוזיאון לח"י



בשבוע שעבר ביקר במוזיאון בני, שהציג עצמו כידיד משפחת אלחנני, החוקר בימים אלו את מכלול יצירתה של הציירת רחל אלחנני.  במהלך עבודתו מצא ציור לא גמור וזיהה אותו כדיוקן של אברהם שטרן 'יאיר'. כחלק ממחקרו, בני מגיע למוזיאון לראות את אחד המוצגים – דיוקן אחר של 'יאיר', שצויר ע"י רחל אלחנני.
'יאיר' הכיר את הציירת, רחל אלחנני ובעלה ראובן מימי הילדות. הם היו חברים טובים בני אותו גיל, ילידי אותו הכפר בפולין - סובאלקי.
ראובן היה נתין בריטי שייצג חברות בריטיות בישראל, ורחל ציירת, בני הזוג אלחנני תמכו בארגון 'ההגנה', ולמרות חילוקי הדעות , נתנו ל'יאיר' מסתור בביתם, ששכן בשכונת פלורנטין ,ברחוב סלמה- בין רחוב הירקון לקישון, תוך ידיעה שזהו סיכון גדול עבורם. כדי להסתירו בביתם, בכל פעם שהיו מבקרים בבית היה נוהל 'אינטרסול'. כאשר מישהו צלצל בדלת 'יאיר' היה עולה להסתתר בבוידעם שם היה הבוילר. 'יאיר' הסתתר אצל משפחת אלחנני כחודשיים, ועזב את מקום המחבוא על דעת עצמו, כיוון שלא רצה לסכן את בני המשפחה ובמיוחד את רחל שהייתה בהריון מתקדם. (רוני, באותה התקופה, היתה גם בהריון והכירה את המשפחה). הציור איננו חתום על ידי הציירת, וניתן לייחס זאת לנסיבות המיוחדות- הסיכון בהכרות והגשת עזרה ל'יאיר' והאיסור להראותו לאף אחד.