לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה
ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון
"המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה
למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה
חייליה".
ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת
הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז
לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות
היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות
אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות
של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.
יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע
ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט
בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]
"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו
ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם
משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים
אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה
להתרגל לא להיות חייל אלמוני".
אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של
כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד.
בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם
את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.
נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז
צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.
"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!"
קרא הגדוד.
הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים
אלמונים".
ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו
בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים
ירתה שלוש אלומות.
אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:
עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום
אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה
לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל
החיים, משורה ישחרר רק המוות".
לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא
ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.