פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"

 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.

מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").
גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.

גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.

קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":

https://museum-lehi.blogspot.com/search?q=%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94+%D7%9B%D7%94%D7%9F

הסרג'נט, הרב והערבייה – תחפושות במחתרת

חברי לח"י עשו שימוש בתחפושות לא רק בפורים אלא כל השנה. תחפושות היו חלק חשוב וחיוני בפעולות רבות שביצעה המחתרת- יאיר למשל, כאשר נאלץ להסתתר מפני הבריטים, ביקש מרוני אשתו שתשלח לו בגדי אישה על מנת שיוכלו לשמש לו כהסוואה, ישראל אלדד, בזמן היותו אסיר בכלא ירושלים חולץ על ידי קבוצת לוחמים בלבוש כסניטריים רפואיים, ושני אליהו, כשהבריחו את הגבול למצריים על מנת להתנקש בחייו של הלורד מוין עטו תחפושות של שוטרים בריטים.

שימוש בתחפושות שוטרים וחיילים בריטיים נמצא באופן אירוני מועיל במיוחד לאנשי לח"י. לא מעט פעולות נחלו הצלחה הודות לכך שהלוחמים היו לבושים דווקא כשנואי נפשם. בספרו "גויסנו לכל החיים" מתאר דוד שומרון את ההתחפשות לבריטים לפני יציאה לפעולה: "יום הפעולה הגיע. מדדנו את התלבושות והתאמנו אותן למידותינו. תפרנו את הסמלים והמספרים על הכתפיות, החזה, והכובעים. כיוון שהייתי "הדובר הראשי" בפעולה "הועליתי" לדרגת סרג'נט ושלושה פסים חוברו אל שרוולי. כדי להגביר את הרושם שעלי לעשות תפרו גם אותות מערכה אל חזי... בפעם הראשונה בימי חיי הרגשתי מה פירוש הדבר להיות שוטר בריטי בארץ ישראל. הלכנו ברחוב, ארבעה בחורים זקופים, אקדחים גלויים תלויים בצד המותן והעוברים ושבים זזו לצדדים ופינו לנו דרך. על המדרכה, בבית קפה קטן, עמדו מספר שולחנות ואליהם הסבו אנשים. כשעברנו לידם נפסקו השיחות. אחדים הביטו בנו בפנים נפחדות בחושבם כנראה, שנערוך אצלם חיפוש."

דוגמא נוספת היא התחמקותו של יעקב בנאי (מזל) מפני הבריטים הודות לכך שהיה לבוש כאחד מהם. מזל מספר: "באחד הערבים אני יוצא לכיוון שפת הים. בפינת הרחובות היו אנגלים שהחליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. שתי ניידות סגרו את השטח, הזרקורים הופעלו, ושאגות השוטרים נשמעו מכל עבר. סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו לחפש נשק וכולם עומדים בידיים מורמות ומחכים לתוצאות. בכל ההמולה הזו אני באמצע ועל גופי שני אקדחים ושני רימונים. המחשבות מתרוצצות. אם ארים ידיים כמצווה בוודאי ימצאו עלי את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. האם אנסה לשלוף ולירות? זה מסוכן ולא יעיל. המון קהל, אור מלא וצפיפות איומה. פתאום צץ לי רעיון "לשחק את התלבושת". באותם ימים הסתובבתי הרבה באזורי מגורי הבריטים. אי לכך הייתי לבוש נכון. נעלי זמ"ש, מכנסיים אפורים, פייפ (מקטרת) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים את הידיים אני מחליט להדליק את הפייפ ואומר לעצמי- תתחיל ללכת. אני מתקרב לשורת השוטרים היוצרים את מעגל האבטחה וכאן בא הלא יאומן – אני היחיד מכל הציבור שמורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם."

דוגמאות נוספות לתחפושות לא חסרות. ברחובות תל אביב של אותם הימים נהג להסתובב חסיד נמוך ועב גבות, בעל זקן שחור סבוך, קפוטה ומגפיים, הרי הוא יצחק שמיר. נתן ילין מור נראה לעתים קרובות כאיש עסקים מעונב שעל זרועו תלויה בלונדינית חביבה בתסרוקת מהודרת ומשקפיים מודרניים – היא לא אחרת מאשר גאולה כהן. עבור גאולה היתה התחפושת שחקן מפתח בבריחתה מבית הכלא אל החופש. כך היא מתארת כיצד התחפשה לערבייה בעודה שוהה בבית החולים תחת השגחתה של סוהרת צמודה:

"השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כותונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ומפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים. פקעת סמרטוטים תחובה בצד. אני מתירה את הפקעת. גולשים ממנה זוג נעליים. פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת. מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, חוגרת את המעיל בחגורה ונתקלת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי , סוגרת את הסיכה. אחת שלושים וחמש. אני יוצאת עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים .יצרי דוחק בי לרוץ אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערבייה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט. השוער לא יבקש ממני תעודת זהות... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים. אני מתבוללת בתוך הקהל ויוצאת מן השער."

נראה אם כן, כי תחפושות היו לעזר רב בשחרור היהודים מצריהם מפרס ועד לח"י... חג פורים שמח לכולם!

עלייתה ונפילתה של מפלגת הלוחמים

רוח הבחירות המרחפת מעלינו בימים אלו היא הזדמנות להזכיר כי גם יוצאי לח"י הקימו מפלגה משלהם - מפלגה שנאלצה, ממש כמו היום, להתמודד עם חילוקי דעות מרים בתוכה.

כמחתרת, היתה ללח"י מטרה אחת מוסכמת ואחידה: שחרור הארץ מעול הבריטים. בשם הרעיון הזה הצטרפו ללח"י חברים מכל גווני הקשת הפוליטית – מן השמאל ומן הימין כאחד: פועלים, בחורי ישיבות, חברי תנועות נוער, אינטלקטואלים, בעלי השקפות עולם חברתית סוציאליסטית לאומית וליברלית. עם היציאה מן המחתרת ועזיבתם של הבריטים את הארץ עלה רעיון בקרב החברים להתארגן כתנועה פוליטית לגאלית. רעיון זה יצא אל הפועל ב-1948 עם הקמתה של מפלגה חדשה – מפלגת "הלוחמים".

עוד טרם הקמתה של מפלגת "הלוחמים". היה ברור שיתעוררו ויכוחים חריפים בנוגע לאופייה. ראשית, היה צורך לקבוע איזה צביון יהיה לה. האם יהיה זה הצביון הסוציאליסטי שבו דגל נתן ילין מור או שמא תהיה ההתמקדות בראש ובראשונה בצביון הלאומי היהודי כפי שגרס ישראל אלדד? האם עדיף משטר המבוסס על מקורות ישראל או משטר הפונה למקורות הזרים ליהדות? תורת משה או תורת מרקס? אי בהירות בסיסית שררה גם בעמדת לח"י כלפי הבעיה הערבית.   

למרות אי ההסכמות בתוכה יצאה המפלגה אל הדרך. נערך איסוף חתימות, בחירות פנימיות לרשות המפלגה ובחירת מועמדים לכנסת. ישראל אלדד ויצחק שמיר ארגנו את מסע הבחירות של המפלגה. לרשימה נבחרו האותיות ט"ו וכמועמדים הראשיים לכנסת נבחרו ילין מור, שמואלביץ, אלדד וגאולה כהן. נתן ילין מור נבחר כיו"ר המפלגה ויצחק שמיר כמזכיר הכללי.

עם ייסוד הכנסת הראשונה זכתה "מפלגת הלוחמים" במנדט אחד והיתה לעובדה קיימת. ברם, עתידה הפוליטי של המפלגה לא היה מובטח כלל וכלל. לא היו לה מוסדות נבחרים, משרדים וסניפים מאורגנים. מה שכן היו, לעומת זאת, הם חילוקי הדעות שהמשיכו לאכול כל חלקה טובה. ההתנגשות בין השקפותיהם של שני מנהיגי לח"י, ילין-מור ואלדד, באה לידי ביטוי בכנס המפלגה הכללי ועם הזמן הפכה למאבק חריף שניטש בין האגף הסוציאליסטי בראשות ילין מור ושמיר, לבין תומכי אלדד שביקש להקים תנועה "חינוכית לאומית" מצומצמת על בסיס האידיאולוגיה של לח"י.

חילוקי הדעות הללו הלכו והחריפו והיו מה שבסופו של דבר הביא לשיתוק המפלגה ולהחלטה לא להתמודד בבחירות לכנסת השנייה. כך, כמו מפלגות רבות אחרות, בא הקץ על מפלגת "הלוחמים" מייסודם של "לוחמי חירות ישראל".  

קול ציון הלוחמת

 החודש לפני 66 שנה – נתפסה תחנת שידורי הרדיו של לח"י בידי הבריטים.


במסגרת פעולות ההסברה השונות פעלה מטעם לח"י תחנת שידור חשאית – "קול ציון הלוחמת". מטרתה היתה להגיע להמוני בית ישראל על מנת שיבינו מהן הסיבות להמשך המלחמה בבריטים ולגייס אוהדים וחברים נוספים לשורות המחתרת. תחנת השידור הראשונה פעלה בתקופתו של יאיר ולאחר הירצחו פסקו השידורים למשך שלוש שנים. בשנת 1945 הוקמה התחנה מחדש. יעקב יצחקי (אלכס), הוא שהקים אותה. נתן ילין מור (גרא) בחן את התאמתו של נתן מרפיש (גד) להיות קריין "... מהמילה הראשונה שיצאה מפיו, הלך ליבי שבי אחר קולו הגברי, החסון..." (גרא). נתן וגאולה כהן נבחרו לשמש כקרייני תחנת השידור של לח"י. הם קראו מן החדר הסגור שבאחת מעליות הגג בתל אביב, בעוד מכונית הבולשת, מצוידת במיטב המכשירים, מסתובבת לגלות את מקום התחנה.

בפברואר 1946, לאחר כחודשיים וחצי בהם שידרו פעמיים בשבוע תפסו הבריטים את התחנה בזמן השידור. נתן ילין מור (גרא) מתאר את ההתרחשות: "בשביל לחמם ולהכין את המשדר בא אלכס, כרגיל, סמוך לשעה שבע, לחדר הגג ברחוב השומר. החדר היה טוב לצורך המשדר. קל היה להתקין אנטנה מתאימה על הגג. אבל החדר החל לעורר חששות מבחינת ביטחון. זה שבועות אחדים נערכו השידורים מאותו חדר והגיעה השעה לעבור למקום אחר. אלכס כבר שכר מקום חדש והשידור הבא אמור היה להיערך ממנו. הערב הוא השידור האחרון מעליית הגג ברחוב השומר מספר שלוש... על הגג הוצב כרגיל, שומר מזוין באקדח שקיים קשר עין עם שומר אחר, שעמד ברחוב, בקרן נחלת בנימין אלנבי. במקום הופיע גד (נתן מרפיש) כתב היד של חלקו בשידור היה בידו מבעוד יום. הופיעה גם גאולה שהחלה לעיין בכתב היד שלה.

השעון של אלכס הראה שבע ושלושים. הוא הרכיב את אוזניותיו, שרק את חיילים אלמונים, וגד קרא את קריאת הפתיחה. אל הרמקול ניגשה גאולה כהן והחלה לקרוא בהתלהבות כדרכה. לפתע פרץ לחדר השומר שעל הגג, מבוהל: "צבא!" תוך כדי קריאה הרגישה גאולה שהתרחש דבר והיא שאלה: "מה קרה?" אלכס ניתק מיד את זרם החשמל מן המשדר. הוא הסביר לנוכחים: "אנו מוקפים צבא, הסתלקו מיד! אני אדאג למה שצריך".

אלכס ארז את המשדר בשתי מזוודותיו ודחף אותן אל מתחת למיטה. את המפתחות השליך לגג כדי שיוכל למצוא אותם אם יתברר שזו בהלת שווא. בעצמו החל יורד במדרגות אך במישורת הקומה השנייה עצרוהו החיילים... כל הגברים שנמצאו בבית, בדירות ובחדר המדרגות, נלקחו לחקירה. אנשי לח"י הספיקו להשמיד חומר כתוב שעלול היה לשמש עדות מרשיעה נגדם, אך סיפור ה"אליבי" שלהם לא הועילו. נתן ואלכס נשלחו ללטרון ואחר כך הוגלו לאפריקה. גאולה נשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

את נפילתה של תחנת השידור ליווה עיתון "המעש" בברכת עידוד לרבבות מאזיני התחנה הנאמנים עם הבטחה לשוב אליהם בהקדם האפשרי. "קול המחתרת העברית עוד ייבקע ויעלה"- הבטיח העיתון "האויב מצויד באמצעי הטכניקה החדישים, רשם הצלחה לזכותו. הוא הצליח לגלות את תחנת השידור של לוחמי חירות ישראל. אך לא לאורך ימים לא יבקע הקול. שירות השידור של לוחמי חירות ישראל יחודש. הוא יורחב וישוכלל. כאשר התרחבה ושוכללה כל פעולתנו לאחר כל כישלון. כי הלוחם העברי איננו נרתע מפני קשיים וכישלונות. הם משמשים לו דרבן בהמשך פעולתו".

וכך היה. לאחר נפילת המשדר הורכב משדר חדש ברחוב עמק יזרעאל-פינת הרצל בת"א, לא רחוק ממקום המוזיאון כיום. התחנה שידרה בהצלחה שידורים רבים מתחת לאפם של הבריטים. גאולה כהן, שברחה באפריל 1947 מהכלא שבה לקריין בתחנה עד להפסקת פעולותיה של לח"י בקיץ תש"ח.