הפרשה ברחוב דיזנגוף 30

ברחוב דיזנגוף בתל אביב עומד בניין מגורים בעל חזות שלווה ומטופחת. שלוש קומות, מרפסות מלבניות נושאות עציצים רעננים, גדר נמוכה ועץ בחצר. מי שלא יתקרב אל חזית הבניין ולא יקרא את השלט הניצב בכניסה לא יוכל לנחש שבבית זה ממש, התרחשה לפני שנים אחת הפרשות העגומות בתולדות מחתרת לח"י.

 

דיזנגוף 30 אז והיום

זה קרה ביום ג', 27.1.1942, בדירת משפחת מסר שבקומה השלישית, בחדר שנשכר על ידי לוחם לח"י זליג ז'ק. מלבד ז'ק שהו בחדר עוד שלושה: אברהם אמפר, משה סבוראי ויעקב לבשטיין. בחדר התנהל קודם לכן קורס לנשק של לח"י אולם באותו היום לא היתה כל פעילות. הארבעה ישבו בחדר, לא חמושים, ושוחחו ביניהם על ענייני המחתרת.

קרוב לשעה ארבע עזב יעקב את החדר ונכנס לבית השימוש. פתאום נשמע צלצול חזק וממושך. יעקב שמע צעדים מתפרצים ופונים שמאלה – אל חדרו של ז'ק. לאחר מכן התחוור לו מה התרחש בחדר.

 אל הדירה פרצו שלושה שוטרים בריטיים באקדחים שלופים ובראשם קצין הבולשת ג'פרי מורטון. לוחמי לח"י המופתעים עמדו והרימו את ידיהם.

מורטון פרץ לאמצע החדר, כיוון את אקדחו מול אברהם אמפר וירה אל בטנו שלוש יריות. מיד אחר כך הפנה את אקדחו וירה שלוש יריות אל זליג ז'ק, הסתובב עוד פעם וירה שתי יריות במשה סבוראי. לאחר שסבוראי כבר נפל ניגש אליו מורטון וממרחק של מטר אחד כיוון את אקדחו אל רקתו וירה עוד ירייה. לאחר מכן פנה אל בית השימוש וירה בדלת הנעולה.

מורטון עצמו לא ניסה להכחיש שירה לעבר בלתי חמושים. בדו"ח הבולשת שפורסם לאחר מכן כתב: "על המיטה הראשונה ממולי זיהיתי מיד את זליג ז'ק, שברח זה לא מזמן ממעצר. על המיטה השנייה שכבו שני אנשים אחרים. כל השלושה לא היו מזוינים... פקדתי עליהם בעברית לא לקום מהמיטה וכאשר היה נדמה לי שאחד מהם מנסה להגיע אל המעיל שהיה לידו, פתחתי באש לעבר השלושה."

לאחר היריות פרצה לחדר עדת בלשים נוספת בראשותו של הקצין ווילקין לביצוע חיפוש. נמצאו שני רימוני סרק ואקדח, שהוכנס במתכוון על ידי הבלשים בכדי "לנמק" את הרצח.

יעקב לבשטיין שמע את היריות והבין את הנעשה. הוא טיפס דרך האשנב, נאחז בצינור צר שהיה בחוץ והתחיל יורד מהקומה השלישית. מלמטה ניתך עליו מטר יריות אף על פי שברור היה כי אין לו דרך להימלט והוא מוכרח להגיע לידי הבלשים והשוטרים המקיפים את הבית. כשהגיע למדרכה נעצר ע"י הבריטים.

הפצועים הובאו לבית החולים הממשלתי ביפו. זליג ז'ק ואברהם אמפר נפטרו מפצעיהם בבית החולים לאחר ארבעה ימים. יעקב ומשה נידונו למאסר עולם שהומר לעשר שנים אך שניהם הצליחו להימלט מבית הכלא עוד לפני כן, יעקב ב-1943 ומשה ב-1948.

מדוע כונו אנשי לח"י רוצחים, שודדים ו'גיס חמישי'?

פעולת ההתנקשות שתוכננה ע"י לח"י (בשמו הקודם אצ"ל בישראל) במטרה לחסל את ראשי הבולשת בתל אביב באמצעות מלכודת נפץ. 

המקום שנבחר הוא חדר בקומת הגג ברחוב יעל 8 בתל אביב. לצורך הפעולה הוסווה החדר כמעבדה כימית מלאה במכשירים וצנצנות. בתוך ארון שעמד מול החלון הותקן מוקש חשמלי שיופעל כנגד השוטרים הבריטים שיגיעו לחדר.

הכוונה היתה לביים פיצוץ שיוביל לכך שאחד השכנים יתקשר למשטרה הבריטית. הותקן מוקש נוסף בקומת הקרקע בכניסה לבניין שיופעל רק כאשר תגיע תגבורת לאחר הפיצוץ הראשון. מוקש זה יועד לג'פרי מורטון ותומס וילקין, אנשי הבולשת במחוז תל אביב שהיו המסוכנים והפעילים ביותר כנגד המחתרת.
הפעולה התחילה כמתוכנן ב20/1/1942 בשעה 9:20 בבוקר, בהפעלת פצצה קטנה שנועדה להזעיק את המשטרה.
למקום הגיע שלמה שיף, מפקד משטרת תל אביב, עם שוטרים נוספים. המוקש הראשון פוצץ ושיף נהרג במקום, שלושה שוטרים נוספים נפצעו- נחום גולדמן, זאב דיכטר וא"ט טרורטון (לאחר מכן מתו מפצעיהם גולדמן וטורטון). כמצופה קציני הבולשת וילקין ומורטון לא איחרו לבוא  אבל קהל רב נאסף ליד פתח הבית ואנשי לח"י שלא רצו לפגוע בחפים מפשע ביטלו את הפעולה ולא הפעילו את המוקש השני.

הפעולה בה נהרגו שני קצינים יהודים עוררה זעם וכעס רב בציבור הרחב שכינה את לוחמי לח"י - טרוריסטים, רוצחי שוטרים יהודים, 'גיס חמישי'.  

האם "יאיר" ניסה לברוח כשנתפס על ידי הבריטים?

את הרצח שהתרחש ב-12.2.1942 בדירתם של משה וטובה סבוראי בתל אביב, תיאר הסופר רם אורן בספרו "ימים אדומים" כך:

מורטון נופף באקדחו לעברו של "יאיר".

"קום!" פקד עליו.

מנהיג לח"י ציית והתרומם בלאות.

"גש אל החלון," הורה לו מורטון, "פתח אותו."

"יאיר" לא זע. היה לו ברור מה עתיד לקרות.

מורטון גידף ופנה לפתוח את החלון בעצמו.

בזרועותיו החזקות סובב את גופו של "יאיר" כשפניו אל החלון.

הוא התרחק מעט וירה בו.

"ראיתם?" אמר למלוויו, "הוא ניסה לברוח. לא היתה לי ברירה. נאלצתי להרוג אותו."

למרגלות הבניין, פרצה טובה סבוראי בצעקות רמות לשמע היריות: "יהודים! הרגו לנו את אברהם שטרן!"[1]

את הקליע שחדר לגופו של יאיר ואת השעון שענד אפשר לראות במוזיאון לח"י 

אנשי היישוב ידעו שאברהם שטרן היה מטרה לחיסול ואיש לא האמין לטענתו של מורטון כי הוא ניסה לברוח, ובכל זאת, במשך שנים רבות לא היתה הוכחה לכך ש"יאיר" נרצח. ההוכחה הגיעה בשנת 86 בראיון שערכה העיתונאית אילנה צור עם אחד משוטרי הבולשת הבריטית שהיה בדירה ברחוב מזרחי ב' בזמן הרצח – ברנרד סטמפ.

בזמן שירותו הצבאי בארץ הכיר סטמפ בחורה יהודייה בשם ציפורה – היא דודתה של אילנה צור. השניים נישאו ועברו לגור באנגלייה. במשך שנים ניסתה אילנה לשאול את הדוד האנגלי שלה מה קרה בכ"ה בשבט 1942 בדירת הגג ברחוב מזרחי ב' אך נתקלה בסירוב מוחלט. רק לאחר שהדוד לקה בשבץ והרגיש כי ימיו ספורים הוא ניאות לדבר וכך אמר על טענתו של מורטון:

"מגוחך, מגוחך. אין בכך שמץ של אמת. אפילו האדם שכתב את זה יודע שאין זה נכון. אם נותרו בעולם עוד אנשים ישרים, אם נותרו בחיים אלה שהיו בחדר, הם יעידו ויסכימו גם אם לא אהבו את האמצעים שננקטו... לא כך היו פני הדברים. לא היתה לו שום אפשרות לברוח. הוא היה מוקף, לא היה לו נשק. עשינו חיפוש. הוא היה במעצר יותר משעה. היו סביבו כחצי תריסר שוטרים חמושים. לא היה לו שום סיכוי לברוח."[2]

בזירת הרצח, כיום מוזיאון לח"י, מתחת לציר העליון של מסגרת החלון נמצא עדיין החור שיצר הקליע.

יאיר נתפס, אם כן, לא מוכן ולא חמוש, ונורה מאחור כשהוא כבול בשתי ידיו. מה שהתרחש בחדר ברחוב מזרחי ב' היה רצח בדם קר ולא ניסיון בריחה.

את מותו של יאיר ושל כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל, אנו מציינים כמדי שנה, בטקס אזכרה שיתקיים ליד קברו של יאיר בנחלת יצחק.

הטקס ייערך ביום שלישי, כ"ה בשבט תשע"ז, 21 בפברואר 2017, בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.

---

[1] מתוך "ימים אדומים", רם אורן עמ' 238-239

[2] מתוך עדותו של ברנרד סטמפ, 29.11.86