חשבון מר, כובע מעופף ושני טרמפיסטים - ההתנקשות בוילקין

 

תומס וילקין היה אחד הקצינים הוותיקים ששירתו במחלקת החקירות של הבולשת הבריטית. הוא היה מסוכן עבור אנשי המחתרות היהודיות בכלל ועבור לוחמי לח"י בפרט, אחראי לעינויים ולרציחות של אנשי מחתרת רבים, מעורב אישית ברציחתם של זליג ז'ק ואברהם אמפר ב-27.1.42 בדיזינגוף 30 ואף לקח חלק ברצח 'יאיר'. ללח"י היה עמו חשבון דמים מר.

חברי המחתרת ניסו לעקוב אחריו אך וילקין, שידע כי מחפשים אחריו, נזהר מאוד וקשה היה לעלות על עקבותיו.

יום אחד התקבלה ידיעה מוסמכת מקצין משטרה יהודי: "וילקין גר במעון לקציני משטרה הנמצא בכנסייה הרומנית ברחוב סנט ג'ורג' בירושלים." לאחר שהידיעה נמצאה מהימנה החליט מרכז לח"י לבצע פעולת התנקשות. המשימה הוטלה על יעקב בנאי ('מזל') ודוד שומרון ('עלי').

 

ב-29.9.44, לאחר כמה ימים של מעקבים אחר וילקין, יצאה קבוצת בחורים ובראשה 'מזל' ו'עלי' לבצע את הפעולה. שניהם לבשו חליפות אלגנטיות ומגבעות בסגנון בריטי, שהוסיפו נופך לחזותם האנגלית, והיו מצוידים באקדחים תופיים אוטומטיים וברימונים. הם עשו את דרכם לאורך רחוב סנט ג'ורג', אל הכנסייה הרומנית.

בפינת רחוב מאה שערים הסמוך, ליד חנות מכולת ישב בחור חבוש כובע ברט – היה זה חבר לח"י מתתיהו פלאי. תפקידו היה לזהות את וילקין ולסמן לאישור למתנקשים.

בסמטת מליסנדה, סמוך לכנסייה הרומנית המתינה מונית מילוט ובה חבר לח"י יהושע כהן.  

והנה בא הסימן: הבחור שליד החנות קם ומעיף את כובעו באוויר. וילקין יצא מהבית בדרכו למגרש הרוסים. הוא צעד מול שני המתנקשים בצעדים זהירים ומדודים, ידו בכיסו מחזיקה באקדחו, כשמבטו תר סביב ימינה ושמאלה, כדי לאתר סכנה אפשרית. המונית זזה ונכנסה לסמטה, שם המתינה עם מנוע דלוק. 'מזל' מזהה את וילקין על פי התמונה, "זה הוא" הוא אומר ל'עלי'. וילקין בא ומתקרב. הם נותנים לו לעבור על ידם ואז... 'מזל' ו'עלי' מסתובבים חיש, שולפים את אקדחיהם ויורים בו, שניהם בבת אחת. וילקין הסתובב אחורה עם אקדחו בידו, אך איחר את המועד. הוא התמוטט מהכדורים שפגעו בו אנושות.

'מזל' ו'עלי' נסוגו לפינת רחוב מליסנדה. הם נכנסים אל המונית שהמתינה להם, ונוסעים דרך כיכר אלנבי עד סופה של שכונת רחביה, שם נעצרת המכונית לרגע, כדי לנקות את לוחיות הזיהוי שכוסו מקודם במתכוון בבוץ. שם גם הורד הנשק לצורך החסנה. עכשיו, היה עליהם לנסוע לתל אביב, אבל הם חששו כי הבריטים יציבו מחסומים בדרך כדי ללכוד את מתנקשיו של וילקין. "סמכו עלי" אמר הנהג. הוא נסע אל תחנת האוטובוסים המרכזית והציע לשני שוטרים בריטים שעמדו בתור, לנסוע איתם חינם לתל אביב. הם קיבלו את ההצעה בשמחה והצטופפו במכונית לצד מתנקשיו של וילקין. עכשיו היה ברור ששום מחסום דרכים לא יעצור אותם.

 

תומס וילקין

הידיעה על חיסולו של וילקין הכתה גלים בין חברי כל המחתרות ובעיקר בין אסירי בתי הכלא ומחנות המעצר אשר רובם ככולם עברו תחת ידיו וחקירותיו של וילקין.

בתשרי תש"ה (ספטמבר 1944) הודיע מרכז לח"י על אחריותו לחיסולו של וילקין :

ט.י. וילקין, קצין הבולשת, אויב מושבע של כל ארגוני הכוח העבריים בארץ, "המומחה לעניינים יהודיים" במרכז הבולשת, הותקף והומת ביריות ביום ו' י"ב תשרי ש.ז.

וילקין נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר-ציון בירושלים. ארונו ושלט העץ הזמני שהציבו על קברו, הוכנו בידי אסירי לח"י בבית הכלא המרכזי בירושלים.

הסרג'נט, הרב והערבייה – תחפושות במחתרת

חברי לח"י עשו שימוש בתחפושות לא רק בפורים אלא כל השנה. תחפושות היו חלק חשוב וחיוני בפעולות רבות שביצעה המחתרת- יאיר למשל, כאשר נאלץ להסתתר מפני הבריטים, ביקש מרוני אשתו שתשלח לו בגדי אישה על מנת שיוכלו לשמש לו כהסוואה, ישראל אלדד, בזמן היותו אסיר בכלא ירושלים חולץ על ידי קבוצת לוחמים בלבוש כסניטריים רפואיים, ושני אליהו, כשהבריחו את הגבול למצריים על מנת להתנקש בחייו של הלורד מוין עטו תחפושות של שוטרים בריטים.

שימוש בתחפושות שוטרים וחיילים בריטיים נמצא באופן אירוני מועיל במיוחד לאנשי לח"י. לא מעט פעולות נחלו הצלחה הודות לכך שהלוחמים היו לבושים דווקא כשנואי נפשם. בספרו "גויסנו לכל החיים" מתאר דוד שומרון את ההתחפשות לבריטים לפני יציאה לפעולה: "יום הפעולה הגיע. מדדנו את התלבושות והתאמנו אותן למידותינו. תפרנו את הסמלים והמספרים על הכתפיות, החזה, והכובעים. כיוון שהייתי "הדובר הראשי" בפעולה "הועליתי" לדרגת סרג'נט ושלושה פסים חוברו אל שרוולי. כדי להגביר את הרושם שעלי לעשות תפרו גם אותות מערכה אל חזי... בפעם הראשונה בימי חיי הרגשתי מה פירוש הדבר להיות שוטר בריטי בארץ ישראל. הלכנו ברחוב, ארבעה בחורים זקופים, אקדחים גלויים תלויים בצד המותן והעוברים ושבים זזו לצדדים ופינו לנו דרך. על המדרכה, בבית קפה קטן, עמדו מספר שולחנות ואליהם הסבו אנשים. כשעברנו לידם נפסקו השיחות. אחדים הביטו בנו בפנים נפחדות בחושבם כנראה, שנערוך אצלם חיפוש."

דוגמא נוספת היא התחמקותו של יעקב בנאי (מזל) מפני הבריטים הודות לכך שהיה לבוש כאחד מהם. מזל מספר: "באחד הערבים אני יוצא לכיוון שפת הים. בפינת הרחובות היו אנגלים שהחליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. שתי ניידות סגרו את השטח, הזרקורים הופעלו, ושאגות השוטרים נשמעו מכל עבר. סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו לחפש נשק וכולם עומדים בידיים מורמות ומחכים לתוצאות. בכל ההמולה הזו אני באמצע ועל גופי שני אקדחים ושני רימונים. המחשבות מתרוצצות. אם ארים ידיים כמצווה בוודאי ימצאו עלי את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. האם אנסה לשלוף ולירות? זה מסוכן ולא יעיל. המון קהל, אור מלא וצפיפות איומה. פתאום צץ לי רעיון "לשחק את התלבושת". באותם ימים הסתובבתי הרבה באזורי מגורי הבריטים. אי לכך הייתי לבוש נכון. נעלי זמ"ש, מכנסיים אפורים, פייפ (מקטרת) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים את הידיים אני מחליט להדליק את הפייפ ואומר לעצמי- תתחיל ללכת. אני מתקרב לשורת השוטרים היוצרים את מעגל האבטחה וכאן בא הלא יאומן – אני היחיד מכל הציבור שמורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם."

דוגמאות נוספות לתחפושות לא חסרות. ברחובות תל אביב של אותם הימים נהג להסתובב חסיד נמוך ועב גבות, בעל זקן שחור סבוך, קפוטה ומגפיים, הרי הוא יצחק שמיר. נתן ילין מור נראה לעתים קרובות כאיש עסקים מעונב שעל זרועו תלויה בלונדינית חביבה בתסרוקת מהודרת ומשקפיים מודרניים – היא לא אחרת מאשר גאולה כהן. עבור גאולה היתה התחפושת שחקן מפתח בבריחתה מבית הכלא אל החופש. כך היא מתארת כיצד התחפשה לערבייה בעודה שוהה בבית החולים תחת השגחתה של סוהרת צמודה:

"השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כותונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ומפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים. פקעת סמרטוטים תחובה בצד. אני מתירה את הפקעת. גולשים ממנה זוג נעליים. פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת. מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, חוגרת את המעיל בחגורה ונתקלת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי , סוגרת את הסיכה. אחת שלושים וחמש. אני יוצאת עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים .יצרי דוחק בי לרוץ אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערבייה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט. השוער לא יבקש ממני תעודת זהות... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים. אני מתבוללת בתוך הקהל ויוצאת מן השער."

נראה אם כן, כי תחפושות היו לעזר רב בשחרור היהודים מצריהם מפרס ועד לח"י... חג פורים שמח לכולם!

סיפורה של החטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל – חטיבה 8

היום לפני 70 שנה דוד בן גוריון מכריז על הקמת צה"ל , ב-31 במאי 1948 פורסמה פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל.

אנשי לח"י  ערכו את המפקד האחרון בשי"ח מוניס, כאלף אנשי לח"י התגייסו לצה"ל ב- 29 למאי 1948.
מרביתם התגייסו לחטיבה המשוריינת הראשונה, הלא היא חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, "הזקן", שמיד החל בגיוס אנשים מובחרים לתוכה ושאף למזג לוחמי פלמ"ח, לח"י ומשוחררי הצבא הבריטי במסגרת משותפת. הוא האמין בכך שיעלה בידו להתגבר על הניגודים התהומיים בין המרכיבים של החטיבה, והמלחמה המשותפת תגבש חיש מהר את הלוחמים על כל גווניהם והשקפותיהם. ה"זקו" הופיע במחנה כדי להיפגש עם המפקדים של לח"י, הוא שאל וחקר על כל אחד, על עברו המלחמתי ונסיונו הקרבי.

מהיכן הביאו את הטנקים? החטיבה הורכבה משני גדודים. גדוד 81 (שיותר מאוחר נקרא 89) , שהיה גדוד קומנדו, וגדוד 82  שהיה הגדוד המשוריין. במהלך ההפוגה השנייה הוקם גדוד שלישי, גדוד 88, שהיה גדוד מרגמות
בביטאון 'שריון' האחרון (אפריל 2018) אוריה אהרון כותב על גדוד 82 , גדוד 
הטנקים העברי הראשון . בחודש הראשון למדינה הוקמה חטיבה 8 עם גדוד משוריינים, ובליל 30 ביוני פעלה חבורה  של לוחמי ההגנה יחד עם שני חיילים בריטים שהצליחה להוציא ממחנה הצבא הבריטי שליד חיפה שני טנקי קרומוול בריטיים. עם שני טנקים אלה וטנקי ההוצ'קיס  שנרכשו קודם לכן מעודפי מלחמת העולם השנייה באירופה, שהגיעו רק ב- 15 ביוני 1948, הקימו את גדוד 82. אך 4 טנקים לא יספיקו כדי לעצור את הצבא המצרי מהיכן יביאו טנקים נוספים?                                                                                                                        

באותו ביטאון אמנון כפכפי בנו של ירוחם כפכפי, כותב על דמותו: ירוחם,  היה טכנאי טנקים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובפברואר 1948, הצטרף למטה הפלמ"ח. ב-15 באוגוסט נשלח ירוחם, לאיטליה לצורך איתור ורכישת טנקי שרמן מושבתים של הצבא האמריקני.

רכישת הטנקים ושליחתם לארץ, נעשתה בסיוע של יהודה ארזי ועדה סירני, שהצליחה להשיג את רישיון היצוא האיטלקי שאפשר את הפלגת הטנקים מנמל בארי. 30 גרוטאות טנקים הגיעו לארץ באוגוסט 1948 כשהן מוסתרות תחת מטען של בצל בבטן שתי אניות שהגיעו בתקופת אמברגו שהוטל על ישראל ונמנעה כניסתן לנמל. כדי לפרוק את האניות בנמל חיפה, סולקו המשקיפים הזרים מהמקום באמצעות הזמנתם למסיבת שתיה על הכרמל. הטנקים טופלו בסדנה בתל ליטווינסקי וכולם הוחזרו לכשירות.

טנק השרמן הראשון שתוקן בסדנת חטיבה 8, שבראשה עמד ירוחם, הוכתר באוקטובר 1948 טנק "יצחק שדה". טנקים אלה, יחד עם שרמנים נוספים שנרכשו בהמשך, היוו את הבסיס לחיל השריון של צה"ל.

תמונה מימין - יצחק שדה עם מפקד מצודת עיראק סואידן, לאחר כיבושה - 9/11/1948, משמאל, יעקב בנאי(מזל) מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י.
תמונה משמאל - יעקב גרנק ( דב הבלונדיני) מחזיק את דגל מצרים, לאחר כיבוש משטרת עיראק סואידן.

אנשי לחי"י עונים: האם יש מקום להשוואה בין ארגוני המחתרת היהודיים שפעלו בארץ לפני קום המדינה, לבין ארגוני המחתרת הפלשתיניים הפועלים כיום?

מלכה בנטוב: אני רואה הבדל גדול מאוד בין ארגוני המחתרת בארץ לבין ארגוני המחתרת הפלסטינים. אנחנו, הלח"י, מלחמתנו היתה כנגד אלה ששלטו בנו ועושי דברם, אנשי משטרה, בולשת וצבא. עשינו הרבה מאוד כדי שלא לפגוע באזרחים סתם ובוודאי שלא להכות נשים וילדים.

שני חברים יקרים, שני האליהו הקריבו את חייהם במצריים כי לא רצו להציל את חייהם על חשבון חייו של שוטר מצרי חף מפשע וגישה זו היתה פני החינוך שלנו.

לא פעם נמנענו מפעולות חשובות (כמו אחת ההתנקשויות בסרג'נט קולי בחיפה) מכיוון שברגע שהתכוונו לפגוע בו עברה במקום אישה עם תינוק בעגלה. ודוגמאות כאלה יש הרבה.

כמובן, שלא תמיד הצלחנו וגם אזרחים חפים מפשע נפגעו, אבל זו דרכה של מלחמה ותמיד הצטערנו והתנצלנו על התקלה.

ולכן אין אפשרות להשוואה. נכון, גם הם הפלסטינים, רוצים בחופש ובעצמאות ועל זה אין לי ויכוח איתם אך דרכיהם פסולות. אני מקווה שיבוא יום ונוכל לחיות בשלום בשתי מדינות נפרדות, אף כי כיום הדבר הזה נראה כחלום רחוק.

חיים בן ישראל: הדמיון הוא באופן הפעלת הכוח, באופן טכני בלבד, מהותית אין כל דמיון. המחתרת הפלסטינית לא מתחשבת ונלחמת בילדים ונשים. בלח"י נזהרנו. לעתים ביטלנו פעולות בכדי לא לפגוע באזרחים או נשים. הפלשתינים נלחמים נגד אזרחים, נגד טף וזקן, מעשיהם גובלים ברצח בדם קר, לדוגמא במעלות, באוטובוס של ילדים וכיו"ב.

אליעזר בן עמי: השוני הוא עצום בעצם המוסריות של המלחמה והמלחמה עצמה ולדוגמא, המדינה והשטח שמעולם לא היו בשליטת עם וממלכתו פרט למדינת וממלכת ישראל או יהודה ושומרון שקיימו כאן ריבונות, תרבות, חקלאות, וממלכות עצמאיות יהודיות. שטח א"י אכן נכבש ע"י מעצמות כמו מצרים, פרס, אשור, יוון ורומי או עותמנים ואנגלים בסוף, אך לא נשלטו ע"י תושבי הארץ המקומיים. לערבים לדוגמא עשרות מדינות בהן הם שולטים וגרים אך כאן מעולם לא קיימו מדינה עצמאית ואנו שבנו לארצנו ממנה גלינו.

ארגוני המחתרת היהודיים לא רצחו ילדים, נשים ואזרחים סתם בכוונה תחילה, הן בריטים והן אחרים. פרט למעשי תגמול בודדים נגד ערבים כצעד מחאה על הרציחות בדרכים וביישובים, במאורעות 1936-39, בשבירת ההבלגה שהוכרזה ע"י המוסדות.

יעקב בנאי: ההבדל הברור והתהומי באופן הפעולה בינינו לארגוני הטרור הפלשתיני הוא שהם עוסקים בטרור ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים ובילדים. אנו, לעומת זאת, למרות שהיו בארץ כמאה אלף בריטים עם משפחות וילדים ובכל משך 8 שנות המחתרת לא נפגעה אף אישה, אף פקיד ואף ילד אנגלי והם יכולים היו לנסוע בשלווה לבית הספר, לצאת חפשי לקניות ולנהל אורח חיים אזרחי ותקין ללא פחד הטרור.

דוד שומרון: כפי שכבר ציינתי, הארץ הזאת היא של עם ישראל. מאז חרב הבית השני- לא קמה כאן שום מדינה אחרת, ומכל מקום שום מדינה ערבית. הארץ היתה תמיד פרובינציה של אימפריה זו או אחרת.

המוסלמים, או אם תרצו, הערבים, באו הנה לעבוד אצל היהודים או אצל האנגלים, השתקעו, נשאו נשים, בנו חושות והפכו לתושבים. אבל אין להם שום זכויות על הארץ ובתוך הארץ. אלה הטוענים שחלקת אדמה זו היא של אבותיהם , משקרים. הם אף פעם לא קנו את האדמה עליה הם יושבים.

 המחתרות נלחמו נגד הבריטים שישבו כאן ככובש זר שהגיע הנה ממרחק של חמשת אלפים קילומטרים, בתוקף מנדט להקים בית לאומי יהודי. הם מעלו בתפקידם, עשו את ההפך מהמוטל עליהם, תמכו בערבים, הפלו את היהודים לרעה, סכסכו ומה לא. הם לא פיתחו את הארץ, לא בנו, לא הקימו מפעלים תעשייתיים, לא עשו חקלאות... ולבסוף עלו על אוניות וחזרו הביתה לאנגליה לשמחת משפחותיהם.

לעומת זאת- הפלשתינים נלחמים נגד מיליוני ישראלים היושבים על אדמתם, עליה הקימו ערים, כפרים, תעשיה וחקלאות ופיתחו ערכי תרבות נכבדים ויצרו בסיס כלכלי עליו מתקיימים הפלשתינים. הפלשתינים לא הקימו כאן שום דבר. לא תעשייה ולא תרבות כלשהי. הפלשתינים שואפים 'לחסל את הישות הציונית' משמע לסלק אותנו מכאן. זו שאיפה אבסורדית: בימנו לא מסלקים חמישה וחצי מליון אנשים.

 המחתרות היהודיות לא עסקו בטרור כמשמעו. הם היו לוחמי גרילה, פרטיזנים, הם פגעו בחיילי הכובש ובשוטריו, בבסיסיו במחנותיו ובמפקדותיו (ולפעמים בנציגיו).

 הפלשתינים עוסקים בטרור נטו ומתמקדים בפגיעה באזרחים ובעיקר בנשים וילדים. מטרתם המוצהרת בעל פה ובכתב היא לסלק אותנו מכאן, עד כמה שזה נשמע מגוחך. אי לכך אין כל השוואה בין המחתרות היהודיות לבין הפלשתיניות.

אנשי לח"י עונים: בראייה לאחור, מה היו המשגים הגדולים בפעילות לח"י?

מלכה בנטוב: בראיה לאחור, המשגה הגדול ביותר של לח"י בעיני היה צעד שאין לו כפרה והוא הניסיון, ניסיון הנפל, להתקשר עם גרמניה. אני בושה ונכלמת שהיינו מוכנים לנהל משא ומתן עם הגרמנים שכבר אז פרצופם היה ידוע – פרצופו של השלטון הנאצי.

משגה נוסף לדעתי, היתה ההתנקשות בברנדוט, ועד כמה שידוע לי רבים בלח"י, וביניהם גם מחברי המרכז, הצטערו על המעשה הזה שנעשה כנראה ביוזמתו העצמאית של הסניף הירושלמי. אני מצטערת גם על "חיסולו" של החבר היקר שמואל, הכרתי אותו אישית ואני חושבת שזו היתה טעות קשה אבל טעויות כאלה קרו לא רק אצלנו.

חיים בן ישראל: אנו בזמנו לא ראינו משגים מתוך להט הנעורים והעשייה הרבה, אבל במבט לאחור כל ההתלחשויות כביכול על גישושים לכריתת ברית עם מוסוליני בן בריתו של היטלר נראים היום חמורים בעיני.

אליעזר בן עמי: משגים גדולים לא היו, אך מפאת מחסור בכספים, ורדיפות עד צוואר של היישוב המוסת נגד הלח"י, קרו תקלות שאפשר היה אולי למנען. חומר ההסברה בשלבים הראשונים גרם להעצמת האיבה וההסתה נגד לח"י, שפעלה בעיקר להישרדות מול נחשול האימה והרדיפות. חוסר הכספים הביא לליקויים באמצעי המסתור וחוסר מקומות מחבוא לאנשינו המבוקשים.

צבי פרנק: הרעיון האסטרטגי בניסיון, שלא בא לידי מימוש, ליצור קשר עם גרמניה בראשית מלחמת העולם השנייה – היה משגה חמור מבחינת הערכת עמדתו של השלטון הנאצי, ובדיעבד גם גרם להטלת רבב בדמותו של יאיר.

יעקב בנאי: יש להצטער שכל שלשת הארגונים נאלצו להוציא להורג יהודים מסוימים שנחשדו בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב. מתוך רשימות שפורסמו מתברר כי הוצאו להורג ע"י אצ"ל 10 אנשים, ע"י ההגנה 10 אנשים, ע"י הלח"י 18 אנשים ועוד 10 אנשים ע"י גוף לא מזוהה.

דוד שומרון: מבחינת המלחמה בבריטים היינו עקביים ופעלנו לפי יכולתנו בכל תקופה ותקופה. בתחום זה אינני רואה משגים. בשטח. במשך השנים חיסלנו כמה מלשינים ומשתפי פעולה. גם האצ"ל וההגנה עשו זאת לא פחות מאיתנו (למרות שלהגנה היו אמצעי מעצר). אינני רואה כמשגים את חיסולם של אנשים כמו ישראל פריצקר או דוידסקו שהיו בוגדים ששיתפו פעולה עם האויב. אבל אני חושב כמשגים את חיסוליהם של אנשים כמו ויצנצ'יק, אליהו גלעדי, יהודה לוי וחיה זיידנברג. אני רק יודע שלא היתה לנו כל ברירה אחרת כי לא היו לנו אמצעים להחזיק אנשים במעצר ובודאי שלא היה עולה על דעתנו להסגירם לבריטים.

אנשי לח"י עונים:מה הם הדברים העיקריים שראוי למחנכים ללמוד וללמד ממורשת המחתרות? האם יש דברים שמוטב לשכוח?

חיים בן ישראל: אחת מאושיות המדינה היא החינוך של הדורות הבאים. יש להנציח ולספר על הגבורות והתפילות של המעטים נגד הרבים. של קומץ אנשים הנלחמים באימפריה אדירה, ללא משאבים וללא כוח אדם, אלא באידאה ובאמונה. אסור שהנוער יחשוב שרק החלטת האו"ם היא שהביאה או שגרמה להקמת מדינת ישראל.

אליעזר בן עמי: ראוי למחנכים שילמדו את רוח ההקרבה, האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקריב ולתת למען העם והמולדת ללא שיוך וללא קטנוניות, אנוכיות, פלגנות, ושנאת אחים. מוטב לשכוח את היריבויות, ההלשנות ושנאת האחים שהיתה בכל שטחי החיים.

צבי פרנק: המכנה המשותף של כל הלוחמים בארגון ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י היה המאמץ האישי למימוש עצמי לטובת "אידיאל" - מטרה שמחוץ לתועלת האישית המיידית.

הנכונות להיחלץ לשירות הכלל, העם והמדינה על חשבון טובות הנאה פרטיות או לפחות שילוב עמן- הינו האידיאל החינוכי להגשמה עצמית בתקופתנו.

יעקב בנאי: האמונה, הנאמנות לרעיון והנכונות להקרבה עילאית למען העם והמולדת. חלק נפל בקרב, חלק עלה לגרדום, חלק הפכו לנכים, אך יש גם חלק שבמקרה נשאר בחיים. לכל  חברי המחתרות – על אמונתם, על מסירותם ועל הקרבתם- כבוד והוקרה. לעולי הגרדום – תהילת נצח. מוטב לשכוח את היריבויות, ההלשנות, החטיפות, ההסגרות ושנאת האחים המיותרת והמזיקה.

דוד שומרון: הרצון העז לחרות ישראל בארצו. הנאמנות לרעיון והנכונות לוותר על חיי נוחות, משפחה, ופרנסה, למען הרעיון. כמו כן להט האמונה, הנחישות וההקרבה.

מוטב לשכוח את  תקופת ההלשנות, החטיפות וההסגרות, הן מצד האצ"ל לאחר הפילוג והן מצד ההגנה בזמן הסזון (הקטן והגדול) ושיתוף הפעולה של בן גוריון וגולדה עם הבולשת הבריטית אחרי תנועת המרי. רצוי לשכוח או לפחות לא לדוש בזה יותר מדי, כדי לא ללבות שנאה. 

(לקוח מתוך ראיון שנעשה ב2006)

אנשי לח"י עונים: מי הם גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י?

חיים בן ישראל: לדעתי גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם גיבורי התנ"ך, ז'בוטינסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, מתתיהו החשמונאי וכו'. קיימת שכחה ההולכת וגוברת בעקבות רצונם של חלק מהאוכלוסייה להתמזג לתרבויות אחרות והרצון להיות ככל העמים. גיבורי התרבות שהזכרתי לעיל אינם נלמדים אפילו כיום בבתי הספר ועל כן ישנה שכחה ההולכת וגוברת.

אליעזר בן עמי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י הם: המשורר אורי צבי גרינברג, פרופ' ישראל אלד וכמובן "יאיר" – אברהם שטרן. תרומה ניכרת תרמו גם נתן פרידמן (ילין-מור) ויצחק שמיר.  

צבי פרנק: מחשבת לח"י על מכלול נושאיה האידיאולוגיים, המדיניים/פוליטיים, האסטרטגים והטקטיים היא יצירה קולקטיבית המכונסת כיום בכתבי לח"י שנרקחה במחתרת. גיבוריה המרכזיים בעיקר ידועים כמו: ד"ר ישראל אלדד, נתן ילין מור ויצחק שמיר וחלקם הם לוחמים אלמונים. העובדה שהיצירה התרבותית של לח"י מפורסמת ומכונסת בכתובים העומדים לרשות הרבים בכמות סבירה, משמשים ערובה לתזכורת ולמניעת שכחה או השכחה. כל מי שעוסק ודן בתקופה אינו יכול שלא להזדקק להם או להתעלם מהם.

יעקב בנאי: גיבורי התרבות המרכזיים של לח"י היו המשורר אורי צבי גרינברג, אברהם שטרן (יאיר), יצחק שמיר (מיכאל), נתן ילין-מור (גרא) ופרופ' ישראל אלדד (אלדד).  

דוד שומרון: מתוך החוגים הלאומיים גיבורנו היו ז'בוטינסקי, א.צ.ג., יאיר ואחר כך אלדד וגרא. כמשוררים לאומיים- ביאליק,טשרניחובסקי, אלתרמן. 

אנשי לח"י עונים: איך ראה לח"י את המחתרות האחרות?

חיים בן ישראל: בלח"י לא היתה צרות עין לגבי המחתרות האחרות, להפך. הדעה היתה שהאחרות אינן פעילות מספיק בהשוואה עם כוח האדם והמשאבים שברשותם.

מלכה בנטוטב: בקשר ליחס למחתרות האחרות, הנצחה ויריבויות ועוד- אין לי רצון או צורך להיכנס לפולמוסים עקרים שפג תוקפם. אבל מה שהייתי מאוד רוצה ואני מקווה שכך אמנם יהיה- שבהיסטוריה ובדברי ימי עמנו תיזכר לח"י לא רק כמחתרת לוחמת אלא גם כתנועה פוליטית, ושמבחינה פוליטית היינו הראשונים שהכנסנו למילון הלאומי שלנו את המושגים כגון: מלחמה באימפריאליזם, ניטרליזציה של המזרח התיכון ואת מושג הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. בזה היה ייחודנו ופתחנו בכך הרבה לפני האחרים, ודאי לפני "היישוב המאורגן" שחרת על דגלו את המאבק בגזירות ובחוקים שהטיל השלטון הזר ולא נגד עצם שליטתו של זר בארצנו. לגישה זו היה שותף גם האצ"ל תקופה ארוכה עד שהמלחמה שלנו סחפה גם אותו.

אליעזר בן עמי: הלח"י ראה בחיוב את כל המחתרות האחרות (ההגנה והאצ"ל)  רק כאשר פעלו ולחמו בעד הקמת מדינה עצמאית וחופשית והתנגדו לכובש הזר הבריטי בשטחים שונים של התיישבות, עלייה, התעצמות וקוממיות.

יעקב בנאי: לח"י גילה הבנה לקיום המחתרות האחרות – ההגנה והאצ"ל, וכל אחת בדרכה בסופו של דבר הגשימו את המטרה המשותפת. אולם בארבע השנים הראשונות לקיום לח"י חיינו ופעלנו בבדידות ובחוסר הכרה והבנה מצד האחרים. היו גם הלשנות והסגרות. תמונות התנוססו על לוחות המודעות ובעיתונים עם פרס כספי עם ראשי לוחמנו. היינו בני נוער מבתים טובים, חדורי אמונה. כבר אז ויתרנו על הכל והתמסרנו כל כולנו אך ורק למלחמת השחרור נגד השלטון הזר. הסתובבנו ברחובות רעבים, נרדפים, מושמצים ומוסגרים. לא היו מקומות מסתור, לא היה כסף ונשק. רק דבר אחד לא מש מליבנו וזו האמונה.

דוד שומרון: כללית היתה 'קנאת סופרים' אבל תמיד שמחנו שהם פעלו, אצ"ל או ההגנה, כולל ההעפלה. אם להיכנס קצת לפרטים, אז על האצ"ל רגזנו כארבע שנים. וכאשר בגין הכריז על המרד, רגזנו על 'צמחוניותם'. לגבי ההגנה, הרגשות היו שונים. ידענו שהם סרים למרות ההנהגה (השמאל: מפא"י וההסתדרות). היו לנו איתם מגעים וויכוח מתמיד. ידענו שייעודם העיקרי יהיה בהתמודדות מול הערבים, משימה שלא האצ"ל ולא אנחנו לא היינו מסוגלים 'להרים' אותה בבוא העת.

אנשי לח"י עונים: עד כמה שונה המדינה היום מחזונם של לוחמי לח"י?

 מלכה בנטוב: המדינה היום שונה מהחזון שלי מכיוון שהיא שולטת בעם אחר שיש לו הזכות שלו להגדרה עצמית. המדינה שונה מפני שהפכנו למדכאים וכובשים ובזה לא רק שאנו פוגעים באחרים אלא מה שחשוב לא פחות- השלטון הממושך גורם להשחתה בקרב הנוער שלנו, שבעיקרו הוא נוער טוב ויכול היה להיות תשתית נהדרת למדינה עליה חלמנו. במקום זה הוא נאלץ להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים, להשתמש בכוח כנגד נשים וילדים ודבר זה משליך ומשחית אותנו לאורך זמן, ומה שחשוב לא פחות- מגביר את האלימות והשחיתות בתוכנו אנו. קשה לאורך זמן לחנך להומניזם, לאהבת האדם ולאהבת ארצך- כן, גם לאהבת ארצך, כשלבך הופך גס ואתה ניצב יום יום בפני מציאות בלתי אפשרית.

חיים בן ישראל: המדינה היום שונה ומסואבת, מסובכת בריבים בין יהודים ליהודים, בהסתות פרועות של השמאל בימין והימין בשמאל, עם כלכלה רעועה ומצב בטחוני בלתי יציב ומעורער, ועדיין נלחמת על קיומה.

אליעזר בן עמי: המדינה דהיום, עוד אינה מדינה, כי אין לה גבולות ובמציאות הישראלית הננו רחוקים מאוד מתפישת המדינה הנשאפת. השחיתות והריקבון המוסרי חוגגים ומדינה אין. אין חינוך לערכים, אין חזון ואין אמונה בעתיד העם והמולדת, והכל נמכר בבצע כסף ובטובות הנאה חומריות.

יעקב בנאי: במציאות הישראלית היום ניכרת העובדה של חוסר ערכים לאומיים אצל חלק מאזרחי המדינה וכן בחלק נכבד מבני הנוער. בזמננו לא היו שואלים כמו היום: "אמרי מולדת אמרו מורי – האם קרבן הילד היה כדאי?"

דוד שומרון:

א. קודם כל טריטוריאלית. בלית ברירה קיווינו שלפחות תשתרע המדינה על כל א"י המערבית.

ב. מבחינת המשטר, רוב אנשי לח"י מרוצים מהעובדה שאנחנו דמוקרטיה. אבל לא צריך להיות איש לח"י כדי להיות מודאגים מכך שעודף הדמוקרטיה עלול להרוס אותה (אויבנו למדו היטב את חולשות הדמוקרטיה שלנו, עם כנסת חלשה ובג"צים ומנצלים אותה כדי לשטות בנו...)

אנשי לח"י עונים: המדינה שקיווינו לראות

אנשי לח"י היו מאוחדים תחת הרעיון של גירוש השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית, אבל לא כולם יודעים שבתוך המחתרת היו פלגים ודעות פוליטיות שונות.

לאחר שהגשימו את חלומם ויצאו מהמחתרת פנו הלוחמים  כל אחד לדרכו על פי השקפת עולמו. דעותיהם באו לידי ביטוי לפני מספר שנים כאשר נתבקשו כמה מוותיקי המחתרת לענות על שאלות ביחס למדינה כיום, החותם שהשאירו, הטעויות, המחתרות האחרות ועוד. בחודשים הבאים נביא לכם מספר שאלות ותשובות שממחישות, בין השאר, שבמבט רטרוספקטיבי לכל אחד מחברי לח"י יש את לח"י שלו.

  

איזו מדינה קיוו אנשי לח"י לראות?

חיים בן ישראל: מדינה מאוחדת המשמשת בית ובה עליה לשאר יהודי העולם, שתטופל ע"י יושביה לתפארת עם ישראל ומסורת ישראל.

אליעזר בן עמי: חברי לח"י היו מקבוצות שונות ובהשקפות בלתי אחידות בקשר לסוג החברה והמשטר שבה תתנהל המדינה היהודית אך בדבר אחד היו מאוחדים והוא: שיש להקים לעם היהודי מולדת ריבונית ועצמאית בגבולות המנדט שבריטניה קיבלה ממדינות ההסכמה בתום מלחמת העולם הראשונה והתואמות את הצהרת בלפור, דהיינו שטח פלשתינא (א"י) כולה, כולל ממלכת ירדן דהיום. מדינה כזו קיווינו לראות.

מלכה בנטוב: המדינה שאני כחברת לח"י קיוויתי לראות היתה מדינה יהודית עם רוב יהודי ברור ומוחלט ולו גם בגבולות מצומצמים מאלה שבהווה. חשוב היה לי שתהיה זו מדינה דמוקרטית ושבה המיעוט ייהנה מכל הזכויות שמיעוט זכאי להן (כשם שאנחנו היהודים דרשנו את זכויות המיעוט שהגיעו לנו בכל ארצות פזורינו).

יעקב בנאי: מדינת ישראל בגבולות המנדט בעלת משטר דמוקרטי, צדק סוציאלי ובלי פערים חברתיים. הדברים הוגדרו ע"י יאיר בעיקרי התחייה, סעיף י"ב: משטר הצדק – הקמת משטר חברתי בכוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל, בו יחיו חיי אחווה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אור ומופת לגויים".

דוד שומרון: שאפנו לגרש את הבריטים ולהקים מדינה עברית על כל שטחה של ארץ ישראל. באשר לאופייה של המדינה המיוחלת , רצינו שהיא תהיה דמוקרטית, אבל  היו בינינו שאמרו: "לא אכפת לי איזה משטר יהיה, העיקר שזו תהיה מדינה עברית. אחרי שתקום- יחליט העם איזה משטר הוא רוצה."  

גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".

ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.

יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]

"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".

אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.

נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.

"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.

הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".

ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.

אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:

עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  

לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.

                                                                                    חג עצמאות שמח!

---

[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655