סיפורה של הלוחמת הנועזת יפה (גרינברג) תבואה - בעקבות ראיון אישי עימה

ברצוני להביא את סיפור גבורתה של יפה תבואה, שכונתה במחתרת – אילנה.

יפה נולדה בעירה סקורני בסרביה שהייתה אז ברוסיה וכיום במולדביה. בגיל שתיים עשרה עלתה לארץ עם משפחתה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותה בת 18, התגייסה לחיל העזר לנשים ( ATS). כששאלו אותה במה תרצה לעסוק השיבה:  "כל מה שתתנו לי אעשה, אך מעדיפה להיות נהגת ". שרתה כנהגת משאית ואמבולנס בשיירות לארץ ישראל ולמצרים. במהלך השרות, יוסף סיטנר, חבר לח"י ותיק ששרת בצבא הבריטי במצרים, שכנע את יפה להצטרף ללח"י. יפה העבירה נשק שנלקח ממשאיות אוסטרליות והעבירה ליעקב בנאי, קצין המבצעים של לח"י, וקיבלה חומרי תעמולה להפצה בקרב החיילים הארצישראלים בצבא הבריטי. את הנשק שמרה מתחת למיטה באוהל וכשהייתה נוסעת לארץ הייתה מחביאה את הנשק מתחת לספסלי הרכבת. אחד מתפקידיה היה להיות המקשרת של  "שני האליהו", שהועלו לגרדום לאחר שהתנקשו בחייו של הלורד מוין בקהיר. יפה מספרת על פעולה שהייתה כרוכה בסיכון רב : " הלכתי למועדון היהודי באלכסנדריה, כיוון שסיטנר היה צריך להעביר לי דרכונים מזוייפים ל "שני האליהו". הוא לא היה שם וחשבתי בליבי: איך אני חוזרת בלי דרכונים? ידעתי שבאותה יחידה בחיל אוויר משרתת עם סיטנר גם אישה בשם עדה ליבוביץ, אותה לא הכרתי, אך ידעתי שהייתה ג'ינג'ית. הפנו אותי לעדה, אשר מסרה לי את הדרכונים אותם העברתי לסדובסקי, יהודי מצרי שקישר ביני ובין אליהו חכים. הבריטים תפסו את איש הקשר שלנו בקהיר והוא מסר שמות ונאסרו כולם. אני הייתי חולה ונשלחתי לבית חולים לפני המאסר ואסור היה לי לעזוב את בית החולים. כיוון שהייתי מוכרחה להגיע למחנה, כי באוהל היו מסמכים שהייתי חייבת להשמיד כדי שלא יגיעו לידי הבריטים. באוהל הייתה המחליפה שלי באמבולנס, סוניה פרס. ביקשתי שתיקח אותי עם האמבולנס למחנה והיא הסכימה. השתטחתי על קרקעית האמבולנס והיא כיסתה אותי בשמיכה, וכך הגענו למחנה. השמדתי פתק סודי ומכתבים שעלולים היו להחשיד מישהו, וסוניה החזירה אותי לבית החולים. אם היינו נתפסות, היינו שתינו נאסרות. "  יפה הועברה משם לבית הסוהר לנשים בבית לחם, ובחקירות נוקשות הכחישה הכל. משם הועברה לבית המעצר - וילה סלאם – והייתה במעצר כשנתיים. לאחר ששוחררה התיצבה  כל יום במשטרה הבריטית, שם הכירה את בעלה לעתיד ישראל תבואה, שהיה מראשוני לוחמי לח"י. במלחמת העצמאות התגיסה לצה"ל ושרתה בגדוד 82 בחטיבה 8 עליה פיקד יצחק שדה, ונטלה חלק בכיבוש באר שבע ועוג'ה אל חפיר(ניצנה) ואת שדה התעופה לוד.

שמחתי לפגוש את יפה, אשה מלאת שמחת חיים ומרץ, החוגגת בימים אלה 95 שנים.

                                                                                                                                                   יעל הלוי

                                                                   כרזה של האחים שמיר

סיפורה של עדה הג'ינג'ית

 יום האישה שחל השבוע נותן לנו הזדמנות להיזכר בלוחמות המחתרת שלקחו חלק חשוב במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היום נרחיב על אחת מהן – עדה (עדי) אריאל (לייבוביץ') שכונתה במחתרת – "הג'ינג'ית".

עדה נולדה ב- 1922 בציריך שבשוויץ. בגיל 7 עלתה ארצה עם משפחתה וכשבגרה למדה בגימנסיה "הרצליה" ובגימנסיה בן יהודה. כנערה, היתה פעילה בבית"ר והצטיינה בספורט, בעיקר בשחייה ובאתלטיקה קלה.

הנערה הג'ינג'ית הפעלתנית, לא הסתפקה רק באימוני הספורט ב"מכבי". היא רצתה גם להצטרף לאצ"ל וכך עשתה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה.

עם הפילוג, הצטרפה ללח"י ועברה קורס מפקדים. היא עסקה במגוון תפקידים, החל במזכירות ועבודה בבית דפוס, דרך הדרכת קבוצה, ועד שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח"י.

באותה תקופה, תחילת מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים את חיל העזר הנשי (ATS) אליו התנדבו נשים רבות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הדרישה למתנדבות הגיעה גם לארץ ישראל. ברחבי הארץ ניתן היה לראות כרזות כמו זו:

הקריאה בעברית לנשים יהודיות לקום ולהצטרף למאבק נענתה בחיוב מצד בחורות ארצנו, וב-1942 התנדבו 4000 נשים מארץ ישראל לצבא הבריטי.

גם עדה היתה בין המתנדבות. במקביל להיותה חברת לח"י היא עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי בין השנים 1941–1943, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האוויר הבריטי והועברה למצרים.

כזכור, ביחידות הצבא הבריטי במצרים נפרשה רשת של אנשי לח"י שיזם יצחק שמיר לאחר שברח ממזרע. חיילים וחיילות במדי הצבא הבריטי היו מעבירים נשק ותחמושת ממצרים לארץ והפיצו את גיליונות "החזית" בקרב החיילים היהודים, אך הפעולה המפורסמת מכולם היתה ההתנקשות בלורד מוין שביצעו אליהו חכים ואליהו בית צורי ושהנחיתה מכה קשה על הבריטים.

עדה, ששירתה בחיל האוויר כאלחוטאית, המשיכה למלא תפקידים שונים עבור לח"י, ואף סייעה ל"שני אליהו" כשהעבירה אליהם את ה"פנקסים" - תעודות הזהות המזויפות שבהן השתמשו. לאחר ההתנקשות נעצרה על ידי הבולשת הבריטית והועברה בתחילה לכלא הנשים בבית לחם (שם ישבה יחד עם גאולה כהן) ואחר כך לבית המעצר ("הוילה"). עדה נחקרה רבות על ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין, ההסגרה לא יצאה לפועל. הבריטים לא הצליחו לברר עד הסוף את מידת מעורבותה.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. היא נשלחה ללטרון וכעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית. בת דודתה, שושנה אברהם-אופיר מספרת עליה אותה תקופה: "כששחררו אותה מהכלא אסרו עליה לצאת מביתה בערבים, אבל עדי - ג'ינג'ית עם קוצים, לא יכלה לשבת רגע בשקט, והייתה מתחמקת מביתה, עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה והווספה...  למרות שידעה שהבריטים עורכים בדיקות פתע".

עם קום המדינה שירתה בצה"ל, בחיל הים ושוחררה לאחר שאת מיטב שנותיה תרמה למדינה שבדרך.

החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע"מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח"כ ב"מנפאור".

עדה-עדי נפטרה בי"ז שבט תשס"ז 5.2.2007 ונקברה בבית העלמין ירקון כשנה לאחר מכן אחרי שתרמה גופתה למדע. 

שני אליהו

בצהרי השישי לנובמבר 1944, ארבו שני צעירים, חברי לח"י מארץ ישראל, לשר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. הלורד חזר אותה שעה ממשרדו לביתו שבקהיר והשניים חיכו, מתוחים, סמוך לביתו. אחד מהם, אליהו חכים, עמד לירות בלורד ולהרגו. על השני, אליהו בית צורי הוטל לבצע פעולת חיפוי. מדוע ביקשו שני הבחורים, "שני אליהו" בפי חברי המחתרת, להתנקש בחייו של הלורד מוין? מכיוון שהלורד מוין היה הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי במזה"ת. הוא היה סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. לורד מוין, אנטי ציוני מובהק. טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים; הוא גילה יחס עוין במיוחד כלפי המפעל הציוני ובמסגרת תפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. יתרה מזו, הוראותיו והתערבותו הביאו את השלטונות הטורקים לגרש את אניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה כשעליה מעל ל-700 יהודים.

את הפעולה תכנן יצחק שמיר שהקים תא מחתרתי במצרים. התא מנה מספר יהודים ששירתו בצבא הבריטי ואוהדים מתוך תושבי המקום שערכו פעולת הכנה יסודית. באמצעות תצפיות זוהו הלורד מוין ובני לווייתו, זוהו המכוניות בהן השתמש, המשרדים ומקומות המגורים, וכמובן נלמדה שגרת יומו.
ואז עלתה השאלה מי ייבחר לביצוע המשימה? בחורים בעלי להעזה, שיקול דעת, כושר קליעה והתמצאות, ובנוסף היה עליהם להיות דוברי ערבית ובעלי חזות מזרחית על מנת להשתלב בסביבת הפעולה. למשימה נבחרו שניים: אליהו חכים שהתגייס קודם לכן לצבא הבריטי אך עזב כשנוכח בהתנגדותם של הבריטים לסמל ולדגל העברי, ואליהו בית צורי שהצטרף ללח"י לאחר שהיה עד לדיכוי אלים של הפגנת צעירים עבריים על ידי שוטרים בריטים והחליט לקחת חלק בשחרורה של המולדת מעול זרים.
חכים ובית צורי שהו בקהיר שבועות אחדים בכדי להתכונן להתנקשות, וביום המבצע, כשהגיעה מכוניתו של לורד מוין ועצרה בסמוך לביתו, יצאו השניים ממקום מחבואם. אליהו חכים פתח את דלת המכונית, ירה שלוש יריות בלורד והרגו. השניים נמלטו בזריזות מהמקום, רכובים על אופניים, היות ובריחה ברגל לא באה בחשבון ומכונית היתה מחשידה מדי.
הם ניסו להיבלע אל תוך שוק עירוני הומה אדם, אך לרוע מזלם זיהה אותם שוטר מצרי. השוטר ירה לעבר אליהו בית צורי ופגע בחזהו. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים. למרות שהיה להם נשק ביד לא ירו חזרה לעברו של השוטר המצרי.
ב-10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי. הכלל העיקרי שנקטו במשפטם היה מעבר מחזקת נאשמים למאשימים- כלל בו נקטו גם חברי לח"י במשפטים קודמים. לא בקשת סליחה, לא בקשת חנינה- אלא האשמה חמורה של הלורד מוין וחבריו, האשמה נועזת אשר כוונה נגד בריטניה כולה.
המשפט הפך לאירוע תקשורתי גדול ומשך אליו מאות סקרנים שעמדו בתור כדי לזכות ולהיות נוכחים בו. עמידתם הגאה של השניים עוררה הד עצום במצרים ובעולם כולו. הם גוללו לפני השופטים, ובאמצעות התקשורת גם למיליונים ברחבי העולם, את בגידת בריטניה בהתחייבותה להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל, את סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, ואת רודנות השלטון שלה.

שמונה ימים נמשך המשפט, ובסופו נקרא גזר הדין: מוות בתלייה.
חכים ובית צורי הוצאו להורג בקהיר בח' בניסן תש"ה (22 במרץ 1945) בעודם שרים את "התקווה". לפני מותם כתבו להוריהם את מכתבם האחרון ובו הביעו את אמונתם בצדקת דרכם. כך כתב להוריו אליהו חכים:

"כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, אשר הכיר את השניים והיה זה ששלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של "שני אליהו" לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים. בבוא אנשי חברה קדישא להוציא את עצמותיהם מן הארונות גילו לתדהמתם שהגופות נשמרו בשלמותן ורימה לא שלטה בהן, כפי שמיוחס במקור להרוגי מלכות. הם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל והמוני בית ישראל חלקו להם את הכבוד הראוי.

l