72 שנים להתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה – ראיון עם חנה ערמוני

חנה ערמוני כחברת לח"י

בחודש האחרון ציינו 72 שנה, לפעולה קרבית נועזת ורבת משתתפים, שחייבה לוגיסטיקה מורכבת ואבטחת נסיגה לכוח של 44 לוחמים, באזור זרוע בסיסי צבא בריטי. ההתקפה של חברי לח"י על בתי המלאכה של הרכבת הייתה פעולה שהתקיימה במסגרת 'תנועת המרי העברי'. במסגרת פעולה זו פוצצו לוחמי לח"י את בתי המלאכה בהם היה מנוף מיוחד שאפשר את הרמת הקטרים וטיפול בהם.

לציון אירוע ראיינתי את הלוחמת חנה ערמוני – 'שרה', שהשתתפה בהתקפה זו.
ש': מה רציתם להשיג בפעולה זו, שהייתה כרוכה בסיכון רב?
בפעולה זו מאוד שמחנו על שיתוף הפעולה עם הגנה ואצ"ל. תכנית זו הייתה קשה, חיפה הייתה העיר מסוכנת עבור חברי לח"י כיוון שהעיר הייתה אדומה (תומכי הגנה) והמוסדות הפורמליים של ההסתדרות היו מאוד חזקים ורדפו אותנו. בחיפה היה גם נמל גדול, שדה תעופה, בתי זיקוק ומחנות צבאיים. אנו רצינו לפגוע בכל מה שהביא לבריטים תועלת והיה כדאי מבחינתם. תחבורה הייתה משהו מאוד אקוטי. זו הייתה הדרך הבטוחה שחיברה אותם לאזורי שליטה אחרים במצרים, בסוריה, עיראק שם הייתה להם השפעה גדולה. אנו רצינו לשבור את הביטחון הזה במעברים לארצות שמסביב.
ש': איך התכוננתם לפעולה זו ומדוע לבצע פעולה מסוכנת כל כך?
בבתי המלאכה עבדו אנשים שלנו שהעבירו לנו מודיעין שהיה חשוב לנו, לדעת את נקודות התורפה, איזה חלק שמור ואיך הכי כדאי להגיע ומתי.
לצערי הרב, לאחר הצלחת התכנית ופיצוץ המתקנים, בנסיגה נתקלו הלוחמים במארב בריטי.
מרבית הקורבנות היו בזמן המילוט. המונית שהייתה אמורה להתריע מפני הבריטים ולנסוע לפני המשאית לא הגיעה. גם אם היו עושים הכל כפי שתוכנן, זו הייתה פעולה מאוד מסוכנת. לקחנו בחשבון את כל הסיכונים וגם מיקשנו את הדרכים למחנות הצבא ובתי המלאכה.
ש': מה היה תפקידך בכוח?
זו הייתה הפעולה הכי גדולה בה השתתפתי. אני הייתי מוקשנית במשטרת קריית אתא. ברגע ששמענו את הפיצוצים, הטמנו את המוקשים, עם פנסים ולוחיות שכתוב עליהם "זהירות מוקשים" בקטע שבין משטרת קריית אתא לכביש הראשי, כדי לעכבם ולטרפד את הגעתם לאזור. אני לא הגעתי לבתי המלאכה, בעלי "אלימלך", חיים היה בין החוליות הראשונות והיה אחראי על איסוף והעלאת כל הלוחמים למשאית באזור שסבב את בתי המלאכה.
ש': איך מרגישים לפני שיוצאים לפעולה כזו?
יש התרגשות גדולה ותחושה שאנחנו נעשה את זה. משאית המילוט הייתה אמורה לאסוף גם אותנו, אך כששמענו את היריות הבנו שיש הסתבכות והלכנו ברגל לקיבוץ אושה. לאחר מתח רב, בו לא ידעתי מה עלה בגורלו של בעלי, לאחר יומיים בקיבוץ אושה נודע לנו על 11 ההרוגים! 
חיים, בעלי נתפס, גם בעלי השני, משה ערמוני היה בקבוצה ונתפס, הם הועברו  לבית הכלא בעכו. אחרי כמה זמן הרגשתי לא טוב והבנתי שאני בהריון, ובחגים הייתי מגיעה לבקר אותו עם תעודת זהות בדויה בשם של אחותו. דנו את כל 18 הלוחמים  שנתפסו בפעולה למוות, לאחר כמה חודשים חננו אותם למאסר עולם.

https://www.youtube.com/watch?v=JJ_a_jaW1hg

                                                                   ראיינה: יעל הלוי

פיצוץ בניין הסראייה

 בגליון "במחתרת" בחודש טבת תש"ח, פרסמה מחלקת ההסברה של לח"י את ההודעה הבאה:

ביום א' כ"ב בטבת תש"ח, בשעה 12:40 התקיפו לוחמי חירות ישראל את משרדי "הוועדה הלאומית" של החומיינים ביפו. המשרדים נמצאו בתוך בניין "בית האוצר".
לפי ההוכחות אשר בידינו נערכו כל ההתקפות על תל-אביב ושכונותיה לפי הוראות שניתנו על ידי "הוועדה הלאומית" הנ"ל.
תשמש התקפה זו הוכחה ואזהרה, כי הלוחם העברי יידע לא רק להגן ולהדוף התקפות של פורעים. ידו תשיג גם את האחראים למעשי הזוועה ולשפך דם עברי.
לוחמי חירות ישראל

על תוצאות הפיצוץ והשפעתו על חוגים שונים ביפו דיווחה מחלקה ו' – מחלקת המודיעין של לח"י, על סמך האזנה לשיחות טלפון בין נכבדים. בשיחה ישירה עם קהיר סיפר רפיק תמימי, ראש הוועדה הלאומית ביפו, למופתי חאג' אמין אל-חוסייני כי "הפושעים היהודים באו אחר הצהריים בשתי מכוניות ליפו, לבושים בתלבושת צבאית בריטית. מכונית אחת מלאה חומר נפץ נעצרה בין בנק האומה ובין ברקליס. נהג המכונית הזו עבר למכונית הג'יפ השנייה, שהמתינה לו ליד בית הסוהר ושניהם הסתלקו לכיוון תל-אביב. כעבור דקות אחדות התפוצצה המכונית ושני הבתים משני צדדיה נהרסו כליל. גם בית הוועדה הלאומית ניזוק ותקרתו התמוטטה. יש תשעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, וחמישה עשר עודם מצויים תחת המפולת. המצב ביפו הוא בכל רע, קשה לתארו."

וכך התרחשה הפעולה:
ה"סראייה", בניין משרדי הממשל התורכי לשעבר, הפך משכן "הועדה הלאומית הערבית" של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שארגנה את הפורעים למלחמה ביישוב העברי. משום כך החליט מטה מחתרת לח"י לפגוע בו.
ביצוע הפעולה הוטל על חבר המחתרת רחמים חכמוב, שכינויו היה "ריגולטו", ששלט בשפה הערבית ובמנהגי הערבים. הוא תכנן לצאת עם מכונית עמוסה ארגזי פרי הדר שמתחתם טמון היה מטען כבד של חומר נפץ ולהפעיל את המטען בפתח הבניין.
פעמיים ניסה ריגולטו להציב את המכונית בחזית הבניין לפי התכנית אך הדבר לא צלח בידו עקב שינוי סדרי הביטחון במקום. רק בפעם השלישית כשהתלווה אליו חבר המחתרת אלישע איבזוב הצליח.
הפיצוץ התרחש ב-4 בינואר 1948. השניים נסעו ליפו ומטען חומר הנפץ במכוניתם. מטר סוחף ירד והעוברים ושבים חיפשו מסתור מפני הגשם. גם השניים ירדו מהמכונית לאחר שהחנוה כאילו בשביל לחפש מחסה. לפני רדתם לא שכחו להפעיל את מנגנון ההשהיה באמצעות מפסק-זרם שחבוי היה בתא הנהג. במרחק של כמה מאות מטרים שמעו השניים את ההתפוצצות ואת המהומה שקמה בעקבותיה. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו התקדמו השניים לעבר עמדות ה"הגנה" של תל אביב. ערבים אחדים חשדו בהם אבל הערבית ללא פגם שבפיהם לא הותירה מקום לספק. בהגיעם אל העמדות העבריות הקדמיות היה חשש שיירו בהם משום שיחשבום לערבים. אולם השניים עברו את הדרך בשלום. היתה זו הפעולה העיקרית הגדולה שביצעה לח"י בחורף תש"ח.

כיום עומד על תילו רק כמחצית מהמבנה המקורי (על חלקו הצפוני שנהרס נבנה לימים כביש ראשי, רחוב מרזוק ועזר). בית הסראייה שופץ ושוקם בעלות של כ-4 מיליון ש"ח. אם כי הוא לא הוחזר לממדיו המקוריים. במסגרת השיפוץ שוחזרה חלק מהחזית הגבוהה של הבניין. הבניין המשופץ נשכר לאחרונה על ידי השגרירות הטורקית, באקט מובהק של סגירת מעגל, והוא ישמש כמרכז להפצה וללימוד התרבות הטורקית.