השבוע נפרדנו מלוחמת לח"י אמיצה – לאה (גרנק) כהן.
לאה לקחה חלק במאבק המחתרות כבר בגיל צעיר. עוד בהיותה תלמידת
גימנסיה הצטרפה ל"הגנה" אך מדיניות ההבלגה עוררה את התנגדותה והיא חיפשה
דרך לפעילות אקטיבית יותר. ההזדמנות נקרתה לפניה כשהכירה את יעקב גרנק (דב
הבלונדיני), אחד הלוחמים הכריזמטיים של לח"י. עד מהרה פרחה האהבה בין השניים
ולאה גויסה לשורות לח"י. "את תהיי אשתי אם תרצי בכך או לא" אמר לה
דב.
"בהתחלה הוא לא אפשר לי לצאת לפעולות והדבר מאוד פגע בי."
נזכרה לאה בראיון לעתון נעמ"ת "בעקבות זאת סירבתי להינשא לו אלא אם כן
יכיר ביכולתי לפעול במחתרת כאחת מהשורה".
וההכרה לא אחרה לבוא. במחתרת עסקה לאה כמעט בכל. היא הדביקה
כרוזים, ערכה מעקבים, סיורים ותצפיות, היתה אחראית על העזרה הראשונה, השתתפה
בפעולות החרמה, הדריכה בחורים באימוני שדה ושימשה מוקשנית בפעולות מבצעיות רבות, באחת
מהן נתפסה ונאסרה.
ב-1946 נישאו לאה ודב. מתנת החתונה שקיבלה היתה לפקד על פעולת
מיקוש.
עם קום המדינה שובצו שניהם בחטיבה 8 של צה"ל. לאה היתה מפקדת פלוגת הבנות. דב פיקד על פלוגה
בגדוד 89.
בנר ראשון של חנוכה, בדצמבר 1948, נפל דב בקרב על עוג'ה אל
חפיר. כשנפצע, סיפרה לאה, הרגישה שקרה לו משהו וחשה למקום אך כבר לא יכלה לעזור
לו. כל שנותר לה לעשות היה לנגב את דמו ולעטוף את ראשו במטפחתה.
לאה נישאה בשנית למשה כהן וזכתה לילדים ולנכדים. עד צאתה
לגמלאות עסקה בחינוך והוראה ואף היתה פעילה בעמותת חטיבה 8.
היא תישאר בזיכרוננו כלוחמת נועזת וכאישה נמרצת בעלת מזג תוסס
ונחוש.