חיים אנו במחתרת - מחשבות על שירו של 'יאיר'

חיים אנו במחתרת

מילים: אברהם (יאיר) שטרן

לחן: עממי

חַיִּים אֲנַחְנוּ בַּמַּחְתֶּרֶת

בְּטַחַב אֲפֵלַת מַרְתֵּף,

בּוֹ מְנוֹרָה תִּבְאַשׁ חִוֶּרֶת,

רִצְפָּה יַסְחֶה מָטָר סוֹחֵף.

אוֹתָנוּ בְּחֶשְׁכַת מַחְתֶּרֶת,

בַּסַּנְוֵרִים הִכָּה חֲלוֹם:

סוּחָה עַל הָרִצְפָּה - כִּנֶּרֶת,

אוֹר מְנוֹרָה - זִיו שֶׁמֶשׁ רוֹם.

וְנַאֲמִין - בְּיוֹם צַלְמָוֶת,

עֵת שִׁיר הַקְּרָב רוֹבֶה יָרֹן,

עִם אֱלֹהִים נִשְׂרֶה בַּמָּוֶת

נַקְבִּיל פְּנֵי גּוֹאֵל צִיּוֹן.

נַקְבִּיל פָּנָיו, יְהִי דָּמֵנוּ

מַרְבַד אָדֹם בִּרְחוֹבוֹת

וְעַל מַרְבַד זֶה מֹחוֹתֵינוּ

כְּשׁוֹשַׁנִּים הַלְּבָנוֹת.

השיר נכתב  על ידי אברהם שטרן, מיסד ומנהיג מחתרת לח"י.  עוסק בתיאור החיים במחתרת ובמעבר מחשכת המחתרת אל האור. עוקב אחר אופי הפעולות ומחירן.
את מילות השיר כתב 'יאיר' בשנת 1933 בטרם הקמת לח"י. התמליל הותאם ללחן 'אנו נהייה הראשונים' כפי שהיה אז מקובל.  על פי ד"ר נתן שחר, לצורך התאמה ויצירת דרמטיות הוכנסו שינויים בלחן. שולמית לבנת שרה את השיר כפי שהושר בלח"י. את הנוסח היא למדה מעזריאל, בעלה, ומחברי לח"י אחרים שישבו במחנות המעצר באפריקה.
יאירה גנוסר חוקרת שירת אברהם שטרן, כותבת כי את השיר כתב 'יאיר' בשנת 1933, והוא שייך לשמונה שירים שנקראו ע"י המשורר "שירי ירושלים", שם המעיד על כך שעיקר גיבושם היה בירושלים. לשיר ישנם כמה  נוסחים. זה המופיע למעלה הנו אף הנוסח המושר.
בבית א' 'יאיר' מתאר מציאות נמוכה של מחתרת מחשכים ועוני. השורה הראשונה בשיר פותחת בתיאור מצב חברתי פוליטי " חיים אנו במחתרת". בהמשך הבית, מתאור חברתי הוא מעצב תמונה של מקום מתחת לאדמה: מחתרת במרתפים, החיים במקומות האפלים. בירושלים בשנת 1933 יש מנורת נפט ומי הגשם חודרים בחורף במרתף הבניין.
בית ב' מתאר ניגודים. מחתרת ואורו העליון המסנוור של חלום גאולה. שלמרות שהדוברים בשיר פועלים במחתרת, אין להם אפשרות לחזות לא בכנרת ולא  בשמש הארץ ישראלית. השמש והכנרת הם עדיין חזון.
בבית ג'  מתאר את ההתמודדות והפואנטה- הניצחון. יש  בו נימות פוטוריסטיות :( זרם אמנותי בתחילת המאה ה-20 שהעריץ את הקדמה הטכנולוגית ואת הנעורים). עתיד מהפכני גדול ייווצר בכח ההרס. קיימת נוכחות של תנועה: " עת שיר הקרב רובה ירון ".
היריב לפי 'יאיר' אינו אדם אלא אלוהים, הגורל. ברצף השיר כרוך הניצחון הגדול במותם של המתמודדים עם הגורל והאל: " עם אלוהים נשרה במות". התפקיד יסתיים ב "נקביל פני גואל ציון" בחגיגת סיום החיים.

                                                                                                        

הדיוקן האחרון של 'יאיר'

                                                        דיוקן אברהם שטרן 'יאיר' - תצוגת מוזיאון לח"י

בשבוע שעבר ביקר במוזיאון בני, שהציג עצמו כידיד משפחת אלחנני, החוקר בימים אלו את מכלול יצירתה של הציירת רחל אלחנני.  במהלך עבודתו מצא ציור לא גמור וזיהה אותו כדיוקן של אברהם שטרן 'יאיר'. כחלק ממחקרו, בני מגיע למוזיאון לראות את אחד המוצגים – דיוקן אחר של 'יאיר', שצויר ע"י רחל אלחנני.
'יאיר' הכיר את הציירת, רחל אלחנני ובעלה ראובן מימי הילדות. הם היו חברים טובים בני אותו גיל, ילידי אותו הכפר בפולין - סובאלקי.
ראובן היה נתין בריטי שייצג חברות בריטיות בישראל, ורחל ציירת, בני הזוג אלחנני תמכו בארגון 'ההגנה', ולמרות חילוקי הדעות , נתנו ל'יאיר' מסתור בביתם, ששכן בשכונת פלורנטין ,ברחוב סלמה- בין רחוב הירקון לקישון, תוך ידיעה שזהו סיכון גדול עבורם. כדי להסתירו בביתם, בכל פעם שהיו מבקרים בבית היה נוהל 'אינטרסול'. כאשר מישהו צלצל בדלת 'יאיר' היה עולה להסתתר בבוידעם שם היה הבוילר. 'יאיר' הסתתר אצל משפחת אלחנני כחודשיים, ועזב את מקום המחבוא על דעת עצמו, כיוון שלא רצה לסכן את בני המשפחה ובמיוחד את רחל שהייתה בהריון מתקדם. (רוני, באותה התקופה, היתה גם בהריון והכירה את המשפחה). הציור איננו חתום על ידי הציירת, וניתן לייחס זאת לנסיבות המיוחדות- הסיכון בהכרות והגשת עזרה ל'יאיר' והאיסור להראותו לאף אחד.

חיילים אלמונים- קצת על המנון לח"י

חיילים אלמונים

חיילים אלמונים הננו בלי מדים,                     

                           
וסביבנו אימה וצלמוות. 
כולנו גויסנו לכל החיים, 
משורה משחרר רק המות. 

בימים אדומים של פרעות ודמים, 
בלילות השחורים של יאוש. 
בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, 
ועליו, הגנה וכיבוש. 

לא גויסנו בשוט כהמון עבדים, 
כדי לשפוך בנכר את דמנו. 
רצוננו: להיות לעולם בני חורין, 
חלומנו: למות בעד ארצנו. 

בימים אדומים... 

ומכל עברים רבבות מכשולים 
שם גורל אכזרי את דרכנו, 
אך אויבים מרגלים ובתי אסורים 
לא יוכלו לעצור בעדנו. 

בימים אדומים... 

אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים, 
יקברונו בלילה בלאט; 
במקומנו יבואו אלפי אחרים, 
ללחום ולכבוש עדי עד. 

בימים אדומים... 

בדימעות אימהות שכולות מבנים, 
ובדם תינוקות טהורים - 
כבמלט נדביק הגופות ללבנים, 
ובנין המולדת נקים. 

בימים אדומים...

'חיילים אלמונים' הוא שיר שמילותיו נכתבו בשנת 1932  על ידי אברהם שטרן, יאיר' מייסד ומפקד לח"י, והיה זה אחד מבין שיריו הראשונים. את השיר הלחינו הוא ורעייתו, רוני. הוא נשאר בזיכרון הלאומי כשיר המנון שהותיר עדות למחתרת עמוקה, לתקופה קשה המסומנת על ידי הירצחו של הכותב בשנת 1942. אולם הוא לא נכתב כעדות לאורחות חיי מחתרת. 'חיילים אלמונים נכתב וראה אור בזמן לימודיו באוניברסיטה. השיר הוצג לראשונה במסיבת הסיום של קורס הסגנים השני של האצ"ל,  שהתקיים בבית הספר שפיצר שכונה 'הארמון', והפך להמנונה של תנועת האצ"ל עד שנת 1940, אז פרשה ממנו לח"י  והשיר הפך להמנונה. בשיר באה לידי ביטוי נכונות ההקרבה הבלתי מתפשרת למען האומה. לצורך התחכות אחר מקורות השיר וצורת הכתיבה נעזרתי בפרוש של חוקרת הספרות יאירה גנוסר.
נקודת המוצא לשיר הן מאורעות תרפ"ט (1929) והאמירה המרכזית בשיר מתעדת תובנה פוטוריסטית, התנגשות בין אנשים צעירים לבין גורל. בהיות 'יאיר' סטודנט הוא השתתף בשורות ה'הגנה'. ניתן למצוא קשרים בין הכתוב בשיר לבין התבטאויות של 'יאיר' על חוויותיו בלילות שמירה באותה תקופה. 'הלילות השחורים של יאוש' מוזכרים במכתב ברוסית לרוני משמירה בגליל התחתון.
בימי מאורעות תרפ"ט כתב אורי צבי גרינברג את השיר "הלילה יורים בשעריך, עיר קדושה' שם כתוב " ...ושמם חלוצים...חיילים אלמונים שכאלה"  כנראה משם אימץ אברהם שטרן את  הניב "חיילים אלמונים". השימוש במילה פרעות קושר לפרעות קישינוב, המבטאות חזרה על אימת הגלות ופרעותיה. השיר ראה אור סמוך לכתיבתו והתקבל בהתלהבות בארץ ובחוץ לארץ וזכה לתפוצה רבה. השיר הוא משיריו הראשונים של'יאיר' שנכתבו בעברית, שאותה העשיר בזמן לימודי ספרות העברית באוניברסיטה העברית. העברית בשיר אינה של רב אמן בעל שליטה ברובדי לשון, אלא של יוצר בראשית דרכו. אז גם חל מפנה באופי שיריו משירה פרטית ללאומית בעלת הצהרות קולקטיביות רבות. השיר מונה שישה בתים, בכל בית ארבע שורות בעלות מקצב של מארש עם הדגשה של חלוקת ההברות.
לשיר נימות פוטוריסטיות, מודרניסטיות לזמנן. הפוטוריזם הוא אמירה ספרותית שנוצרה באירופה על ידי אמנים שהיו צעירים בזמן מלחמת העולם הראשונה ויצרו בין שתי מלחמות העולם. לנושאים בהם עוסקת שירתם טעם של נעורים מבקשי מרד והרס הישן ובניין עתיד חדש ומהפכני, תוך זלזול מופגן בסיכויי אריכות הימים, ותוך רצון למות בשיא החיים. 'יאיר' שגדל בבית דובר רוסית, ולמד ברוסיה הכיר את השירה הפוטוריסטית הרוסית בשפת המקור.

השורה "מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת" חקוקה על קברו של שטרן, בבית הקברות נחלת יצחק. 

לינק לשמיעת 'חיילים אלמונים':

https://www.youtube.com/watch?v=-tKrzEh0zd4

האם "יאיר" ניסה לברוח כשנתפס על ידי הבריטים?

את הרצח שהתרחש ב-12.2.1942 בדירתם של משה וטובה סבוראי בתל אביב, תיאר הסופר רם אורן בספרו "ימים אדומים" כך:

מורטון נופף באקדחו לעברו של "יאיר".

"קום!" פקד עליו.

מנהיג לח"י ציית והתרומם בלאות.

"גש אל החלון," הורה לו מורטון, "פתח אותו."

"יאיר" לא זע. היה לו ברור מה עתיד לקרות.

מורטון גידף ופנה לפתוח את החלון בעצמו.

בזרועותיו החזקות סובב את גופו של "יאיר" כשפניו אל החלון.

הוא התרחק מעט וירה בו.

"ראיתם?" אמר למלוויו, "הוא ניסה לברוח. לא היתה לי ברירה. נאלצתי להרוג אותו."

למרגלות הבניין, פרצה טובה סבוראי בצעקות רמות לשמע היריות: "יהודים! הרגו לנו את אברהם שטרן!"[1]

את הקליע שחדר לגופו של יאיר ואת השעון שענד אפשר לראות במוזיאון לח"י 

אנשי היישוב ידעו שאברהם שטרן היה מטרה לחיסול ואיש לא האמין לטענתו של מורטון כי הוא ניסה לברוח, ובכל זאת, במשך שנים רבות לא היתה הוכחה לכך ש"יאיר" נרצח. ההוכחה הגיעה בשנת 86 בראיון שערכה העיתונאית אילנה צור עם אחד משוטרי הבולשת הבריטית שהיה בדירה ברחוב מזרחי ב' בזמן הרצח – ברנרד סטמפ.

בזמן שירותו הצבאי בארץ הכיר סטמפ בחורה יהודייה בשם ציפורה – היא דודתה של אילנה צור. השניים נישאו ועברו לגור באנגלייה. במשך שנים ניסתה אילנה לשאול את הדוד האנגלי שלה מה קרה בכ"ה בשבט 1942 בדירת הגג ברחוב מזרחי ב' אך נתקלה בסירוב מוחלט. רק לאחר שהדוד לקה בשבץ והרגיש כי ימיו ספורים הוא ניאות לדבר וכך אמר על טענתו של מורטון:

"מגוחך, מגוחך. אין בכך שמץ של אמת. אפילו האדם שכתב את זה יודע שאין זה נכון. אם נותרו בעולם עוד אנשים ישרים, אם נותרו בחיים אלה שהיו בחדר, הם יעידו ויסכימו גם אם לא אהבו את האמצעים שננקטו... לא כך היו פני הדברים. לא היתה לו שום אפשרות לברוח. הוא היה מוקף, לא היה לו נשק. עשינו חיפוש. הוא היה במעצר יותר משעה. היו סביבו כחצי תריסר שוטרים חמושים. לא היה לו שום סיכוי לברוח."[2]

בזירת הרצח, כיום מוזיאון לח"י, מתחת לציר העליון של מסגרת החלון נמצא עדיין החור שיצר הקליע.

יאיר נתפס, אם כן, לא מוכן ולא חמוש, ונורה מאחור כשהוא כבול בשתי ידיו. מה שהתרחש בחדר ברחוב מזרחי ב' היה רצח בדם קר ולא ניסיון בריחה.

את מותו של יאיר ושל כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל, אנו מציינים כמדי שנה, בטקס אזכרה שיתקיים ליד קברו של יאיר בנחלת יצחק.

הטקס ייערך ביום שלישי, כ"ה בשבט תשע"ז, 21 בפברואר 2017, בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.

---

[1] מתוך "ימים אדומים", רם אורן עמ' 238-239

[2] מתוך עדותו של ברנרד סטמפ, 29.11.86

73 שנים לרצח 'יאיר'

בכ"ה בשבט תש"ב, הגיעו שוטרים בריטיים אל עליית הגג בבית מס' 8 ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין. אברהם "יאיר" שטרן, מייסד ומפקד מחתרת לח"י שהיה מבוקש על ידי הבריטים, נחשף במקום מחבואו ונרצח בו במקום בידי קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון.

על הרצח מתוך עדותה של טובה סבוראי: היה זה בוקר רגיל ושקט. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות. מחשבות כואבת. הייתי במטבח מעמידה על הפתילייה בשר צלי לכבוד שבת. יאיר כהרגלו מדי יום ביומו ישב על כסאו הקבוע הפונה לקיר החיצוני של הדלת וכתב. חלפו מספר דקות והנה אני שומעת דפיקה קלה ועדינה בדלת. יאיר קם בשקט מכיסאו. הוא פנה ישירות לארון. הוא נכנס לארון ואני סגרתי אחריו את הדלת. רק אז ניגשתי לדלת החיצונית ופתחתי אותה. אבוי לי!!!

בפתח עמד הקצין האנגלי הג'ינג'י וילקינס ואיתו שני בלשים אנגלים. וילקינס ציווה לערוך חיפוש בבית. שני הבלשים התחילו בחיפוש. אני התיישבתי על הספה. וילקינס ניגש לשולחן ובדק כל פתק שהיה עליו. אחד הבלשים יצא וחזר עם שתי שכנות, כפי הנראה, דיירות הבית. הבלש השני פשפש בכל המקומות האפשריים בדירתנו הקטנה. לבסוף, אחרי שהוא בדק על פינה וכל ארון וארונצ'יק במטבח ובחדר, הוא ניגש לארון הגבוה.

בפותחו את הדלת לא נראתה דמותו של יאיר בכלל. הארון היה מלא חליפות, שמלות ומעיל, אבל... הוא הושיט את ידו פנימה לתוך הארון וכמובן נתקל בגופו של יאיר ומשך אותו אליו. פתאום ראיתיו מושיט את ידו ומניח אותה על הכיס האחורי של מכנסיו במקום שהחזיק את אקדחו. זינקתי ממקומי ועמדתי בין יאיר לבין הבלש. "לא לירות" אמרתי "לא לירות או שתירה בי." ליבי הלם בפטישים. יאיר עמד מולם בפתח הארון חיוור ושקט. הוא הובל לספה שעמדה על יד פתח החדר והושב עליה. הבלש הגדול ישב מול יאיר, לפת את שתי ידיו העדינות של יאיר בידו הגדולה ובידו השנייה כיוון את האקדח מול עיניו של יאיר על יד אפו. בבת אחת הבית התמלא בלשים אנגלים גבוהים בהירי פנים ושיער. מצב רוחם היה מרומם. הם צהלו ממש למגינת ליבי.

תוך דקות ספורות התחוללה מהומה, שוטרת הגיעה וערכה עלי חיפוש במטבח. נדחפתי מהמדרגות יחד עם השכנות. יצאתי מחדר המדרגות בליווי שני אנגלים למדרכה, סמוך לה עמדה מכונית קטנה ולידה עמד וילקינס. השוטרים הורו לי להיכנס למכונית ולהתיישב בה. שמתי לב שוילקינס מרים את ראשו ונושא עיניו לגג. זזתי לחלון והבטתי גם אני למעלה, לכיוון דירתנו. 

פתאום פילחו שלוש יריות את האוויר. ידעתי מיד. הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות. כאב וחרון הציפו אותי. הוצאתי את ראשי מהחלון וקראתי "שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן! שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן!"

הזמנה

במלאת שבעים ושלוש שנים להירצחו של אברהם שטרן "יאיר" מחולל תנועת לוחמי חירות ישראל (לח"י) יתקיים טקס אזכרה ליד קברו בבית העלמין בנחלת יצחק. כמדי שנה, ביום זה אנו מעלים את זכרם של כל חללי לח"י שנפלו במערכות לחירות ישראל.

הטקס ייערך ביום ראשון, כ"ו בשבט תשע"ה, 15 בפברואר 2015 בשעה 16:00. ההתכנסות בשעה 15:00.

  

           יוצאים מהמחתרת - חוגגים 66 שנות עצמאות למדינת ישראל

 יום העצמאות - יום שלישי 6/5, ו' אייר 

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות כל שעה עגולה.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה  עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.

הביקור ביום זה ללא תשלום

שעות הפעילות הן בין 8:30 - 16:00

יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:

03-6820288   או   03-6837582

מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.

70 שנה לנפילתו של יאיר - דוד יהונתן גרינברג

את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש. 70 שנה עברו מאז מותו, ונראה שמדובר בדמות חיה. משהו כובש בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו. אלו הם פנים קורנים בעלי הדרת מלך.

ביום כה' בשבט התש"ב, נרצח על-ידי בני-עוולה מחולל ומנהיג הלח"י - אברהם שטרן "יאיר". 70 שנה עברו מאז אותו יום מר ונמהר. זה 70 שנה שנאמניו, בני-משפחתו ואוהדים, שבים שנה אחר שנה לפקוד את קברו ביום נפילתו.

אבל, אז, "בימים אדומים של פרעות ודמים", ליוו אותו למנוחות עולמים שלושה בלבד. גם היום, אי-אפשר לתפוס מראה טרגי וקשה כל-כך. לוחמי-המחתרת ואוהדיה לא היו יכולים להשתתף בהלוויה מהחשש שיעצרו. ואולם, עולה השאלה, היכן היו בני-העם היושב בציון בעת שנשיא, מנהיג ולוחם הובא למנוחות עולמים, לאחר שנרצח בדם קר על-ידי נציגי הכובש הזר. הציבור נשאר ספון בביתו.

יאיר כתב באחד משיריו:

"אני יודע יום יבוא או ערב,
אפול חלל בודד בשדה הקרב".

הוא קבע בשירו הידוע: "חיילים אלמונים" את השורה האלמותית: "משורה משחרר רק המוות".

היה נכון למות מות גיבורים

ימיו האחרונים היו ימי בדידות וחי היה כחיה נרדפת. לא היה לו לאן לפנות והיכן להניח את ראשו. הוא ידע שימיו ספורים. אבל לכל אלה לא הייתה השפעה על החלטתו העקרונית שלא להציל את עצמו (בקבלת ההצעה להחביאו באחד מהקיבוצים /ישובים של ההתישבות העובדת). ברור היה שלא עמדה על הפרק הכוונה להסגיר את עצמו לידי הבריטים. כאב לו מאוד על כך שיש בין אחיו אותם שרדפו אותו וביקשו את מותו. הוא ידע שאף יהיו ביניהם כאלה שישמחו על הידיעה על מותו.

הוא ידע שבכך הוא חורץ למעשה את דינו וכי כדורי האוייב ישיגו אותו במהרה. לא היה לו ספק (מה שהתברר אחר-כך כנכון), שהבריטים יבקשו להורגו במקום ולא יאסרו אותו. אבל לוחם גדול כמוהו, אמיץ-לב, בעל כבוד ושאר רוח, היה נכון למות מות גיבורים, מות קדושים. כיאיר האגדי, כך הוא. חי היה כלוחם וכך רצה לנפול כלוחם.

יאיר בחר בדרך זו, והיה הולך בה שנית, אילו יכול היה. כך הלך לקראת מותו בעינים פקוחות, אך לא השפיל לרגע את עיניו. המוות הוא שהשפיל את עיניו. בריטניה הגדולה, זו אשר שנים לא רבות לפני כן נאמר עליה שהשמש אינה שוקעת ברחבי האימפריה, היא שירדה על ברכיה מפני הוד דמותו ודמות עולי-הגרדום שנתלו על-ידה.

הבריטים הפכו מרודפים לנרדפים

יאיר מת, אך רוחו קיימת. דרכו שהייתה דרך אמת היא ששרדה. וכדרכה של אמת, היו אחריו אלה שהמשיכו את מלחמתו עד להשגת הנצחון. לא הגרדום ולא המוות בקרב הרתיעו את הלוחמים. בגופם היה אפשר לפגוע. את גופם היה אפשר לאסור, אך לא את רוחם. על לוחמי המחתרת שהיו אסורים בבתי הכלא, כאן ובגלות, אפשר לומר שלא היו אנשים רבים בעולם שישבו במאסר והיו בני-חורין בנפשם. הם היו חופשיים אף יותר מאלה שהיו חופשיים בגופם, אך היו כבני-חסות בנפשם.

יש עוד בינינו כאלה, מעטים אמנם, הזוכרים את הלגלוג שהיה מקובל בקרב "הישוב המאורגן" דאז כלפי מחתרות האצ"ל והלח"י. באיזה זלזול ואירוניה הועמדה השאלה: "האם אתם תצליחו לגרש מארץ-ישראל את האימפריה הבריטית"?

אבל ההיסטוריה התגלגלה אחרת. אפשר לומר, הבריטים לא רק עזבו אלא גורשו מהארץ בביזיון. לחלק מהפעולות של המחתרות, היה הד נרחב לא רק כאן אלא גם בכל רחבי העולם. היו פעולות שפגעו והכאיבו להם באופן שלא הותיר להם אלא לקחת את אנשיהם ומטלטליהם ולנוס מכאן. האדמה רעדה תחת רגליהם. ההיסטוריה תזכור כי היהודים הם אלה שגרשו את הבריטים מארץ-ישראל - ארץ-הקודש.

לוחמי המחתרת שנתפסו והועמדו לדין, הפכו (בעת ההליכים המשפטיים) למאשימים במקום נאשמים. הבריטים, הפכו מרודפים לנרדפים. שום בריטי, וגם בעל דרגה ומעמד לא יכול היה לחוש בטוח. כדוריהם של לוחמי-המחתרת השיגו אותם בכל מקום. כך סיים הלורד מויין את חייו בקהיר. יצחק שמיר, מנהיג הלח"י לאחר נפילת יאיר, אמר באחד הראיונות עימו, כי פעולתם הביאה להיפוך המגמה: לא הם (לוחמי המחתרת) פחדו יותר מהבריטים, אלא הבריטים הם אלה שפחדו מהם.

דמותו של יאיר עדיין חיה

את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש הנפלאת מימי משה עד הנה. לא ניתן להסביר באופן מלא את התופעה של ההתעניינות ההולכת וגוברת בדמותו ובמשנתו. 70 שנה עברו, ונראה שמדובר בדמות חיה. אולי חיה יותר מרבים החיים כאן כעת. יש משהו כובש, מושך לב בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו אחריו. אלו הם פנים יפים, קורנים בעלי הדרת מלך.

קשה לתאר במילים את משמעות אותה מסירות הנפש של עולי-הגרדום ויאיר. אותה הליכה זקופה, רבת-הוד, למען האידאה הקדושה, עד בוא המוות האכזר. דווקא משורר בריטי, שאולי אין שני לו, ושמו אוסקר וילד, ידע לבטא באופן הנפלא ביותר את אותו המעמד (תאור שאין למוצאו מלבד כמובן בתנ"ך הקדוש שאין דבר שישווה לו):

"המעונה המומת על קדושת השם, כשהוא מתעטף ב"טלית של אש",

והוא עומד על במת המדורה, אפשר שהוא רואה את פני האלהים".

מה אתם יודעים על אברהם שטרן - 'יאיר'?

 פוסט זה הוא חידון: את התשובות יש לשלוח למייל:lehi1942@gmail.com ל3 הפותרים הראשונים ישלח פרס ספר.

1. איזה משירי יאיר הפך להיות המנון לח"י?
א. חיים אנחנו במחתרת.
ב. הרי את מקודשת לי מולדת.
ג. לאמהות שלנו.
ד. חיילים אלמונים

2. היכן המשיך אברהם את לימודי הדוקטורט שלו?
א. פירנצה, איטליה
ב. פריז, צרפת.
ג. רוסיה.
ד. סובלק, פולין.

3. היכן נקבר אברהם שטרן?
א. הר הרצל.
ב. בית הקברות היהודי בסובלק בפולין.
ג. נחלת יצחק.
ד. הר הזיתים.

4. מהם שלושת הייעודים החשובים בעיקרי התחייה?
א. שפה עברית, תרבות עברית והקמת צבא עברי
ב. צדק חברתי, פשרנות ושלום
ג. גאולת האדמה, תקומת המלכות ותחיית האומה
ד. מרד, קיבוץ גלויות ושפה עברית

5. כיצד נקראה תחנת השידור הראשונה שהקים שטרן?
א. קול לוחמי חירות ישראל
ב. קול ציון הלוחמת
ג. קול המחתרת העברית
ד. המעש

6. מי היו מרכז לח"י?
א. המחלקה בבולשת שעקבה אחרי חברי הלח"י.
ב. ההנהגה החדשה לאחר רצח יאיר.
ג. אנשי לח"י שפעלו במרכז הארץ.
ד. כינוי לחברי הלח"י שלא ישבו בבית המעצר.

7. אילו עיתונים היו ללח"י?
א. החזית
ב. המעש
ג. החומה
ד. א+ב נכונות

8. כמה שירים פירסם 'יאיר' בחייו?
א.3
ב.5
ג.7
ד.10

9. באיזה שנה עלה אברהם שטרן ארצה?
א. 1920
ב. 1907
ג. 1917
ד. 1926

10.מי היתה אישתו של אברהם שטרן?
א. הוא לא התחתן.
ב. יעל
ג. רוני
ד. חסיה

11.החוגים בהם למד אברהם שטרן באונברסיטה:
א. תיאטרון, היסטוריה יהודית, לטינית
ב. ספרות עברית, היסטוריה כללית ותנ"ך
ג. יונית, לטינית וההיסטוריה של יון ורומא
ד.ספרות עברית חדשה, השירה העברית בימי הביניים, השפה היונית וספרותה והיסטוריה של יון ורומא

12.תפקידיו של 'יאיר' באצ"ל היו:
א. הסברה ותעמולה, גיוס לוחמים
ב. רכש והברחת כלי נשק, גיוס ואימון לוחמים, העפלה
ג. כתיבת מערכי ההדרכה, מעקבים וגיוס משאבים.
ד. פיקד על קורס מפקדים

13.הכינוי המחתרתי של אברהם שטרן
א. יאיר
ב. עזריה
ג. אריאל
ד. כל התשובות נכונות

חייל ומשורר

דמותו של אברהם שטרן, מסתורית ומעניינת, דמות שעד היום ממשיכה לרתק סופרים, עיתונאים, מחזאים ואנשים רבים נוספים. דמות בעלת פנים רבות.

אברהם שטרן נמשך לכיוונים שונים בחייו: לימודים, פעילות מחתרית, כתיבת שירה, משפחה, חברות ואהבה. בשלבים שונים בחייו עומדת בפניו השאלה האם להגשים את המאוויים האישיים, להתפתח מבחינה אקדמית, ספרותית, להקים משפחה או להתמסר לפעילותו במחתרת ובכך להגשים את חלום העם היהודי: להקים מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל.
אצל אברהם שטרן התשובה היא אחת: "הריני נשבע שבועת אמונים למולדת, לעם, לחרות. נשבע להקריב המצפון, החיים, לציית, וללחום ולמות!" (מתוך שירו השבועה).

בכל דרך שבחר הלך עד הסוף, עם כל המרץ, הכוונה והנכונות להשפיע, לשנות ולתת את כולו.

עדה אמירכל ייבין כותבת בהקדמה לספר 'בארגמן חייו של יאיר – אברהם שטרן':
"בגלריית דמויות של מנהיגים ידועי שם מתבלטת בייחודה מנהיגותו קצרת הימים של יאיר. שלא כאחרים, לא נשא יאיר דברי מליצה ברמה, לא ניקר עיניהם של הבריות ולא התפאר במעשיו, לא ציפה בקוצר רוח לשמוע מחיאות כפיים סוערות, וגם לא חתר אל מעמדו בשאפתנות דורסנית ובאטימות לב. מופנם וסגור היה יאיר, אציל הנפש, וגדולתו מקורה במעלותיו ובכישרונותיו המצוינים. מנהיג מיוחד ויחיד היה, נחבא אל הכלים, הנדרש אל המלוכה.
במנהיגותו של יאיר יש משום מיזוג של תום לב ופיכחון דעת, רכות ונוקשות, דבקות במטרה ואורך רוח שבשתיקה. משורר מלידה אשר נפשו ריחפה בספירות רוחניות...
יאיר היה מנהיג שאמר 'אחרי' המאמין בדרכו ... המקריב עצמו על אמונתו עד תום."



מה קרה לדמותו של אברהם שטרן כיום? איך היא מצטיירת בעיתונים, בספרים ובמחזות שהוצגו בשנים האחרונות.(בשנות התשעים ואילך)?

בשנות התשעים בעקבות פרסום והופעת המחזה יאיר, (1992), נכתבו תגובות רבות בעיתונות.
בשנת 1998 צולמה סדרה ע"י הטלוויזיה החינוכית, שנקראה "הכל אנשים", שהפיקו ענת זלצר, ומודי בראון, אחד הפרקים הוא על יאיר והוא מספר את סיפור חייו באופן מקיף.
בשנת 2000 יצא לאור הספר "מכתבים לרוני" שערך אהרן אמיר.
בשנת 2001 התפרסם ספרו של משה שמיר "יאיר – רומן ביוגרפי".
בשנת 2002 יצא לאור- "לח"י אנשים", בהוצאת יאיר, סיפורם של 840 לוחמים ולוחמות, שבראשם כמובן יאיר.
בשנת 2006 יצא לאור ספרו של רם אורן "ימים אדומים", בו אחד מהגיבורים הראשיים הוא יאיר.
בשנת 2007 יצא לאור לקסיקון לח"י, בהוצאת משרד הביטחון.
בשנת 2008 יצא לאור הספר: "נושאי לפיד החרות"/נחמיה בן תור, בהוצאת יאיר.

בשנים אלו סיפורו של יאיר עורר עניין בכל פעם מחדש. ההצגה, הסרט והספרים הביאו לכותרות בעיתונים. כל שנה לקראת יום הזיכרון להירצחו ישנם אזכורים בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו (בשנים האחרונות גם באינטרנט), להלן מספר דוגמאות:

תגובות למחזה: מעריב – מבקרת התיאטרון מצביעה באירוניה על כפילות במחזה 'יאיר'. התקבלות יאיר ע"י אמן שמאל, והחמצה של דיון נכון במרחק הכפול שנוצר: "הורוביץ (המחזאי) איש שמאל, הלך אל משפחת יאיר גיבור לח"י והתאהב בו קצת... החמיץ את ההתמודדות עם תופעת נידויו של יאיר ועם הטרור כתופעה לגיטימית בתולדות העמים." (שרית פוקס, תיאטרון מסורס, מעריב, ספרות ואמנות 2/10/92).

הארץ – בנימין זרעוני, מרואיין בן חוגו וזמנו של יאיר מקבל אותו רק כמשורר בטענה ש"מגיע לו בלתי מספיק בטרור", "יאיר היה מצד אחד רחוק מפצצות ומהרג. הוא היה אברך משי משכיל, אנין טעם, עם הבנה גדולה בספרות קלסית ובמוסיקה.... הצד המעשי של הטרור, איך הורגים... איפה שמים את הפצצות כל זה היה רחוק ממנו". (רמי רוזן, "בלתי מספיק בטרור", הארץ 27/2/92).

עודד קוטלר (הבמאי)- "בהצגה הזו איננו עוסקים בהיסטוריה כי אם במיתולוגיה. יש הרואים ביאיר רוצח. יש הרואים בו קדוש מעונה. ההכרעה בידי הקהל. עלינו מוטל להעלות דמות משכנעת על הבמה."

דן הורוביץ(המחזאי) -"ניסיתי לתאר דמות יוצאת דופן הממלכדת את עצמה למוות. יאיר הוא רומנטיקן קלסי בכל המובנים... המורכבות בדמותו קסמה לי: אוהב החיים המתוקים שהלך ביודעין לקראת המוות".

תגובה לספר של משה שמיר:

הארץ – "המחתרת מייצרת משוגעים, ואולי אפילו להיפך – משוגעים מייצרים מחתרת" זו הכותרת שנותן תום שגב למאמר תגובה לספר 'יאיר רומן ביוגרפי' שכתב משה שמיר. זהו משפט הלקוח מהספר אך לטענת שגב, שמיר מפספס אותו לחלוטין.

התייחסותו לדמות של יאיר – "אברהם שטרן היה מחבל עברי שרבים העריצו ויש המעריצים עד היום. שטרן הנהיג את ארגון הטרור לח"י, שעסק גם ברצח אזרחים בשם המאבק הציוני לעצמאות לאומית." (תום שגב, מוסף ספרים, הארץ, 29/9/2001 ).

קטע אחרון מתוך מעריב סופשבוע 2007:

אראל סג"ל בטור השבועי שלו במוסף סופשבוע כותב טור שלם על יאיר, הכותרת: "נרו יאיר – 65 שנה למותו של אברהם שטרן. על אפשרות המהפכה בעידן הרהבתנות".
"אחת הדמויות המרתקות בתולדות עם ישראל של הזמן החדש, איקון כמו קדמוני, מיתי בחייו ובמותו. אישיותו מורכבת, רבגונית, ענפה, רבת רבדים. משורר ומלומד, מהפכן ולוחם. אתיאיסט שהיה למאמין, מורד בחליפה, נאמן לאמת עד מוות."
"זו שעתם המחודשת של יאיר, אורי צבי גרינברג ושבתאי בן דב. יותר מתמיד ראויים הם להוות מקור השראה לחיות מחודשת עבור הריבונות המעורערת, הרופסת והקורסת."

ההצגה של דמותו כיום, לרוב, בוחרת אחד משני צדדים: אברהם שטרן, הגיבור שהקריב את חייו למען הרעיון, או אברהם שטרן הבוגד והטרוריסט.  דמותו של אברהם שטרן היא דמות רב גונית, בעלת תכונות אופי שלעיתים מנוגדות זו לזו, אבל עדיין מייצגות איש אחד שהלך עם מטרותיו עד הסוף. כמו שהוא כתב "משורה משחרר רק המוות "- מתוך השיר חיילים אלמונים, המנון לח"י.

כן, גם אני חייל ומשורר!

היום אכתוב בעט - מחר אכתוב בחרב;

היום אכתוב בדיו - מחר אכתוב בדם;

היום - על הניר, מחר - על גו אדם;

שמים נתנו הספר והחרב.

גורל חרץ - חיל ומשורר."

הרהורים לחג החנוכה

אחד הניסים המפליאים ביותר בתולדות עם ישראל הוא נס ניצחון המכבים כפי שנאמר בתפילת "על הניסים": ואתה ברחמיך הרבים מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים.

הרקע למערכה בה הובסו היוונים היה אידאי ורוחני, לא היה זה מתוך מאבק פיזי, לא מתוך מגמת השתלטות אלא מתוך רצון לחיות באוטנומיה מלאה כיהודים ולהתנער מעול כפיה של שלטון זר.

יאיר כתב טקסט שקרא לו הרהורים לחג החנוכה:

" אנו קומץ קטן של לוחמי החרות, מוכי שיגעון המלכות, לפי חשבון מקטרגינו קטן כוחנו. ואולם לא כן הדבר. כוח קטן זה גדול עשרת מונים ממה שהוא נראה. כאותו השמן החשמונאי, בוערת במקדש לבנו אש הקנאות והגבורה, שלהבת – יה, עוד יאיר היום והוא קרוב בו נצית בשלהבת את נרות החנוכה שלנו. חנוכת המלכות העברית, בציון המשוחררת."

מכתב אהבה- מאברהם שטרן לרוני

תמונה מיום החתונה 1936

אברהם שטרן נפגש לראשונה עם רוני בורשטיין בשנת 1928, באוניברסיטה העברית בהר הצופים, בירושלים. לא עובר זמן רב והם הופכים לזוג. הקשר ביניהם נשמר למרות הנדודים וחיי המחתרת. רוני נוסעת ללמוד בוינה, יאיר נוסע ללמוד בפירנצה ואח"כ לפולין בפעילות מחתרתית הם שומרים על קשר בעיקר באמצעות המכתבים.  מתוך קובץ המכתבים - "מכתבים לרוני - אברהם שטרן (יאיר)", בעריכת אהרון אמיר, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תל-אביב, 2000.
מכתבו האחרון של יאיר לרוני כשבועיים לפני הירצחו, תל-אביב, 30.1.42:


חתלתולי הקטנטון, הענוג,

מחר תמלאנה שש שנים לנישואינו. עד מה הייתי רוצה לשהות אתך,
ביחידות וללא מלים לספר לך את אשר לא יסופר במלים בפי אדם
כלשהו, מקום כלשהו. אך את אינך אתי (אולי יתן אלוהים ועוד נהיה
ביחד, לבדנו: את אתי ואני אתך, רק אתך). אני כאן לבדי, אני עם עצמי.
זה קורה לעתים כל-כך קרובות…את אינך, אבל אני רוצה שתדעי,
שאני עתה אתך במחשבותי, ברגשותי, בנשמתי.
אהובה שלי! בלילה זה, לילה ארוך, אפל, דאב לבך, התכווץ בכאב.
ילדתי! את חושבת שאינני יודע מהו כאב לב? אינני מדבר על כך עם
איש, אך אני יודע מה משמע: הלב דואב, אני יודע. לב-אבן, עצבי-ברזל
דרושים כדי לשאת את מרירות ההשפלה, את ההשפלה שבעוני,
את מעמסת הנדודים, הסיכון של כל אחד ושל הכל, האחריות לחיי
בני אדם, אשר יחד אתי זנחו את הכל והשליכו את עצמם לתוך
מערבולת מלחמת-טרוף מפוארת זו למען עתיד טוב יותר, למען אשרם
של אלה המוכנים למסור אותנו לידי התלין.
איזה מזל שאדם מאמין אני! תפילה כנה מטהרת את הנשמה, מאוששת
את הלב, מאירה את העולם. אך את, יקירתי, אהובתי, כשרועד לבך
ומתפעם, כמה אני מתעצב בעצבותך! כמה אייחל שתהיי שקטה,
לך השקט הוא אושר. ואני?
"והוא מרדן, יכמה לסער כאלו בו שורה שלוה"
ענוגה שלי, דעי שאם תרגישי שאינך יכולה עוד, שאת מוכרחה
ללכת ממני, אבין אותך ואוהב אותך כמו שאני אוהבך עתה: בעדנה, בכנות
ובנאמנות, הייתי מאושר אתך, את השמחה שלי, הרוגע, המנוחה.
אתך אני שאנן, חמים לי, בהיר. ואם כי מלאים ועמוקים חיי, אני יודע
שברגעים קשים, מכריעים, היו חיי קרים וריקנים.

להתראות בקרוב, הזהובה

בעלך.