"מחתרות במאסר" - ספרו החדש של ההיסטוריון זאב
גולן מגלה את סודותיו של בית הכלא המרכזי בירושלים בתקופת טרום המדינה. הספר, המתאר
את פעילותם של הלוחמים בעת ישיבתם בכלא, מובא בפורמט אלבומי ומביא עשרות תמונות נדירות
ומסמכים היסטוריים שטרם פורסמו.
הבריחה המפורסמת
ביותר מכלא ירושלים הייתה מתא 23.
לקראת סוף תקופת
המנדט הבריטי, פחתו הסיכויים לברוח: כל האזור סביב הכלא הפך למחנה בריטי מבוצר,
ואסירי תא 23 ידעו שבמרחק כחמישים מטרים מתאם נמצאת עמדה של הלגיון הערבי.
מתתיהו שמואלביץ,
שנידון למוות כאיש לח"י והומתק
עונשו, ישב אז בתא 23. הוא פנה לשבח ארליך, עובד מחלקת העבודות הציבוריות של
העירייה, שהיה מבצע עבודות בכלא, וביקש ממנו את תכניות מערכת הביוב של הכלא
והאזור. ארליך לא התמהמה ותוך ימים ספורים נכנס לתא 23 – לכאורה כדי לשפץ את
החלונות, אולם כוונתו האמיתית הייתה לדווח לשמואלביץ על מערכות הביוב. עכשיו ידעו
שמואלביץ וחבריו היכן לחפור ואיך להתחבר לצינורות הביוב, דרכם יוכלו לזחול עד
שיתרחקו מהכלא שבמגרש הרוסים ואז לצאת אל החופש. שמואלביץ שלח מכתב ליהושע זטלר –
שהיה אחראי על סניף לח"י בירושלים – ובו ביקש לצרף לארליך שלושה אנשי
לח"י שיעבדו עמו בעבודתו הרגילה ולמעשה, יסייעו לו לערוך שינויים בצנרת
ולהכין דרך לבורחים. התכנית יצאה לדרך.
כדי להסתתר מעיניהם הבולשות
של שומרי הכלא, החליטו האסירים לחפור מתחת למיטה. המיטות היו מחוברות לרצפה ובין
כל מיטה לרצפה נוצר חלל בגובה של כ-15 סנטימטר. הבריטים לא טרחו לבדוק במקום זה,
זאת מכיוון שהכניסה מתחת למיטה הייתה בלתי אפשרית, שלא לומר – העבודה והחפירה שם.
על כך אמר מתתיהו שמואלביץ, "ומי זה אומר לנו לשכב דווקא מתחת למיטה? אנו
נרים את המזרון, נקפל את חישוקי המיטה וניכנס מלמעלה... יחפש לו הסרג'נט בקירות,
יחפש במעברים בין המיטות, ואנו, בשקט ובבטחה נוכל לחפור מתחת למיטה".
החופרים נזקקו לבטון
כדי לתמוך בקירות המנהרה. ארליך הביא לכלא שקי מלט, למטרת שיפוצים. תחילה לקחו
אותם לחדר החיטוי או למכבסה ומשם, מכוסים בשמיכות או בתוך הכביסה, לתוך התא.
על פי שמואלביץ,
" בערבים היה נראה התא כבית מלאכה גדול, אשר מתנהל מתחת למיטות ומתחת
לשולחנות".
הבריטים עשו שימוש באשנב
שבתקרת התא כדי לבלוש אחרי האסירים. אסיר אחד הוצב כשומר מתחת לפתח והתריע בהתקרב
השומר על הגג, אז הפסיקו את כל העבודות בתא והעמידו פנים שקוראים בספרים וכדומה.
בעת החפירה ישבו חלק מאסירי התא כפופים ליד שקי המלט הריקים שאט אט התמלאו בחול
מהמנהרה. תפקידם היה להפריד בין האבנים לבין החול, במטרה להיפטר מהאבנים באותה
הזדמנות שבה הם זורקים את הזבל, ולהעביר את החול לשירותים להישטף במים. הכמויות
היו אדירות והאסירים חיפשו דרכים נוספות להיפטר מהאדמה – חיפשו ומצאו. תא 23 נמוך
מהמסדרון, וכאשר היו האסירים שוטפים את הרצפה, התקשו להוציא ממנו את המים. הבריטים
שוכנעו לאפשר לאסירים לחפור בור ליד דלת התא, לשם יקוו המים כדי לאפשר את הוצאתם בדלי.
הבור נחפר והוא קיים עד היום. מנהל הכלא שלח שוטר מיוחד להשגיח על העבודה ולשמור
שהאסירים לא יסחבו כלים או ינצלו אותם למטרות אחרות. האסירים הושיבו אדם שתפקידו
לשחק דמקה עם השוטר. אחרים הרימו את השמיכות אשר כיסו את פתח המנהרה והצליחו
להעביר חול מהמנהרה לתוך הבור ההולך ונחפר ליד הדלת. השוטר לא שם לב שהמריצות אשר
סיפק מנהל הכלא למטרת הכנת הבור מתמלאות בכמות חול הגדולה מזו שמכיל הבור. כאשר
אנשי לח"י הגיעו לשלבים המתקדמים של החפירה, הזמינו את אנשי ההגנה ואנשי
האצ"ל בכלא להצטרף לתכנית הבריחה. ההגנה סירבה ליטול חלק והזהירה את אנשי
לח"י לא להכניס נשק לכלא במטרה לברוח. אולם כאשר אליהו זנד, האחראי על אסירי
האצ"ל בכלא, שמע מפי שמואלביץ על תכנית לברוח – עדיין בלי פרטים – השיב:
"אני נמצא כאן כבר שנתיים ואין יום שלא אהפוך עשרות תכניות במוחי ועדיין לא
מצאתי מאומה". זנד כבר ניסה לברוח ונתפס לפני שהספיק לצאת מאזור הכלא. הוא
הסכים ליטול חלק בבריחה למרות שהיה מסופק באשר לסיכוים לגבש תכנית. לאחר שמרכז
לח"י אישר את התכנית הכניס שמואלביץ את זנד לתוך תא 23 והראה לו את המנהרה
ההולכת ונחפרת. זנד חיבק אותו.
בית הכלא המרכזי בירושלים
בהתקרב חפירת המנהרה
לקצה, החלו הבריטים לחשוד. ככל הנראה שמעו רעשים אשר חשבו אותם לסימני חפירה. לכלא
הובא במיוחד שוטר מומחה לבריחות. הוא נכנס לתא בלוויית קצין מבית הסוהר ושוטר
בריטי נוסף וניגש ישירות לפינת החדר שבה עמדה מיטתו של משה סבוראי, ושמתחתיה נפערה
המנהרה. שמואלביץ מספר: הבחורים התחילו יוצאים אחד- אחד מן החדר. הם חששו שחיוורון
פניהם יבגוד בנו. לבסוף נשארנו רק שניים, משה סבוראי ואני. התקרבנו אל שלושת
המחפשים. התגברנו על הרגשת המפלה שאחזה בנו בתחילה, שוחחנו בינינו בעליצות בצחקנו
מהשוטרים. ידענו שהקצין מבין עברית. השוטרים, בפקודתו של הקצין, עברו לחיפוש
ברצפה. משה החוויר כסיד. אני כמובן ראיתי את חיוורונו ולא ראיתי את חיוורוני כפי
שנברר לי אחר כך. "אבדנו", לחש לי משה ביידיש, "אינני יכול להסתכל
בחורבן".
לאחר שסבוראי יצא
מהחדר, גם הקצין יצא, נשאר שמואלביץ עם שני השוטרים: "המומחה" שכב על
המיטה העליונה ( המיטות היו כפולות כמו באנייה), ובהתכופפו דפק במכוש ברצפה
בהוציאו בלטה אחרי בלטה. רק עוד שורה מפרידה בין מקום הדפיקות ופתח המנהרה. האבן
הזאת, שהגנה על פתח המנהרה, הייתה כבדה במיוחד ומחוברת היטב לסביבתה. המומחה לא
הצליח להסירה וחשב שאין מה לחפש מאחוריה. בסופו של דבר התייאש המומחה והציע לשוטר
השני להסתפק בבדיקה שביצעו. "אנחנו עוד נחזור", אמר בדרכו החוצה.
"אל תעיז!" ענה שמואלביץ. "בפעם הבאה אתה תנקה את הלכלוך שתעשה
בתא! אני לא אנקה!" באותו הערב חזר המומחה לתא וביקש מיושביו שיאזינו ואולי
הם יגלו את מקור הרעשים. בלילה הוא הסתכל דרך הפתח שבתקרה, והאסירים נצמדו לקירות
והעמידו פניהם כמאזינים. כעבור יומיים שב הכלא לשגרתו וגם החופרים חזרו לעבודתם –
אולם בשעות היום, כדי שהרעשים לא יישמעו.
המומחה לא גילה את
המנהרה, אך דיווח לארליך שהוא יודע על משהו שמתרחש, וזה החליט לנקוט בצעדי מנע.
הוא הלך לשוק מחנה יהודה, קנה נקניק והשליכו לתוך בור הספיגה. אז הזמין את המומחה
להמשיך בבדיקתו והציע שירד לתוך הביוב. המומחה אכן ירד ועד מהרה, חזר על עקבותיו,
מבוהל – החולדות אשר נמשכו לנקניק שהושלך לבור חשבו את המומחה לקינוח ועטו עליו.
כך ייחס המומחה את הרעשים לחולדות.
הזמן דחק. ליום
הבריחה נבחר יום שישי. באותו היום הגיע ארליך לעבוד בביוב בלוויית שלושת אנשי
לח"י. הוא הורה לשומרי הכלא לפתוח את השער הסמוך לביוב, התואנה שאינו יכול
לסחוב את הצינורות הדרושים לעבודתו דרך השער הראשי. המפקח הבריטי הסכים, אז החלה
הבריחה.
שמואלביץ נכנס
למנהרה והמתין ואות לצאת. על גג הכלא הסתובב שוטר בריטי ובחצר
– שוטר ערבי.
שמואלביץ הבחין במתרחש דרך סדק, ובינתיים שניים מה"פועלים" אנשי
לח"י, חזרו והזהירו אותו שיתחבא, משום ש"הגוי מסתכל מלמעלה". אליהו
זנד שכב מאחורי שמואלביץ במנהרה, ממתין ששמואלביץ יהיה בחוץ והוא יוכל להתקדם, על
פי התור, ולצאת. מאחוריהם שכב סבוראי, גם הוא בהמתנה. בעוד שבחוץ המתינו
ה"פועלים" לבשר להם שדעת השוטרים הוסחה.
שמואלביץ הצליח
להחליף חולצות עם אחד מה"פועלים" שעמד מעליו בחצר, וכאשר
ה"פועל" נכנס לתוך הביוב, שמואלביץ יצא במקומו וצעד לעבר החופש.
כאמור, אחד הבורחים
אחריו היה משה סבוראי, שמיטתו בתא 23 כיסתה על המנהרה. הוא צעד דרך השער, עבר את
הצריף של המנהל ויצא ממגרש הרוסים. בפינת המגרש, אמר לו שומר בריטי: "Go
on, go on" (תתקדם, תתקדם).
וכך ברחו האסירים
בזה אחר זה, עד שעלה חשדו של סוהר ערבי בראותו את הבורחים האחד-עשר והשנים-עשר.
הוא הובילם לסגן המנהל, אך זה לגלג על הסוהר כי חשב שעובדת היותם פועלי ביוב אינה
מוטלת בספק, ושלחם לדרכם. שנים-עשר אסירים ברחו דרך המנהרה, עד ששומרי הכלא זיהו בוודאות
את האדם השלושה-עשר כאסיר, ועצרו את זרם האסירים המחופשים לפועלים.
