תערוכת קריקטורות במוזיאון לח" – יליד ארץ חלומותי – בין דוש לשרוליק ן- קריקטוריסט במחתרת

ב- 4 ביולי 2019 התקיים אירוע פתיחה חגיגי ומרגש במוזיאון לח"י לתערוכת קריקטורות של קריאל גרדוש (דוש),  בו נכחו  נציגי משהב"ט,בני משפחה וותיקי לוחמי לח"י.
בתצוגה ליד הקריקטורות מופיע השם "שיר". מי היה אותו "שיר" ,חבר לח"י המסתורי שצייר  קריקטורות בעיתוני המחתרת? יודעים זאת  אולי רק מעט  יודעי דבר.
החלק הראשון של התערוכה מציג את סיפורו של  "שיר", הלא הוא -  דוש (קריאל גרדוש) -  הקריקטוריסט הנודע, חלוץ  הקריקטורה  הפוליטית הישראלית היומית , יוצר "שרוליק" הצבר  המיתולוגי.
דוש החל את דרכו המקצועית בנסיבות לא צפויות, דווקא בארגון לח"י בפריס לאחר מלחמת העולם השנייה. קרל גרדוש , יליד הונגריה וניצול שואה, הגיע לפריס ב-1946 עם אשתו שושנה ושניהם הצטרפו לפעילות תא לח"י שבמקום . אנשי המחתרת גילו את כישרון הרישום של גרדוש שהיה לגביו תחביב בלבד  (חלומו היה להיות סופר). והטילו עליו לאייר את חומרי התעמולה של הארגון ולצייר קריקטורות בביטאון "המעש". הקריקטורות נשלחו לארץ ופורסמו בעילום שם וביטאון "המעש" הודבק באישון ליל על קירות בתים ואף הופץ בסתר.
במרץ 1948 עלו גרדוש ואשתו ארצה, והוא המשיך לצייר קריקטורות "במעש"  וגם ביומון הלח"י  "מברק". עליהן חתם בכינוי  –"שיר" . כמו כן יצר טורים מאוירים מהווי התקופה בחודשים הסוערים של  מלחמת העצמאות.  
ב-17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי לח"י בחיי מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט ועקב כך נסגר "מברק" על ידי הממשלה. מיד לאחר מכן – רבים מחברי הלח"י , דוש ביניהם,  נעצרו ונאסרו במשטרת יפו ולאחר מכן בכלא עכו.  ב1949 –חזר "המעש" " להופיע כעיתון מפלגת "הלוחמים" שהוקמה על ידי יוצאי לח"י, ו"שיר" המשיך לפרסם בו קריקטורות ואיורים .

בחלק השני של התערוכה , דרך מבטו האישי והייחודי של יוצר, מוצג סיפורו של שרוליק שהוא סיפורה של התצוגה. שרוליק או ישראליק, כמו שקרא לו דוש, דמות הילד הצבר,גיבור הדרמות המצוירות שהפך לסמל לאומי ולאיקון תרבות.שרוליק הוא אחד מהישגיו הבולטים של דוש.  דוש היה הראשון שמיסד את אמנות הקריקטורה בארץ כביטוי עיתונאי פרשני חשוב והיה יוצר מרכזי ובעל השפעה רבה. כבר בתחילת דרכו ב״העולם הזה״ וב״מעריב״. בראשית שנות ה־ 50 , איתר דוש את הצורך בדימוי חזותי שייצג את מדינת ישראל ואת העם היושב בה. סמל זה - שרוליק, לא היה דמות שמקורה בשורשים יהודיים או מסורת יהודית אלא טיפוס ישראלי חדש בהא־ הידיעה.

אתם מוזמנים לתאם ביקור בתערוכה שתוצג במוזיאון במהלך ששת החודשים הקרובים. 

זמן לאהבה

ביום שישי, 3/8/2012, ט"ו באב תשע"ב, בשעה 11:00, הנכם מוזמנים לפתיחת תערוכה חדשה:

'זמן לאהבה' – תערוכת ציורים של ורדית בארי

ורדית בארי, אם לשני בנים בוגרים, בעלת תארים בחינוך, תולדות האמנות ומוזיאולוגיה ממכללת תל-חי ואוניברסיטת תל-אביב, היא אמנית רב תחומית, מלמדת ומטפלת בהבעה יצירתית.

ורדית יוצרת בסטודיו שלה- "סטודיו מאודי", במושב רמות.

ורדית בארי, אישה, אמא ואומנית - שלושת מרכיבים אלו נותנים לנו הצצה לעולם דמיוני וקסום בסדרה של ציורים צבעונים, בעלי שכבות רבות המסתירות ומגלות סיפור.

היצירה היא תהליך של בריאה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד כמו תינוק שנולד. גם אצל ורדית ההתחלה הייתה מלווה בכאב וקושי אבל בד בבד חל תהליך של התחזקות, התבגרות, השלמה ואהבת החיים, הטבע והצבע. אהבה ויצירה לא יכולות זו בלי זו, אם אחת חסרה השנייה לא תופיע.

שם התערוכה: "זמן לאהבה", האהבה היא התשובה היחידה לרגשות כמו כאב, חולשה, פחד, כעס, תסכול ויגון. העבודה על היצירות ועל התערוכה, משכיחה את הרגשות האלו ומכניסה אור, שמחת חיים, חדוות יצירה, תקווה, עיסוק יום יומי הממקד את תשומת הלב והאנרגיה במקום טוב פעיל ויוצר.

ורדית יוצרת על מנת לחיות וגם להפך חיה על מנת ליצור, היצירות שלה הן עבודות אישיות, סיזיפיות, עמלניות, הדורשות השקעה רבה; תכנון, בחירה, הנחת שכבה על שכבה, קו על קו ונקודה ליד נקודה. היצירות נועדו לרגש, לרתק ולעניין את הצופים ואצל ורדית, עבור צופה אחד ומיוחד - בנה ענבר.

היצירות נועדו על מנת לפתוח את השער בליבו של בנה, שנותק ממנה בשנים האחרונות. היצירות הן גשר בין עולמות: העולם האישי שלה, המיוצג ברוב הציורים כשעון חול מרכזי ובין העולם החיצוני המצוי משני צידיו של שעון החול, עולם של טבע וחופש.

המוטיב המרכזי בציורים הוא שעון החול, המייצג את הזמן החולף לבלי שוב, אבל לפעמים הוא נראה כגביע, לעיתים זהו גוף אישה בעל קימורים, רחם האוצר בקרבו עובר, לפעמים הוא תפוח, נחל, או עץ, תמיד בקווים עגולים ונשיים. לעיתים נדמה שזו רקמה צבעונית מופלאה, שטיח שנרקם בשקדנות ואהבה אין-קץ. אין ספק, שזה סיפור המסופר בקול נשי, שאוצר בתוכו את העדינות והרגש יחד עם המסירות והנחישות, ההקפדה ותשומת הלב לפרטים הקטנים, אשר יחד עם המסר הנוקב והמוטיבים הסמליים, תוך השימוש בצבעים העזים, מציג עוצמה נשית מרטיטה, שאי אפשר להישאר מולה אדיש.

בחרתי להציג את ציוריה של ורדית במוזיאון לח"י משום שבכל ציור יש מעין סוד, חידה שיש לפענח ולגלות. רב הנסתר על הגלוי ולכן, כל אחד יכול לפרש את הציור בצורה שונה, מתוך המיית לבו. לאנשי המחתרת היו סודות רבים וחלקם שומרים עליהם עד היום. חשיפת הסיפורים דומה לחשיפת השכבות השונות בציור, הרמזים, הסמלים והרגשות המסתתרים בהם. יש לורדית ציורים רבים המבטאים רצון בחופש ובשחרור, בדומה לכמיהתם של הלוחמים, שנלחמו לחירות ישראל. בחלק מהציורים מופיעים כבלים, חומות, סורגים ואילו בחלקים אחרים אפשר לראות מוטיבים צמחיים: עלים, פרחים, זרעים ופירות, אשר מבטאים את החופש, הטבע והרצון בהמשכיות.

הציור מזמין אותנו להתקרב, לגלות מה מסתתר בו, ממה הוא עשוי, יש בו חידה, אין לו התחלה או סוף ולא תמיד ברור מהו הכיוון הנכון לתלות אותו. אני מזמינה אתכם לבוא לגלות ולהתרגש, לפתור את החידות, לנחש את סופו של הסיפור. אני מקווה שתערוכה זו תגשר על הכאב, המרחק והזמן.


ניתן לראות את הציורים באתר הפייסבוק של ורדית:
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.3174185288202.107940.1672655307&type=3

ענבר קוונשטוק

מנהלת מוזיאון לח"י