פרידה מיפה תבואה

השבוע הלכה לעולמה חברת מחתרת לח"י יפה תבואה. מבט על חייה מלמד משהו על האומץ והתעוזה שאפיינו נשים לוחמות בתקופת המנדט. יפה עלתה לארץ כנערה צעירה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נענתה לקריאה לנשים יהודיות בארץ לקום ולהצטרף למאמץ המלחמתי והתגייסה לא.ט.ס. חיל הנשים של הצבא הבריטי.

                        יפה שירתה כנהגת רכב כבד – כרזת גיוס לא.ט.ס.

במסגרת הצבא הבריטי נשלחה יפה למצרים ושירתה כנהגת רכב כבד. השירות בצבא הבריטי לא הפריע לה להצטרף למחתרת לח"י שמאבקה בשלטון הבריטי בארץ ישראל תאם את השקפותיה. היא ביצעה פעולות שונות עבור המחתרת, ביניהן העברת מזוודות עם רימונים נשק וחומרי תעמולה אותן סחבה ברכבת בין ארץ ישראל ומצרים בדרכה מחופשת מולדת. אבל מה שייזכר לה יותר מכל הוא החלק שלקחה בפעולה המפורסמת והמשמעותית ביותר של לח"י – ההתנקשות בלורד מוין.

ב-1944 התנקשו שני צעירים חברי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בחייו של  הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי המזרח התיכון, הלורד מוין, שהיה בעיני לח"י סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. חכים ובית צורי נתפסו ונדונו למוות. הם הועלו לגרדום בקהיר.

תפקידה של יפה בת ה-19 היה להיות "בת הזוג" של אליהו חכים ו"לטייל" עמו כדי לבצע תצפיות לתכנון הפעולה ואף להעביר לבחורים דרכונים מזויפים. לאחר ההתנקשות באו חוקרי הבולשת לחפש את יפה בבסיס. היא היתה אז חולה מאוד ומאושפזת בבית חולים עם חום גבוה. חברתה לפלוגה, נהגת אמבולנס, שהבינה מיד במה מדובר, טסה באמבולנס לבית החולים, פקדה על יפה ללבוש מדים, הבריחה אותה למחנה, עזרה לה לשרוף את כל החומרים המפלילים והחזירה אותה למיטת בית החולים כאילו לא יצאה ממנה מעולם. יפה, מתוך דמדומי החום, לא ידעה כלל מי הבחורה שהצילה אותה מעונש כבד. רק אחרי שנים התגלתה זהותה. זו היתה סוניה פרס.

          ההתנקשות בלורד מוין – הסיפור מוצג במוזיאון לח"י.

עם קום המדינה התגייסה יפה לחטיבה 8, חטיבת השריון של צה"ל והשתתפה, בין השאר, בכיבוש שדה התעופה לוד בתפקידה כנהגת אמבולנס. היא זכתה להעביר את שארית חייה במדינה היהודית עליה חלמה כאישה צעירה. עד כמה שמחה על זכותה לחיים שכאלה? על כך מעידים דבריה מראיון בו נזכרה בשירותה בצבא הבריטי: "אני זוכרת שהקצינה הבריטית לימדה אותנו את ההמנון הבריטי, וזה הקפיץ אותי: מה לי ולהמנון הבריטי כשאני רוצה מדינה יהודית? מאז, כששרו את ההמנון במסדרים הייתי מניעה את השפתיים אבל בלב שלי הייתי שרה את התקווה".

 יפה תבואה – יהי זכרה ברוך.

סיפורה של עדה הג'ינג'ית

 יום האישה שחל השבוע נותן לנו הזדמנות להיזכר בלוחמות המחתרת שלקחו חלק חשוב במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היום נרחיב על אחת מהן – עדה (עדי) אריאל (לייבוביץ') שכונתה במחתרת – "הג'ינג'ית".

עדה נולדה ב- 1922 בציריך שבשוויץ. בגיל 7 עלתה ארצה עם משפחתה וכשבגרה למדה בגימנסיה "הרצליה" ובגימנסיה בן יהודה. כנערה, היתה פעילה בבית"ר והצטיינה בספורט, בעיקר בשחייה ובאתלטיקה קלה.

הנערה הג'ינג'ית הפעלתנית, לא הסתפקה רק באימוני הספורט ב"מכבי". היא רצתה גם להצטרף לאצ"ל וכך עשתה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה.

עם הפילוג, הצטרפה ללח"י ועברה קורס מפקדים. היא עסקה במגוון תפקידים, החל במזכירות ועבודה בבית דפוס, דרך הדרכת קבוצה, ועד שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח"י.

באותה תקופה, תחילת מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים את חיל העזר הנשי (ATS) אליו התנדבו נשים רבות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הדרישה למתנדבות הגיעה גם לארץ ישראל. ברחבי הארץ ניתן היה לראות כרזות כמו זו:

הקריאה בעברית לנשים יהודיות לקום ולהצטרף למאבק נענתה בחיוב מצד בחורות ארצנו, וב-1942 התנדבו 4000 נשים מארץ ישראל לצבא הבריטי.

גם עדה היתה בין המתנדבות. במקביל להיותה חברת לח"י היא עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי בין השנים 1941–1943, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האוויר הבריטי והועברה למצרים.

כזכור, ביחידות הצבא הבריטי במצרים נפרשה רשת של אנשי לח"י שיזם יצחק שמיר לאחר שברח ממזרע. חיילים וחיילות במדי הצבא הבריטי היו מעבירים נשק ותחמושת ממצרים לארץ והפיצו את גיליונות "החזית" בקרב החיילים היהודים, אך הפעולה המפורסמת מכולם היתה ההתנקשות בלורד מוין שביצעו אליהו חכים ואליהו בית צורי ושהנחיתה מכה קשה על הבריטים.

עדה, ששירתה בחיל האוויר כאלחוטאית, המשיכה למלא תפקידים שונים עבור לח"י, ואף סייעה ל"שני אליהו" כשהעבירה אליהם את ה"פנקסים" - תעודות הזהות המזויפות שבהן השתמשו. לאחר ההתנקשות נעצרה על ידי הבולשת הבריטית והועברה בתחילה לכלא הנשים בבית לחם (שם ישבה יחד עם גאולה כהן) ואחר כך לבית המעצר ("הוילה"). עדה נחקרה רבות על ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין, ההסגרה לא יצאה לפועל. הבריטים לא הצליחו לברר עד הסוף את מידת מעורבותה.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. היא נשלחה ללטרון וכעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית. בת דודתה, שושנה אברהם-אופיר מספרת עליה אותה תקופה: "כששחררו אותה מהכלא אסרו עליה לצאת מביתה בערבים, אבל עדי - ג'ינג'ית עם קוצים, לא יכלה לשבת רגע בשקט, והייתה מתחמקת מביתה, עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה והווספה...  למרות שידעה שהבריטים עורכים בדיקות פתע".

עם קום המדינה שירתה בצה"ל, בחיל הים ושוחררה לאחר שאת מיטב שנותיה תרמה למדינה שבדרך.

החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע"מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח"כ ב"מנפאור".

עדה-עדי נפטרה בי"ז שבט תשס"ז 5.2.2007 ונקברה בבית העלמין ירקון כשנה לאחר מכן אחרי שתרמה גופתה למדע. 

נשים בלח"י

 החברות בלח"י נבחרו לתפקידיהן ממש כפי שנבחרו הגברים - על פי כושרן הפיסי והרוחני. הן נדרשו לאותה מסירות ואותה הקרבה כמו החברים ולקחו חלק ברבות מהפעולות.

בתחילה פעלו הנשים בעיקר בתחומי המנהלה, החינוך והארגון של המחתרת וכן בתפקידי שטח מגוונים: הדבקת כרוזים, הדפסה והפצת חומרי הסברה, תצפיות ומעקבים. תפקיד נשי נוסף היה מקשרת שהעבירה הודעות בין החברים (זכורות במיוחד חסיה שפירא, המקשרת של יאיר ושולמית, המקשרת של יצחק שמיר, שהפכה לימים לאשתו). נשים נבחרו לתפקיד זה כיוון שלא משכו את תשומת לב המשטרה, וכי השוטרים נמנעו מלחפש על גופן. חברות אחרות היו בעלות תפקידים מיוחדים - גאולה כהן למשל, היתה קריינית תחנת השידור של לח"י, רות קוטליצקי היתה האחראית על מחלקת הנוער ויהודית שקמוני "המלאך הלבן" של לח"י , טיפלה במתן עזרה רפואית לפצועים ודאגה להחלמתם.

ברם, מעמדה של החברה בלח"י סבל מנחיתות בולטת בשטח המלחמתי. החברות בדרך כלל לא השתתפו או הועמדו בעמדות פיקוד במבצעים הקרביים. עובדה זו עוררה תרעומת בקרב נשות לח"י ששאפו לקחת חלק פעיל יותר בלחימה. במשך תקופה ארוכה היה עליהן להיאבק על זכות ההשתתפות בפעולות צבאיות ועל קביעת מקומן הראוי בין שורות החברים הלוחמים ולבסוף, מאבקן צלח.

הבחורות, שקודם לכן לקחו חלק בעיקר בקורסים האידיאולוגיים החלו להשתתף גם בקורסים ללימוד שימוש בנשק והצטרפו עד מהרה לפעולות מלחמתיות של ממש: חנה ערמוני וחנה מרפיש השתתפו בהנחת מוקשים בפיצוץ גשר נעמן; שש בחורות לקחו חלק בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה; חברת המחתרת בטי קנוט לזרוס הניחה פצצה בבנין משרד המושבות הבריטי בלונדון; לאה פריזנט לחמה בקרבות בירושלים ונהרגה בהתפוצצות מוקש. לוחמות לח"י נוספות נפגעו, נאסרו ואף נידונו למאסר עולם. הן ריצו את עונשן במשך שנים בכלא בית לחם. חלקן, כמו גאולה כהן, הצליחו לברוח משם.

רשימת בנות לח"י שהשתתפו בלחימה ומעלליהן עוד ארוכה. על הבולטות מביניהן ניתן לקרוא בהרחבה בספרה של לאה גלעדי "עליהן לא כתבו".