פרידה מלוחם מחתרת לח"י אשר רצון "ציון"

אשר בן חנה וסעדיה עלה ארצה עם הוריו מעדן, דרום תימן בשנת 1932, בהיותו בן 10.למרות המצב הכלכלי הקשה השתקעה המשפחה בתל אביב, ואשר נאלץ לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא גויס למחתרת בשנת 1943, כינויו היה ציון. עסק בהדבקת כרוזים והעיתון "המעש". השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בהתקפה על מחנה בריטי של "הכלניות" ברח' הירקון בתל אביב, בהתקפה על מחנה ליטוינסקי לשם החרמת נשק, בהתקפה על מחנה צבאי בחולון. בקיץ 1946 נידון אשר רצון למוות בהיותו אז בן 24. הבריטים תכננו לתלות אותו וכמה מחבריו למחתרת על השתתפותם באחת הפעולות הגדולות של מחתרת לח"י במסגרת תנועת המרי העברי- ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. הפעולה נועדה לפגוע באתר אסטרטגי ולהסב נזק ופגיעה ביוקרה הבריטית. בפעולה השתתפו 44 לוחמים. הם הצליחו לגרום נזק רב לבריטים, אך הפעולה גבתה את חייהם של 11 לוחמים, ו- 18 לוחמים שנעצרו ע"י הבריטים, ורצון ביניהם נידונו למוות. האסירים הועברו לכלא בירושלים, ושם החלו לתכנן  את בריחה באמצעות מנהרה שחפרו. לאחר  שנתפס ע"י הבריטים פעמיים בניסיונות בריחה, הועבר עם חבריו לכלא עתלית, שם תכנן את ניסיון הבריחה השלישי. הוא ניצל את ההזדמנות בה השתחררו עצירים לאחר שסיימו לרצות את עונשם, מודה לאל שברא אותו במידות קטנות, התקפל במזוודה של אחד המשתחררים וכך יצא אל החופשי.

ב- 1948 התגייס  לצה"ל ושירת ביחידה לאספקת דלק. לאחר המלחמה היה נהג מונית לפרנסתו. נישא לרחל(סלי) לבית ישראלי, אף היא ילידת עדן, והניח אחריו ילדים, נכדים ונינים.

 

נפרדים מאשר רצון לוחם מחתרת לח"י שנפטר ב-29/12.

יהי זכרו ברוך

 

ביקור מעניין במוזיאון לח"י - לוחם לח"י בן ציון משה

                                                                  בן ציון משה ונכדתו במוזיאון לח"י

בשבוע האחרון זכינו לביקור מעניין ומרגש !

 בן ציון  משה, המכונה במחתרת 'זמיר', לוחם לח"י הגיע לסיור במוזיאון כדי לספר  לנכדתו על עברו במחתרת. הוא נוהג לעשות זאת עם כל אחת ואחד מנכדיו.
משה סיפר שהצטרף ללח"י בגיל 15,וצורף למחלקת הגיוס ולאחר מכן למחלקה ו', שם הוטלו עליו שליחויות שונות, לעיתים קשות ביותר. לאחר החלטת החלוקה, הועבר לתפקידי לחימה והשתתף גם בפעולת החרמת הכסף בבנק ברקליס ברחוב אלנבי.
בן־ציון בן יעקב וחנה נולד ב־9 בינואר 1930 בעדן שבתימן. עלה ארצה בהיותו בן שלוש, יחד עם הוריו ושלושה מאחיו, דרך תעלת סואץ. הם התיישבו בכרם התימנים בתל־אביב בבית ערבי, שבעליו התייחס אליהם יפה. למד בבית־הספר תלמוד תורה לתימנים ברחוב קלישר. המצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר עקב מחלת אביו, וכבר בגיל 11 נאלץ לצאת לעבודה, ללא ידיעת אמו, כדי לסייע לה בפרנסת המשפחה.
בתחילת 1945 היה לחבר בית"ר וכעבור מספר חדשים הצטרף לתא־נוער של לח"י. 
עם הגיוס לצה"ל, הוצב לחטיבה 8 ושובץ בפלוגה ג' של גדוד .82 השתתף בכל הקרבות של אותה פלוגה: ביהודיה, כפר ענא, שדה־התעופה לוד, דיר טריף, בית נבאללה, קולה, מזרעה, וילהלמה, איזור פלוג'ה ובאר־שבע. 
בקרב על כיבוש עיראק־סואידן, ב־9 בנובמבר 1948, היה בזחל"ם הנהוג בידי גאנה סימן־טוב, גיבור ישראל. הזחלם נפגע וחמישה מלוחמיו, אף הם חברי לח"י, נהרגו, בעוד שניים נפצעו קשה ונותרו קטועי רגל. בן־ציון, שנפצע גם הוא, היה היחיד שנשאר שלם בגופו. שוחרר מצה"ל ב־1949 ושרת במילואים עד 1985.
מקצועו האזרחי: רצף בניין עד צאתו לגימלאות, בגיל 65.
ב־1958 נשא בן־ציון לאשה את אסתר חראץ והם מתגוררים בירושלים. להם שלוש בנות ונכדים.