נפטר סוכן ה'הגנה' בלח"י

 החודש הלך לעולמו חבר לח"י שמעון מוניטה ז"ל. שמעון הצטרף ללח"י בדרך בלתי שגרתית – לא דרך אנשי לח"י אלא דווקא באמצעות ה'הגנה'.

כנער, גויס לגדנ"ע ולחי"ש, ובקיץ 1947 הטילה עליו מפקדת ההגנה תפקיד חשאי: להצטרף למחתרת היריבה- לח"י, ולדווח להגנה על הנעשה שם. כחייל ממושמע ונאמן להגנה ולהוראות "הנהגת הישוב" עשה שמעון את המוטל עליו ומילא את תפקידו באמונה. ואולם, הוא חי עם חברי לח"י ולמד להכירם היטב. הוא התפעל ונפעם מרוח הלחימה של חבריו החדשים לנשק, מהאומץ והלהט ללא גבול בו הם חדורים. למרות שלא שכח אף לרגע שהוא נמצא ביניהם בשליחות ההגנה, חש כאיש לח"י לכל דבר בחיים היומיומיים ובפעילות הלחימה השוטפת.

בתקופה זו עבר המאבק נגד הבריטים ללחימה בערבים, וזה הקל עליו מאד, כי כעת, בעצם, כולם לחמו באותה חזית. שמעון עבר קורס מפקדים במחנה לח"י בשייח־באדר ויצא לפעולות נגד הערבים. בין היתר השתתף בכיבוש בניין טאנוס, גבעת שהין, בכיבוש דיר־יאסין. בגלל קולו הערב, הוטל עליו להיות קריין בתחנת השידור המקומית של לח"י ועמיתיו בהגנה זיהו את קולו. לאחר זאת הוא התגייס לפלמ"ח ושרת בגדוד הרביעי, פלוגה א' (של אורי באנר). אבל כשנודע לו שלח"י עומדים לפרוץ לעיר העתיקה ב־14.5.1948, "ערק" מיחידתו והצטרף אל חבריו בלח"י לפעולה ספציפית זו. הפריצה היתה דרך שער יפו, אולם היא נכשלה ושמעון נפצע בה מהדף פיצוץ.

                                                     סוכן ה/הגנה' - שמעון מוניטה

בפלמ"ח השתתף בניסיון כיבוש הראדאר ליד נבי סמואל. אחר הועבר לחיל המודיעין לביטחון־שדה. ב־1950 נשלח לקורס קצינים. למד באוניברסיטה העברית בירושלים וב־1953 סיים תואר ב.א. בכלכלה ובהיסטוריה. לאחר זאת נסע לארצות־הברית, למד באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק וסיים תואר מ.א. ביחסים בינלאומייםב־1955.

ב־1953 נשא לאִשה את כרמלה לבית שכטמן ונולד להם בן, יובל. כרמלה נספתה בתאונת דרכים. בשנת 1963 נשא לאִשה את רוזט לבית כהן ונולדו להם שתי בנות: לילך, תמר, בן – אמנון, ונכדים.

שמעון עבד במקצועו ככלכלן וניהל מפעלי תעשייה בארץ. במילואים התקדם לדרגת סגן אלוף.

יהי זכרו ברוך.

יחסים מסוכנים - לח"י וה"הגנה"

לח"י וה"הגנה" – כשמשווים בין ההשקפות, המטרות ודרכי הפעולה של שני הארגונים נדמה כי פעורה ביניהם תהום שאינה ניתנת לגישור, אולם בבדיקה יסודית יותר מתברר כי לאורך שנות המנדט התקיימה בין נציגי שתי המחתרות הידברות שהניבה לעתים הבנות והסכמות.

כבר בתחילת דרכה של לח"י הורגש עימות חריף עם ההגנה, כאשר אנשי הארגון חטפו חשודים בהשתייכות ללח"י, חקרו אותם תוך עינויים קשים והצליחו לאסוף מידע רב על המחתרת החדשה. בד בבד עם הרדיפות, נקטה ההגנה גם גישה מתונה יותר. היא הציעה ליאיר מקלט מפני הבולשת הבריטית באחד הקיבוצים, זאת בתנאי שיפסיק את פעילות המחתרת. יאיר כמובן, סירב בתוקף.   

שיתוף הפעולה הראשון בין לח"י והגנה נוצר ב - 1943 במחנה המעצר בלטרון בו היו כלואים חברים משתי המחתרות. בין שני האסירים - חבר מרכז לח"י נתן ילין מור וחבר הפלמ"ח וקיבוץ חניתה דן רם, נרקמו קשרי ידידות שהתפתחו לשיחות על הצורך למצוא דרך לשיתוף פעולה ולתיאום בין שני הארגונים. האמון בין השניים היה כה רב עד שילין מור הציע לרם להשתתף בבריחתם של לוחמי לח"י ממחנה המעצר דרך מנהרה. מפקדת ההגנה אמנם דחתה את ההצעה אך הקשר בין שני הארגונים נשמר כפי שמספר נתן ילין מור בספרו "לוחמי חירות ישראל":

"הבעתי את צערי על כך. ביקשתי (מדן רם) שיכתוב אל הממונים עליו בחוץ, ויסביר להם בשמי, שאנו בורחים מהמעצר, אם נצליח, בשביל להילחם נגד השלטון הזר. רק נגדו. השליטה הפנימית ביישוב אינה מעניינת אותנו. אין בדעתנו לעשות דבר נגד "המוסדות הלאומיים", אבל אם ייעשה מצידם ניסיון למנוע בעדנו מלהילחם, או שימשיכו לשמש מגן לבריטים, נהיה נאלצים להתגונן... בטוחני שדן רם מילא את בקשתי והעביר את דברי במדויק אל הממונים עליו". (עמ' 131)

דן רם המשיך לשמש כמקשר בין לח"י להגנה על מנת למנוע עימותים ולהגיע להבנות בין הצדדים. במסגרת ההבנות הללו הוסכם כי ילין מור יקיים קשר קבוע עם אחדים מהאישים הבכירים של ההגנה. ואכן, מגעים קבועים התקיימו בין ילין מור ואליהו גולומב, ראש ה"הגנה".

לזמן מה לא היו עימותים בין שני הארגונים אך ב-1944 התגלעו שוב חילוקי דעות. לאחר ההתנקשות בלורד מוין דרשה ההגנה מלח"י שתחדל מכל פעילות. ילין מור, שניהל את המשא ומתן מול גולומב דחה את הדרישה והכריז שלח"י תגיב בחומרה לכל התנכלות. לח"י אמנם לקחה על עצמה הפוגה בפעולות עד לסיום משפט קהיר אולם חזרה לפעילות מיד לאחר מכן. ההגנה הגיבה שוב בהכאות וחטיפות של אנשי לח"י, החמורה שבהן חטיפתו של מתתיהו פלאי (טודי). פגישה דחופה נקבעה בין ילין מור וגולומב, גם עליה מספר ילין מור בספרו:

"נטלתי כיסא והעברתיו אל הקצה המרוחק של השולחן. גולומב הסתכל בתנועותיי בתימהון. הוא תמה עוד יותר כאשר ראה אותי שולף אקדח ומניחו על השולחן. לא נעלם מעיניו כי האקדח דרוך.

"מה זה נתן, הפגנה?"

 "אם אתה רוצה לקרוא לזה הפגנה, שיהיה כך". (עמ' 235)

גם אם הפגישה היתה מתוחה הרי שהבנות הושגו בסופו של דבר וטודי שוחרר תוך מספר ימים.

מותו של גולומב ב-1945 קטע את הקשר בין שתי המחתרות אולם עם סיום מלה"ע השנייה, עליית ממשלת הלייבור והקמת תנועת המרי חודשו הפגישות ושלושת ארגוני המחתרת איחדו את הכוחות הלוחמים כנגד הבריטים. תנועת המרי היתה למעשה התקופה היחידה בה חלקו ה"הגנה" ולח"י את אותה המטרה ובאותם האמצעים.  

הצעה לשיעור בכיתה - בנושא מחתרות

הכיתה תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל חומר עיוני על אחת המחתרות- הגנה, אצ"ל או לח"י. לאחר שעיינו בחומר תכין כל קבוצה ":תעודת זהות" למחתרת שעליה קראה, הכוללת את שם הארגון, הסמל, המפקדים, ההמנון, הפעולות והמטרות המרכזיות.

לאחר מכן יקבלו התלמידים בריסטולים וכלי כתיבה ויתבקשו להכין כרזת פרסומת שתשכנע את שאר חברי הכיתה להצטרף למחתרת שעבורה הכינה את תעודת הזהות.

ניתן לשאול את תלמידי הכיתה: אילו היו חיים בתקופת טרום המדינה האם היו מצטרפים למחתרת ואם כן, לאיזו מהן ומדוע, ולקיים דיון כיתתי על הסיבות להצטרפות למחתרות השונות.

לתלמידי הכיתות הגבוהות ניתן לקשר את הדיון לגיוס לצה"ל ולהעלות את השאלות: למה אנו מתגייסים לצבא? האם יש לחייב בגיוס כל אזרח ישראלי שהגיע לגיל 18? מה לגבי ערבים וחרדים? כיצד צריכה המדינה לנהוג במשתמטים? אילו הגיוס היה בחירה, האם הייתם בוחרים להתגייס ומדוע?

אפשרות נוספת - הצגת השבועה ללח"י:

שבועת לח"י

"הריני נשבע שבועת-אמונים

למולדת, לעם, לחירות.

נשבע להקריב המצפון, החיים,

לציית, וללחום, ולמות!

לא לשוב ולצפר, לא לבגוד, לא לנטוש,

במחתרת צינוק וחזית.

כל חיי לעמוד על משמר הקדוש

לחיי האומה בעתיד.

בדמי על אדמת ישראל להגן;

בחיי – על חיי ישראל;

ושמו לקדש בגויים. כה ייתן.

כה יוסיף לי שומר-ישראל!"...

מה דעתכם  על השבועה? האם היא רלוונטית להיום? עם איזה משפט אתם מזדהים/מתנגדים ומדוע. השוו בין השבועה ללח"י לשבועה לצה"ל כיום:

הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.