גבורת היחיד-'יהרג ובל ייאסר' – נפילתו של ירחמיאל אהרונסון 'אלישע' (1944-1918)

בראשית 1944 פעלה מחתרת לח"י בכוחות מחודשים תחת מרכז לח"י: יצחק שמיר, נתן ילין מור וישראל אלדד. מרכז לח"י גיבש תכנית התקפה על השלטון הזר,  שעיקרה היה התנקשויות אישיות באנשי המפתח במשטרה ובממשלה, נוכח סגירת שערי הארץ בפני הפליטים. הוחלט להתנקש בשני אישים רמי מעלה, הנציגים הבכירים ביותר של האימפריה הבריטית, האחראים למצבו הקשה של העם העברי במולדת: הרולד מק מייכל, הנציב העליון הבריטי והלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון.

הבריטים עוקבים אחרי חברי המחתרת, מבצעים מעצרים ורבים מהלוחמים יושבים בבתי מעצר ובתי כלא.

המרכז הוציא ללוחמים הוראה חד משמעית: " לוחם עברי לא ייפול עוד בשבי האויב מבלי להגן על עצמו. לא עוד הליכה לכלא, תוך הרמת ידיים נכנעת מפני כוחו של האויב. הלוחמים צוידו בנשק אישי, אותו לא הניחו ביום ובלילה. הם ידעו כי נשיאת נשק אינה מבטיחה ללוחם ביטחון והגנה מלאים. הלוחמים ידעו שעלולים להיווצר מצבים בהם ייאלצו להשתמש בנשקם. הסיסמא היא: "ייהרג ולא ייאסר" או "המחתרת תהרוס את בית הסוהר או שבית הסוהר יהרסו את המחתרת".

ביום כ"ד באדר תש"ד, 19.3.1944, בדיוק לפני 74 שנים, הלך ירחמיאל אהרונסון, 'אלישע' ברחוב מאזה בתל אביב. הוא ירד מהאוטובוס בכביש הראשי ונכנס דרך רחוב מאז"ה לכיוון מרכז העיר לפגישה עם אחד מאוהדי המחתרת. 'אלישע' היה סטודנט להנדסת בניין בטכניון בחיפה, בן למשפחה עמידה בוורשה, שניצל את הזכות שהעניקו הבריטים לסטודנטים לבוא ארצה לצורך לימודים. בעת לימודיו עבד למחייתו במחלקת עבודות ציבוריות בעבודת כבישים. הוא התגייס לאצ"ל ועם הפילוג, לאחר פרוץ  מלחה"ע השנייה, הצטרף אלישע ללח"י. הוא היה בחור עליז, מלא תקווה וביטחון. מלבד כישרונותיו במדעים מדויקים, הייתה לו משיכה לספרות והגות. הוא התמנה לאחראי על סניף חיפה ובהמשך הועבר לתל אביב, ובהתמדה ומסירות אין קץ החל להקים עורף אזרחי למחתרת (אוהדים  שהיו מוכנים לסייע למחתרת), בתפקיד זה הצליח גם מתוקף אישיותו וחנו האישי אשר כבש את ליבותיהם של רבים, אשר לא יכלו לסרב לפנייתו. הוא ביקר בקביעות אצל האוהדים, הביא להם את עיתון המחתרת 'החזית', כך השיג מקומות מסתור לאכסונם של אחדים מבורחי לטרון ולמבוקשים אחרים. תפקידו אילץ אותו להימצא זמן רב בדרכים.

באותו יום גורלי צעד 'אלישע' ברחוב מאז"ה בת"א. לפתע הבחין בניידת משטרה מתקרבת. הוא קיווה שהניידת תחלוף על פניו בלי ניסיון עצרו. אמנם, הניידת חלפה, אך נעצרה לפתע, הסתובבה והחלה נעה באיטיות בעקבותיו של אלישע. הוא שמע את הפקודה: עצור! כיוון שהיה חמוש ידע שלבטח ייעצר, ובכיסו  אקדח אשר ניתן כדי להיות חופשי, להרוג או להיהרג!

השוטרים רודפים אחריו, בעודו מנסה להתחמק אל רחוב אחר דרך החצרות . הוא שולף אקדחו ויורה בהם את הכדורים שבמחסניתו. השוטרים חידשו את המרדף, הם היו רבים והוא היה יחיד. בידיו היה אקדח ובידיהם תת מקלעים. 'אלישע' חומק לחדר המדרגות של בית  מס' 33, בתקווה להתחמק דרך הגגות לבית אחר, או להסתתר  באחת הדירות. הוא עלה מעלה, אך לרוע מזלו דלת הגג הייתה סגורה. השוטרים רדפו, השיגו אותו והמטירו לעברו אש מתת-מקלעיהם עד שהתמוטט על רצפת המדרגות והתבוסס בדמו. בן 26 היה במותו.

הבריטים לא ידעו מי ההרוג, על גופו הוא נשא תעודה מזויפת ושם זה לא היה קיים בפנקסי מרשם התושבים, ואיש לא בא לבקש את הגופה, כי היה לבדו בארץ. בחור אלמוני מת ובחור אלמוני נפטר. לחבריו הלוחמים 'אלישע' לא היה אלמוני והם בקשו לנקום את מותו. בפעולה שהופקדה על יהושע כהן, נהרגו שני שוטרים בריטים ואחד נפצע בלילה הרביעי אחר נפילת 'אלישע'.

נתן ילין מור

היום לפני 38 שנה לפי התאריך הלועזי הלך לעולמו נתן ילין מור ב- א' באדר תש"מ, 18.2.1980. נתן נולד בעיר גרודנו, ב-28.6.1913 ,אז עיר פלך רוסית, שרוב תושביה היו יהודים. אביו שמואל, היה בנאי אומן והיה מנגן על קלרינט כתחביב. בהיותו בן שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו גויס לצבא הרוסי, ממנו לא שב. כבר בילדותו התגלה בו הצימאון להשכלה ולדעת. בן ארבע וחצי התחיל ללמוד עברית.  למד בגימנסיה של רשת החינוך העברית "תרבות",  בה רכש את השכלתו היסודית בתרבות היהודית והעברית. כאן התפתחה בו גם האהבה לכתיבה ולדפוס. בן 13 הצטרף לבית"ר.  בקיץ 1937 חל מפנה גורלי בחייו: חברו הפגיש אותו עם אברהם שטרן 'יאיר', שפעל באותה עת בפולין בהקמת "התאים הלאומיים" של האצ"ל. ממנו שמע על כך שבארץ ישראל קמה תנועת שחרור עברית לאומית אשר תילחם לכיבוש השלטון בארץ מידי האנגלים המוֹנעים מהעם היהודי את הקמת המדינה העברית. על פגישה זו כתב נתן בספרו "שנות בטרם", כי בהיפרדו מ'יאיר' הרגיש וידע, כי שוב אין הוא אותו אדם שהיה לפני הפגישה. בפגישה התחייב להקדיש את חייו, מכאן ואילך, למען מלחמת החרות העברית בארץ ישראל . ילין-מור נרתם לפעילות בכל נפשו ומאודו.  על־פי הוראות מ'יאיר', הוא חרש את ערי פולין ועיירותיה, נפגש עם קבוצות צעירים,  הביא להם את בשורתו של 'יאיר' ואת תכניתו. בכל עיר השאיר אחריו תא נוסף של הארגון. רבים מצעירים אלה הצליחו לעלות לארץ ישראל ולהשתתף במלחמת המחתרת.  כן נרתם לעזרת סטאבסקי, בפעולת העלייה הבלתי חוקית "אף על פי". כעבור זמן,  בתמיכתו של 'יאיר', הקים עם ידידו, שמואל מרלין, את עיתון האצ"ל בפולין באידיש,  בשם "די טאט" (המעש) והיה לעורכו . העיתון, שלימים הפך עיתון יומי, סקר בפרוטרוט את המאורעות שהתרחשו בארץ ישראל ואת פעולותיו של האצ"ל. בתחילת המלחמה נשא לאִשה את פרידה מורין ושניהם החליטו לעזוב את ורשה כדי לנוע לכיוון מזרח, בדרך לארץ ישראל. הם  עשו את דרכם ברכבת ללבוב יחד עם עליזה ומנחם בגין, והמשיכו בעגלה וברגל, תחת הפצצות הגרמנים, לווילנה שבליטא, בה התרכזו מאות פליטים, חברי בית"ר ואצ"ל. אחרי שהִייה של שנה בליטא, קיבלו היתר יציאה מהשלטונות הסובייטים ויצאו לאיסטנבול שבתורכיה, ומשם, דרך סוריה ולבנון, הגיעו הוא ופרידה ב- 8.1.1941 לארץ ישראל.  מיד עם הגיעו ארצה, נפגש נתן עם 'יאיר' והצטרף עם אשתו ללח"י, כשהוא נוטל את שם הכינוי 'גרא' ואילו פרידה בחרה בשם הכינוי 'אפרת'. בראשית 1942 נעצר על ידי הבולשת הבריטית, והושם במעצר בלטרון.  גרא, כשאר חבריו, מעולם לא השלים עם עובדת המעצר. מהרגע הראשון תכנן עם חבריו לברוח מהשבי. לאחר בריחתו של יצחק שמיר, 'מיכאל', ממזרע, ב־1942 נעשה גרא האיש הבכיר בין עצורי לח"י. בעוד מיכאל בונה מחדש את המחתרת בחוץ, תרם גרא להתגבשות החדשה על ידי עידוד רוחם של החברים ולחישול של המחתרת בתוך כתלי הכלא, בין השאר באמצעות כשרונו הספרותי. מאמרו "לחסל את בתי־ הסוהר" בעיתון "המחתרת", שהופעתו חודשה, תרם רבות לגיבוש אופי המחתרת ולוחמיה.  עם העברת עצורי המחתרת ללטרון, היה שותף לתכנון בריחה באמצעות חפירת מנהרה באורך של 76  מטר, דרכה ברחו ב- 1.11.1943 ,20  לוחמים. עם צאתו לחופשי, היה בין חברי מרכז לח"י, בו שימש כאחראי על הפעולה המדינית ועל הקשרים עם גורמי חוץ. וכן עסק בכתיבה ובפרסום מאמרים.  בסוף 1947 ייסד מרכז לח"י עיתון יומי: "המברק". ברשימותיו שהתפרסמו בעיתון,  בכותרת: "חזוננו על משטר של צדק" קרא גרא לנקיטת קו פוליטי ציוני סוציאליסטי, כהמשך לידיעות קודמות ב"מעש". במאמר זה קרא לסיכויים שווים לכל ילד לפי כישרונותיו ויכולתו, להענקת השכלה לכל ולמשטר של צדק ושוויון. בשנת 1974 פרסם את ספרו "לוחמי חרות ישראל – אנשים, רעיונות, עלילות", בו כתב על מלחמת לח"י ועל מדיניותה, תאר את המאורעות ואת הלוחמים במחתרת.  כתב היד לספרו "שנות בטרם", המתאר פרקים מחייו בפולין ואת מסעו ארצה במהלך מלחמת העולם השנייה, נמצא בעיזבונו ויצא לאור בשנת 1990. פרידה רעייתו נפטרה ב־ב' באלול תשנ"ד–9.8.1994   הם טמונים בחלקת לח"י, בבית העלמין בחולון.

גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".

ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.

יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]

"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".

אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.

נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.

"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.

הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".

ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.

אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:

עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  

לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.

                                                                                    חג עצמאות שמח!

---

[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655