כיצד נוצר סמל לח"י

מבקרים רבים שואלים אותנו כיצד נוצר סמל לחי"י. בתקופת פעילות המחתרת לא היה קיים סמל מוסכם, אולם מאוחר יותר אימצו חברי העמותה את היד המקופלת לשבועה, כסמלם.

מתוך לקסיקון  לח"י:
הסמל של לח"י נראה כך: כף יד ימין, בצבע נחושת, המופנית כלפי חוץ. שתי אצבעות – המורה והאמה- זקופות, ושלוש האצבעות האחרות קמוצות. היד מונחת על בסיס שכתוב עליו לח"י.
בסמל השתמשו לראשונה בסניף ירושלים,  בתש"ח. לאחר הקמת המדינה הוא התקבל כסמל רשמי של יוצאי לח"י. את הסמל עיצב קריאל גרדוש (דוש).

כשחיפשנו הסבר יותר מקיף מצאנו את עדותו של אליעזר בן עמי, מ- כ"ה באדר א', 25/2/2014:

  1. רעיון הסמל נולד בחטיבה הלוחמת של לח"י בירושלים בפיקודו של זטלר יהושע, במחצית הראשונה של שנת 1948, עוד בטרם הוכרזה המדינה על ידי דוד בן גוריון. היות וירושלים לפי תכנית החלוקה בהיותה מחוץ לשטח המוצע ליהודים, החליטו זטלר וחבריו שצריך למצוא סמל שייצג את ייחודה של ירושלים ומחויבותנו אליה בתוספת הכתובת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". את הכתובת רשמו אותה מתחת לסמל שבועת הצדעה ביד ימין קפוצה למחצה ושתי אצבעות המורה והאמה מורמות כלפי מעלה.
2. בחודש מרץ 1948, כחודש לאחר ששוחררתי מהכלא בתום מאסרי ב-9/2/1948, זומנתי לפגישה של אנשי לח"י, שהתקיימה במשרדו של גוטליב דוד 'עמיחי' ברמת גן. 'עמיחי' היה מפקד הפעולות בירושלים והיה סגנו של זטלר, וירד לשפלה לארגן את הסיוע לירושלים. במהלך הפגישה פנה אלי 'עמיחי' ואמר לי: לייזר! אולי תצייר לנו את הסמל שלנו בירושלים? שאלתיו: מה זה בדיוק? ואז הוא מדגים לי את ההצדעה ביד ימין, עם שתי האצבעות המורמות ומוסיף שלמטה בקשת או בקו ישר המילים " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בו במקום ציירתי את היד המצדיעה והוספתי בקשת את הכתוב מלמטה, כמתואר להלן.

3. באוגוסט 1949, כשעבדתי בתור מנהל עבודה בנחל הפוקרה ליד מעלה עקרבים, בדרך הישנה לאילת, פנה אלי 'דני הזקן', שהיה מפקד המחנה של קטע זה של הדרך שסללנו לאילת בפיקוד דרום תחת האחריות של חיל ההנדסה, ואמר לי: ליזר: צייר לנו את הסמל מירושלים". נעניתי לבקשתו ובמשך יומיים ציירתי את הסמל הנ"ל על קיר תומך של הסיבוב השלישי מלמעלה במעלה העקרבים. גודלו היה כ-5 מטרים גובה וכ-8 מטרים רוחב.

4. כעבור שנים בעמותה נודע לי, בעת שעדינה הייתה האחראית על העבודה, והציעה לבחור את הסמל כסמל של לח"י עבור דגל לעמותה לארועים והופעות, ש'דוש', גרדוש קריאל צייר אף הוא את הסמל לאחר שנאסר עם חברי לח"י שנאסרו (אחרי חיסול הרוזן ברנדוט ב- 17 בספטמבר 1948) בבית המעצר ביפו ליד השעון.

                                                             סמל לח"י מצויר במעלה עקרבים

מבצע 'קדם' – הקרב האחרון בו לקחה חלק קבוצה מאורגנת של לח"י בתחום העיר ירושלים

הידעתם שבמלחמת העצמאות כוחות אצ"ל לח"י והגנה ניסו לכבוש את העיר העתיקה בירושלים?

השבוע נציין 51 שנים לשחרור ירושלים ,השבוע גם עברה שגרירות ארה"ב לעיר הקודש ובעקבותיה שגרירויות נוספות. זהו זמן מתאים לספר את סיפור נסיון כיבוש העיר העתיקה במלחמת השחרור. לקראת עזיבתם של הבריטים את הארץ, היה חשוב מאוד לתפוס את העמדות המוצבות בין העיר החדשה לעיר העתיקה ולרובע היהודי בפרט.  אנשי לח"י, בפקודו של יהושע זטלר, תפסו עמדות שנעזבו על ידי הבריטים. כחודשיים לאחר נפילת הרובע היהודי לידי הלגיון הירדני, נעשה ניסיון אחרון לכיבוש העיר העתיקה, לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, בשיתוף כוחות צה"ל, לח"י ואצ"ל בירושלים (המחתרות המשיכו לפעול באופן עצמאי בירושלים מפני שלא נכללה בשטח מדינת ישראל החדשה). למבצע זה ניתן השם 'קדם'. לוחמי חרות ישראל בירושלים

השתתפו במבצע 'קדם'. אור ליום 17 ביולי 1948,החל המבצע. התכנית כללה:                             

1. פריצת החומה ע"י גדוד "בית חורין" של ה'הגנה' ליד הר ציון, אך הקונוס (הפצצה שנועדה לפרוץ את החומה) לא הצליח לחדור את החומה.
 2. פריצת כוחות אצ"ל דרך השער החדש, אשר הצליחו לתפוס מאחז, אך נאלצו לסגת בגלל שתגבורת לא נשלחה.
3. כוחות לח"י אמורים היו לחדור את החומה באמצעות מתקן קונוס נוסף, ליד שער יפו, אך גם כאן לא פעל המתקן.

אז ציווה שאלתיאל, מפקד מטה הכוחות בירושלים, להפסיק את האש, על פי פקודת בן גוריון והמטכ"ל בגלל כניסת ההפוגה לתוקפה. העיר העתיקה נשארה בידי הירדנים עוד תשע עשרה שנים ושוחררה במלחמת ששת הימים.
עדותו של עזרא יכין, לוחם לח"י שהשתתף ונפצע קשה במבצע:
ברחבה הגדולה שבמרכז מחנה דרור התייצבו לוחמי חרות ישראל בירושלים, ערוכים מחלקות מחלקות, כשמפקדה של כל מחלקה ניצב לפניה. בראש מחלקתנו ניצבה אריאלה... אנו נרגשים. ההתרגשות גוברת מרגע לרגע... והנה מופיע מאיר וכולנו מצפים למוצא פיו: ... לכם, אומר מאיר, מצפות אלפיים שנות גלות. ללילה הזה הן מצפות.  בלילה הזה אנו עולים לשחרר את עיר דוד... ולפתע אנו שומעים קולות של ילדים: הצליחו! הצליחו! לכו לשלום ושובו בשלום! אנו מביטים לעבר הקולות- והנה החצר מלאה ילדים... הם באו מבית יתומים סמוך...והנה הם מלווים אותנו בתפילתם הזכה. תפילה זו המסה את קשיחותם של העזים בלוחמים. כל עין מלאה דמעה. כל לב רחץ בתפילה. אנו עולים למשאיות בדממה.  (לקוח מספרו 'אלנקם –סיפורו של לוחם חרות ישראל')

: בתמונה העליונהיהושע זטלר- מפקד לח"י בירושלים

בתמונה התחתונה: עזרא יכין בצעירותו

גמר חידון המחתרות תשע"ז

השנה, שנת ה-50 לאיחוד ירושלים, התקיים החידון בנושא "אם אשכחך ירושלים". חומר הלימוד עסק במלחמתן של אצ"ל ולח"י בירושלים וכלל פעולות ואישים מרכזיים: מנחם בגין, אברהם שטרן, הרב אריה לוין וזאב ז'בוטינסקי. לחידון נרשמו עשרות תלמידי כיתות ו' – ט', 22 מתוכם עלו לשלב הגמר. אחת המשימות שהתבקשו המתמודדים לבצע היתה עבודת בית שכללה את הסעיפים הבאים:

1.    בעקבות הריאיון שערכתם עם לוחם/ת, עדות ששמעתם בבית הספר, או ספר שקראתם, תארו התנהגות של לוחם/ת שהרשימה אתכם וכתבו מדוע.  

2.   אילו הייתם חוזרים אחורה בזמן לתקופת המחתרות, באיזו פעולה הייתם בוחרים להשתתף ולמה.

3.   חברו ועצבו כרוז משותף של אצ"ל ולח"י בדבר המלחמה על ירושלים.

4.   אתם עיתונאים – הכינו כתבה על אחד מהמקרים הבאים:

·        פגישה בין מנחם בגין ובן גוריון אחרי אלטלנה.

·        ריאיון עם לוחם אצ"ל לאחר פעולת פיצוץ מלון המלך דוד והיוודע תוצאותיה.

·        פגישה בין אברהם שטרן ודוד רזיאל עם פרוץ מלחמת העולם השניה.

·        ריאיון עם לוחמים לאחר כישלון שחרור העיר העתיקה.

אנו מביאים בפניכם מבחר מהדברים שכתבו המתמודדים:

יוסף אהרונסון, כיתה ז' ישיבה תיכונית הראל חולון, כתב על ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים:

"מה שהרשים אותי במיוחד בפעולה זו היתה התנהגותו של מאיר פיינשטיין, שלמרות כל הכאב והקושי המשיך את הפעולה עד סופה באומץ. אני חושב שכמעט אף אחד לא מסוגל לבצע דבר מדהים שכזה".

שחר אורן, כיתה ח' ישיבת שעלבים, כתב כרוז הקורא להילחם למען ירושלים:

"במשך דורות רבים חלם עם ישראל על השיבה לעיר הקודש ירושלים. עיר אשר בה חי ומלך דוד המלך ואשר אליה נשואות עיני היהודים בתפילתם. כעת רוצים הגויים לקחת מעמנו את ירושלים. אנו קוראים לך לצאת ולהילחם למען ירושלים".

ראשית אטון, כיתה ז' בי"ס כרמי חן עלי, נפגשה עם לוחם הלח"י אליעזר בן עמי:

"אליעזר היה במחלקה הטכנית של הארגון. הוא הכין את הרימונים לפיינשטיין וברזני והשתתף בחפירת מנהרת הבריחה מכלא ירושלים. אליעזר לוחם חזק ומתוחכם ומאוד נהניתי לפגוש אותו ולשמוע את סיפוריו".

דביר אלטשולר, כיתה ח' בי"ס לביא, כתב על חבר לח"י - הנער אלכסנדר רובוביץ':

"הרשימה אותי מאוד התנהגותו בגלל שלמרות גילו הצעיר ולמרות שבבית הספר שלו התנגדו הוא התעקש להצטרף למחתרת ולהשפיע. הוא נהג בגבורה כשלא גילה לבריטים שום דבר ממה שידע".

צרי אלמייקס, כיתה ו' נחלת צבי אלון מורה, כתבה על לוחם לח"י עזרא יכין "אלנקם":

"אני חושבת שזה מדהים איך התנהגו אנשי המחתרות בתקופה הזאת ואיזה מחירים היו מוכנים לשלם כדי להגן על עמם ולהגיע לחירות שתמיד שאפו אליה. איזה יכולות מיוחדות יש לעזרא יכין! ממש גיבור על! רק שהכוחות שלו הם לא רק בשרירים שלו, הם גם בנפש שלו, במידת ההקרבה ובאכפתיות האדירה שלו".

אחינועם אשכנזי, מכיתה ז' בית ספר שירת חנה עלי, התרשמה מפיצוץ המטוסים בכפר סירקין של לח"י:

למרות שהפעולה היתה גדולה ומורכבת היא הסתיימה ללא נפגעים מצדנו! אפילו לא פצוע! לדעתי זו היתה פעולה חשובה במיוחד כי היא פגעה בבריטים והשמידה להם כלי חשוב וחיוני".

אוריה גורמן, כיתה ו' אולפנת שלהבת, נפגשה עם לוחם לח"י יהודה מינס:

"יהודה הצטרף ללח"י בגיל 12 ושמר זאת בסוד מפני משפחתו. התרשמתי מכך שלו ולחבריו היתה אמונה ושהיו מוכנים לעשות הכל בעד ארץ ישראל, אפילו למות כדי שתקום לנו מדינה!"

נעמי גזיאל, כיתה ו' בי"ס שלהבת בנות שעלבים, כתבה על חברת לח"י טובה סבוראי:

"טובה היתה אמיצה דיה כדי להסתיר בביתה את מנהיג לח"י, אברהם שטרן. לדעתי, התנהגות זו ראויה להערצה. התרשמתי מאומץ ליבה של טובה ומנכונותה למסור את נפשה כדי להגן על לוחם מבוקש כל כך".

שלו גרבובסקי, כיתה ו' ת"ת קניין תורה חברון, כתב כרוז הפונה אל הנוער:

החומר מעניין אותי מאד, אני חושב כמה גיבורים היו הלוחמים שבזכותם יש לנו היום מדינה שבה אפשר לחיות חופשי (כמעט..). אני מבין שאם הדור שלנו לא ילמד ויזכור את ההיסטוריה הזאת וירגיש אותה, היא תשכח ואתה  הערכים והמסרים שעליהם נהרגו אנשים ומסרו את הנפש. הם נותנים לי דוגמא וכוח לחיות את החיים שלי בחברון, גם אם לא תמיד קל פה...

אלנתן גרוס, כיתה ח' חטיבת נריה סוסיא, היה רוצה לחזור לאחור בזמן ולקחת חלק בתנועת המרי:

"הייתי רוצה להשתתף באחת הפעולות המשותפות של המחתרות במרי העברי בגלל שאני חושב שעיקר הכוח של עם ישראל הוא כשאנחנו מאוחדים. מזה אפשר ללמוד את החשיבות של "כל ישראל אחים".

אביעד דוקוב מכיתה ח' חטיבת נריה סוסיא , התרשם מהתנהגותו של לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין:

"מאיר פיינשטיין הפגין את גבורתו בפעולת פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים כאשר למרות הפציעה בידו הוא המשיך לנהוג על מנת להציל את חבריו הלוחמים. הוא המשיך להפגין גבורה כאשר הוא ולוחם הלח"י משה ברזני פוצו את עצמם בתא הנידונים למוות בכלא ירושלים".

יאיר שטרן מברך את המתמודדים

נועם דרכי, כיתה ח' ישבת אורט מעלות, כתב על לוחם האצ"ל עמיחי פאגלין – "גידי".

אני מאמין שהיוזמה, אומץ הלב הבלתי נתפס והנכונות להשגת המטרה הפכו את עמיחי פאגלין לסמל. הוא היה לוחם, מנהיג ומפקד שלא איבד את העשתונות גם כשהכל נראה אבוד והצליח להציל את חיי חבריו ולהחרים נשק עבור המחתרת".

בת ציון הרשקוביץ, מכיתה ז' בית ספר נחלת צבי אלון מורה, התרגשה מדבריהם של לוחמי לח"י אברהם אמפר וזליג ז'ק שנורו ונהרגו על ידי הבריטים:

"מה שהרשים אותי בדבריהם היא הפשטות שבה נאמרו. אלה לוחמי המחתרת העבריים שגם על סף מוות לא שוכחים את עמם, את ארצם ואת שאיפת חייהם – החירות".

רבקה וייצמן, כיתה ז' אולפנת צביה בת ים, אילו היתה חוזרת לתקופת המחתרות, היתה רוצה להשתתף בלחימה על הרובע היהודי שבעיר העתיקה:

אני חושבת שהיתה זכות גדולה ללוחמים להילחם על ירושלים, עיר הבירה, עיר הסבל, עיר הנצח! אני בטוחה שכל הלוחמים נלחמו באומץ ובתקווה עד הכדור האחרון. הלוואי והיתה לי הזכות להשתתף בפעולה כה חשובה ובעלת ערך".

ורד זיגדון, מכיתה ט' אולפנת צפירה שוהם, כתבה ראיון דמיוני עם הלוחמים לאחר כישלון כיבוש העיר העתיקה:

"דווקא את העיר העתיקה והכותל שאליהם צופות כל עיני היהודים, לא הצלחנו לכבוש. אבל תמיד יש תקווה. אנו מקווים שההזדמנות לאחד שוב את ירושלים תחזור בקרוב, וכשהיא תבוא – אנחנו נהיה שם".

טל אפרת לוי מכיתה ט' באולפנת שעלבים, כתבה על לוחם לח"י עזרא יכין:

"כשאלנקם הידק ללבו רימון כדי להגן על ילדים הוא לימד אותי דבר חשוב מאוד לחיים: להסתכל סביב, על אנשים אחרים, וגם כשאני במצוקה לא לחשוב רק על עצמי. לפני שעושים מעשה לקחת אחריות ולדאוג שהוא לא יפגע באחרים סביבנו".

נריה מלצר, כיתה ז' ישיבת צביה אלישיב לוד, כתב את דעתו על לוחם הלח"י יעקב גרנק- "דב הבלונדיני":

"הדהימה אותי אישיותו כמפקד שייסד את הקריאה "אחרי" והראה דוגמה אישית לחייליו. לדעתי כשחיילים רואים את המפקד שלה צועק "אחרי" הם מקבלים עידוד ומורל גבוה ויכולים להסתער ולנצח".

המתמודדים בשלב הגמר

אלישע מנדלביץ', כיתה ו' בי"ס נועם נריה לוד, קרא את ספרו של לוחם אצ"ל ולח"י ישקה אליאב וכתב:

"התרשמתי מאוד מאומץ לבו בלחימתו בבריטים. גם לאחר שנפצע, מפקדו 'יאיר' נרצח והוא נדון למאסר עולם, יעקב אליאב ברח והמשיך לפעול. בנוסף, במלחמת העצמאות הוא השתתף במבצע "דני" לשחרור לוד שזו העיר שבה נולדתי ובה אני גר כיום".

אלישע פייגלין, כיתה ח' חטיבת נריה סוסיא, ניסח כרוז אל הציבור:

"קריאה מופנית אליך ואל כל חבריך וחברותיך, להצטרך ללחימה בירושלים על הישרדות העם היהודי בארץ אבותיו בארץ ישראל, לצאת ולהפגין נגד השלטון הבריטי ונגד ההבלגה שנוקטת ההגנה. זה תלוי רק ברצונך!!"

הלל רוזנהיים, כיתה ז, ישיבת צביה אלישיב , כתב כרוז לציבור:

"אין אנו יכולים יותר לסבול את מראה הבריטים בעירנו הקדושה ואת לקיחתה של חירות ישראל ע"י צוררים אלה. על כן הקמנו את מחתרות האצ"ל ולח"י ואנחנו קוראים לכם להצטרף ולהיות חלק ממלחמת השחרור של ארץ ישראל ושל ירושלים הקדושה".

אלומה ריינמן, כיתה ז' בי"ס חן נריה, היתה רוצה להשתתף בפעולת פיצוץ מלון המלך דוד:

"הייתי רוצה להשתתף בפעולה זו מכיוון שבחיים שלי לא עשיתי משהו בשביל המדינה או העם היהודי והייתי שמחה לעזור בתקופה שהבריטים שלטו בארץ ולנו, היהודים היה מאוד קשה".

יונתן שגיא, כיתה ח' ישיבת גבעת שמואל, התרשם מאישיותו שלו מנחם בגין:

"למרות כל הקשיים, המהמורות והפחדים, המשיך בגין בפעולותיו ולרגע לא הפסיק גם כשידע שאם יתפסו אותו יכולים לענות אותו ואף להוציאו להורג. הוא המשיך בהנהגת הארגון עד פירוקו ב-1948".

במקום הראשון- אחינועם אשכנזי, יחד עם אנשי לח"י על הבמה

ניסיון הפריצה של לח"י לעיר העתיקה בירושלים

 עם פינויו של הצבא הבריטי מירושלים והשתלטות הכוחות היהודיים על האזורים שהתפנו, נעו לוחמי חרות ישראל אל אזורים אלה. הם העמיקו לחדור אליהם, התבצרו וערכו את כוחותיהם לכיבושים נוספים. בפגישה שנערכה בין נציגי לח"י ומפקד ההגנה בירושלים דוד שלתיאל,  דרשו נציגי לח"י לתאם פעולה במטרה לפתוח את הדרך לעיר העתיקה ולשחררה מהמצור. פגישה זו לא צלחה ונציגי שתי המחתרות לא הגיעו להבנות. אף על פי כן, למרות היותם של לוחמי לח"י בודדים במערכה, התקדמו הלוחמים ביום שבת, ב' באייר, עם שחר, בשני ראשי חץ דרך שער יפו ושער שכם. הם התקדמו מגוש מבנים אחד למשנהו וקרב קשה התנהל בינם לבין מאות פורעים ערבים בכל סמטה ובכל בניין בשטח. האויב הטיל לחזית את כל הכוחות שהיו ברשותו ולוחמי לח"י לא יכלו להלום בו ולהנחית את המכה המכרעת כדי לחדור לעיר העתיקה. קבוצת לוחמים השתלטה על הבניינים שהיו בידי הבריטים. מעבר לחומות נראו היהודים הנצורים בתוך הרובע היהודי כשהם לוחמים ומנסים להבקיע דרך אל העיר שבידי היהודים. בין הערבים החלה בהלה. יששכר הוברמן, מפקד הקבוצה, ביקש עזרה לפרוץ אך כשסורב החליט לנסות לחדור בראש קבוצתו. הניסיון נכשל ובקרב נפלו יששכר הוברמן, מרדכי ניסים הלפר, רחל זלצר ורפאל ממיה. שלושים ושניים לוחמים נפצעו.

ארבעים ושמונה שעות לאחר שהפסיקו לוחמי לח"י את פעולת ההסתערות פתחו הערבים בהתקפה על יהודי העיר העתיקה והחלו לכבוש עמדה אחר עמדה. הלוחמים ברובע היהודי לא יכלו עוד להחזיק מעמד וראשי הרובע נאלצו לפתוח במשא ומתן על כניעה. המערכה עלתה בקורבנות רבים. מגני הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנעו ב-28 במאי 1948 ונלקחו בשבי על ידי הלגיון הערבי.

נלקח מתוך לקסיקון לח"י/נחמיה בן-תור

תערוכה מיוחדת לכבוד יום ירושלים

 לטעום, לנשום, לחלום

מסע באומנות הקלאסית דרך שערי העיר העתיקה בירושלים.

תערוכה מיוחדת של רישומים וציורים של העיר העתיקה בירושלים וסביבותיה, פרי מכחולה של הציירת שירלי סיגל.

התערוכה תוצג במוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, תל אביב. הפתיחה ביום ירושלים, כ"ח אייר תשע"ד, 28/5/14, בשעה 18:00, היום בו מציינים וחוגגים את שחרור העיר העתיקה. תערוכת ציורים זו הוצגה בלונדון וזכתה לשבחים רבים וזו הפעם הראשונה שבה היא מוצגת בישראל. התערוכה תנעל ב- 28/8/14.

ציירים רבים ומפורסמים ציירו את ירושלים וניסו לתפוס את קסמה. שירלי ילידת העיר ירושלים; זהו ביתה; היא מכירה כל רחוב, סמטה וגינה. במהלך שנה שלמה, היא סיירה בין הרחובות, רשמה וצילמה, טעמה והריחה, נגעה וליטפה במבט ובמגע את האבנים העתיקות החובקות בתוכן היסטוריה רווית חלומות ומשאלות.

ירושלים היא עיר חיה ונושמת, חיי היומיום מוצאים ביטוי של יופי ועידון בקווים ובצבעים בציוריה; אנו רואים אנשים עומדים בתור, משחקים שש-בש, רוכלים בשוק, מתפללים או משוחחים עם חבר. חתולים נוברים במכולות אשפה; אבנים עתיקות הנושאות זכר לימים רחוקים ועליהן סימני נזילות מים או סימני מלחמה בדמות חורי כדורים; צינורות מים וכבלים מדלדלים מקירות מבנים קולוניאליים מהודרים.

שירלי, משתמשת בכלים ובטכניקות שונות כצבעי שמן, דיו, עפרונות וצבעי מים. סגנון הציור הוא 'מציאות דמוית חלום' (dreamlike realism) החלום חודר ומתפשט לסצנות ממשיות, כאילו בוקע אל המציאות מתוך הערפל. הציור חושף את יכולתה של האמנית לתאר רגשות או פרטים אדריכליים, תשומת הלב לפרטים הקטנים, הסדקים באבן, הקמט בבד, מבט העיניים וחיוך נסתר של הדמויות, מאפשר לנו להרגיש ולחיות את הרגע.

האירועים והאתרים המצוירים סוחפים את המתבונן לחוש את דופק העיר, דרך סמטאותיה המרוצפות אבן, רחובותיה הצרים ושעריה. כמו אויר הזורם בדרכי הנשימה, האנשים הזורמים דרך הפתחים והשערים מפיחים חיים בעיר ההיסטורית. זהו פסיפס של תרבויות משולבות זו בזו, החיות זו לצד זו.

היצירות מספקות חור הצצה שמגרה את סקרנותנו ואת רצוננו לגלות את החיים הרוחשים בין החומות העתיקות.

במשפחתה של שירלי היה לוחם חירות, פתחיה זליבנסקי, שלחם עם כוחות לח"י, בירושלים, בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה.

לירושלים מקום חשוב בתולדות לח"י, סמל המחתרת הוא היד המקופלת לשבועה- אם אשכח ירושלים...

הרישומים והציורים המיוחדים אוצרים בתוכם את העבר, ההווה וגם חלומות לעתיד של דו קיום ושלום.

לואיז לוזון וענבר קוונשטוק – אוצרות התערוכה