יום שני, 19 בדצמבר 2011

נס חנוכה בערב חג המולד

בחג החנוכה תש"ג התרחש נס שלא קשור בשמן אבל קשור באור - שני חברי לח"י הצליחו לברוח מבית הסוהר המרכזי בירושלים. שני האסירים, יעקב (ישקה) אליאב שנאסר בדירה ברחוב דיזינגוף 30, ומשה בר-גיורא (מוישל'ה) שנאסר בירושלים זמן קצר אחרי רצח יאיר, הוזמנו על ידי מנהל בית הסוהר, כחשמלאים מומחים, להתקין את התאורה החשמלית על עץ האשוח המסורתי שהובא לדירתו לכבוד החג. בספרו "מבוקש" מתאר ישקה את שאירע:
את יום הבריחה קבעתי ל-23 בדצמבר שנת 1943, יום אחד לפני חג המולד ונר רביעי של חנוכה. אותו יום הקדמתי לחזור לתאי מהעבודה כדי לעשות הכנות, ולקחת עמי את כלי העבודה ואת הציוד הדרוש.
משער בית הסוהר יצאנו, מוישל'ה ואני, בליווי שוטר ערבי, חמוש ברובה איום לציד חיות טרף. כשהגענו לביתו של המנהל, האשוח כבר היה בחדר האורחים, זקוף והדור בעליו הירוקים שעוד מעט יפוארו במערכת נורות צבעוניות כדי שיהיה כולו אומר חג בלילה וביום חג המולד למחרתו. איש לא היה בבית. הגברת ושתי בנותיה היו בכנסייה כפי הנראה, כך שמוישל'ה ואני יכולנו לסייר במקום ולהציץ מסביב כדי לקבוע כיצד בדיוק נברח. לבסוף קבענו שנברח מן המרפסת ונקפוץ מעל לגדר שהקיפה את הבית.
לאחר הסיור כיבדנו את הסוהר שלנו בשוקולד שסם שינה בתוכו כדי להנעים לו את משמרתו והתחלנו בעבודה. עטפנו את האשוח במערכת של חוטים ונורות שאותה הכינונו מבעוד מועד בבית הסוהר. מתחנו חוטים לאורך ולרוחב בעוד הסוהר יושב על כורסה וסם השינה מתחיל מעט-מעט להשפיע עליו. מיהרנו בתנועותינו כדי שהשומר יתרגל אליהן, ואכן, אט-אט הרגלנו אותו לכך שמדי פעם ניעלם מעיניו ומהשגחתו. יצאנו למרפסת וחזרנו, ושוב יצאנו, וחוזר חלילה, וכל זה כדי להרוויח זמן ולצאת עם רדת החשיכה.
כאשר החשיך נוסף לנו עוד סוהר ערבי, אף הוא חמוש ברובה רצחני. הוא היה אמור לסייע לשמור עלינו בזמן האפלה, עד שנסיים. גם אותו כיבדתי במנה הגונה של שוקולד כדי שלא להפלותו לרעה לעומת חברו שקיבל מנה זו לפניו. ואכן, גם הוא החל לנהוג כמנומנם קמעה. גם אותו הרגלנו בתנועה מתמדת ובהיעלמות בתוך הבית. לאחר שעשינו כמחצית השעה בחשיכה אמרתי למוישל'ה "עכשיו יש לברוח". לשני השוטרים אמרתי שעלי לקבוע את חוט החשמל על התקרה בחדר הפנימי כדי להעביר משם את החשמל אל האשוח "וזו עבודה מסובכת מאוד", הוספתי. אם הם לא יעזרו לי לא אוכל לגמור את העבודה בשביל המנהל במועד והאשמה תחול על ראשם. הסוהרים נבהלו מאוד ואמרו שיעזרו לי בכל. בחדר הפנימי העמדתי שני כיסאות, ואמרתי להם לעמוד עליהם. קשרתי את החוט לקצה העליון של הרובה של כל אחד משניהם. הם עמדו ורוביהם כלפי התקרה, כמצמידים ברוביהם את החוט אל התקרה, ואני הייתי צריך לדפוק את החוט אל התקרה כדי להעביר כביכול את החשמל משם לחדר האמצעי, חדר האורחים. בעוד הם עומדים על הכיסאות ומוישל'ה לידי התחלתי אני לגלגל את החוט אחורנית וכך עברתי מן החדר הפנימי אל חדר האורחים תוך שאני בודק את מתיחותו של החוט וצועק אל שני הסוהרים שלא יזוזו ויחזיקו היטב בחוט כלפי התקרה לבל יקבלו מכת חשמל חלילה. כך אפוא עמדו שניהם בלי נוע, זקופים ומתוחים ומחזיקים את החוט אל התקרה בעוד אני חוזר ובודק מדי פעם את מתיחותו של החוט, חוזר וצועק עליהם שלא לזוז. משהגענו למרפסת קשרתי את החוט אל אחד מעמודי המחיצה כדי שלא יחושו הסוהרים בשום הרפיה בחוט ולא יבחינו בשום מעשה בלתי שגרתי מצידנו. עוד אני עומד על המרפסת וצועק עליהם שוב שלא יזוזו, כי עוד מעט אני בא אליהם, וכבר אני עובר בקפיצה את הגדר. אני פונה שמאלה ומוישל'ה אחרי, הולך ימינה, ספק בהליכה מהירה ספק בריצה קלה, והנה כבר אני צועד ברחוב שרובו שרוי בחשיכה.
עד מהרה התגלה שה"ציפורים" אינן. שני השומרים שעמדו על כיסאותיהם כמצווה עליהם והחזיקו ברוביהם בחוט החשמל כדי להצמידו אל התקרה, הרגישו סוף סוף כי משהו אינו כשורה. הם התגברו על פחדם וירדו מן הכיסאות כדי לגשת אל המרפסת ולראות מה פשר הדבר. משיצאו, הבינו שרימינו אותם ונמלטנו. מיד הזעיקו את קציני המשמר והללו ארגנו מיד פטרול של כחמישה עשר איש, מזוינים ברובים, מצוידים בזרקורים ומלווים בכלבים.
שמעתי מאחורי יריות ונביחות כלבים וראיתי הבהקי זרקורים, אולם בדרך נס איבדו רודפי את עקבותיי. נמלטתי אל משפחה של מכרים שהתגוררה בקרבת מקום ולמרבה המזל מצאתי הצלה בדירתם. את הדלקת הנרות המסורתית ביצענו כבר חופשיים, מחוץ לכותלי הכלא.

אנו מאחלים גם לכם חג מלא בניסים,

חנוכה מואר ושמח לכולם!

*בחג החנוכה נעלה שוב את ההצגה "אהבה בין השורות". ההצגה תתקיים ב-26.12 בשעות 11:00, 13:00, 15:00 ו-17:00.נשמח לראותכם.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

שני אליהו

בצהרי השישי לנובמבר 1944, ארבו שני צעירים, חברי לח"י מארץ ישראל, לשר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. הלורד חזר אותה שעה ממשרדו לביתו שבקהיר והשניים חיכו, מתוחים, סמוך לביתו. אחד מהם, אליהו חכים, עמד לירות בלורד ולהרגו. על השני, אליהו בית צורי הוטל לבצע פעולת חיפוי. מדוע ביקשו שני הבחורים, "שני אליהו" בפי חברי המחתרת, להתנקש בחייו של הלורד מוין? מכיוון שהלורד מוין היה הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי במזה"ת. הוא היה סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. לורד מוין, אנטי ציוני מובהק. טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים; הוא גילה יחס עוין במיוחד כלפי המפעל הציוני ובמסגרת תפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. יתרה מזו, הוראותיו והתערבותו הביאו את השלטונות הטורקים לגרש את אניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה כשעליה מעל ל-700 יהודים.

את הפעולה תכנן יצחק שמיר שהקים תא מחתרתי במצרים. התא מנה מספר יהודים ששירתו בצבא הבריטי ואוהדים מתוך תושבי המקום שערכו פעולת הכנה יסודית. באמצעות תצפיות זוהו הלורד מוין ובני לווייתו, זוהו המכוניות בהן השתמש, המשרדים ומקומות המגורים, וכמובן נלמדה שגרת יומו.
ואז עלתה השאלה מי ייבחר לביצוע המשימה? בחורים בעלי להעזה, שיקול דעת, כושר קליעה והתמצאות, ובנוסף היה עליהם להיות דוברי ערבית ובעלי חזות מזרחית על מנת להשתלב בסביבת הפעולה. למשימה נבחרו שניים: אליהו חכים שהתגייס קודם לכן לצבא הבריטי אך עזב כשנוכח בהתנגדותם של הבריטים לסמל ולדגל העברי, ואליהו בית צורי שהצטרף ללח"י לאחר שהיה עד לדיכוי אלים של הפגנת צעירים עבריים על ידי שוטרים בריטים והחליט לקחת חלק בשחרורה של המולדת מעול זרים.
חכים ובית צורי שהו בקהיר שבועות אחדים בכדי להתכונן להתנקשות, וביום המבצע, כשהגיעה מכוניתו של לורד מוין ועצרה בסמוך לביתו, יצאו השניים ממקום מחבואם. אליהו חכים פתח את דלת המכונית, ירה שלוש יריות בלורד והרגו. השניים נמלטו בזריזות מהמקום, רכובים על אופניים, היות ובריחה ברגל לא באה בחשבון ומכונית היתה מחשידה מדי.
הם ניסו להיבלע אל תוך שוק עירוני הומה אדם, אך לרוע מזלם זיהה אותם שוטר מצרי. השוטר ירה לעבר אליהו בית צורי ופגע בחזהו. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים. למרות שהיה להם נשק ביד לא ירו חזרה לעברו של השוטר המצרי.
ב-10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי. הכלל העיקרי שנקטו במשפטם היה מעבר מחזקת נאשמים למאשימים- כלל בו נקטו גם חברי לח"י במשפטים קודמים. לא בקשת סליחה, לא בקשת חנינה- אלא האשמה חמורה של הלורד מוין וחבריו, האשמה נועזת אשר כוונה נגד בריטניה כולה.
המשפט הפך לאירוע תקשורתי גדול ומשך אליו מאות סקרנים שעמדו בתור כדי לזכות ולהיות נוכחים בו. עמידתם הגאה של השניים עוררה הד עצום במצרים ובעולם כולו. הם גוללו לפני השופטים, ובאמצעות התקשורת גם למיליונים ברחבי העולם, את בגידת בריטניה בהתחייבותה להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל, את סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, ואת רודנות השלטון שלה.

שמונה ימים נמשך המשפט, ובסופו נקרא גזר הדין: מוות בתלייה.
חכים ובית צורי הוצאו להורג בקהיר בח' בניסן תש"ה (22 במרץ 1945) בעודם שרים את "התקווה". לפני מותם כתבו להוריהם את מכתבם האחרון ובו הביעו את אמונתם בצדקת דרכם. כך כתב להוריו אליהו חכים:

"כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, אשר הכיר את השניים והיה זה ששלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של "שני אליהו" לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים. בבוא אנשי חברה קדישא להוציא את עצמותיהם מן הארונות גילו לתדהמתם שהגופות נשמרו בשלמותן ורימה לא שלטה בהן, כפי שמיוחס במקור להרוגי מלכות. הם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל והמוני בית ישראל חלקו להם את הכבוד הראוי.

l

יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

ברכות לשנה החדשה

שנה חדשה היא הזדמנות לאחל למשפחתנו, לחברנו ולעצמנו שיתגשמו כל משאלות ליבנו, חלומותינו ותקוותינו.

שנה חדשה היא גם הזדמנות להיזכר במשאלות הלב, התקוות והחלומות של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה שלפני קום המדינה, ובמיוחד באלה של חברי מחתרת לח"י.

רחל ברגר רכזת ההנצחה של עמותת לח"י חיפשה בספריית לח"י ברכות לשנה טובה שנכתבו על ידי חברי המחתרת. להלן כמה איחולים מעניינים ברוח התקופה:
הברכה הראשונה - כתובה בסט הספרים: תולדות לוחמי חרות ישראל שכתב נחמיה בן תור, בכרך השלישי המתאר את המאורעות בשנת 1946.
באותה שנה פרסם ה"מעש" של ראש השנה תש"ז מאמר ראשי בכותרת "לשנה טובה תלחמו". הייתה זו ברכת שנה טובה לכל לוחמי החרות בארץ.
"לאחינו שבויי הגולה ולאחים שבויי מלחמה בציון; לאחים במחנות אירופה ובמחנות קפריסין;לאחים בבתי-הכלא במולדת ובמחנות גירוש באריתריאה – שולחים לוחמי חרות ישראל את ברכת השנה המתחדשת:
לשנה טובה תגאלו !
לאחים שמחוץ לחומות-הכלא, מחוץ לגדרות –התיל, כה נשא דברנו:
אחים – שבעי – גלות וצמאי גאולה:
לשנה טובה תלחמו !
לשנה טובה לא תכתבו, לשנה טובה לא תחתמו – אם לא תלחמו.
הם (בלונדון) כותבים וחותמים את גזר דיננו למוות. הם כותבים וחותמים את גזר דיננו למכלאות.
הם כותבים וחותמים לנו את קצנו.
על כן נקרא אל אחים בכל אתר ואתר:
לא תכתבו לחיים ולא תחתמו לחרות – אם לא תלחמו לאלתר !
לשנה טובה תלחמו !"

הברכה השנייה: כתובה בספר "בכל מאודם" שכתב חיים אפלבוים. הספר נכתב מבית הסוהר.
"אלימלך", חיים אפלבוים, בן 21, אחד מבין 23 אסירים ואסירות אשר השתתפו בפעולת בתי המלאכה במפרץ חיפה ונלכדו ע"י הבריטים, כותב לאשתו "שרה", בת ה- 20, חנה ערמוני, מכתב לקראת ראש השנה תש"ז, אחרי שפסק דין מוות שהוטל עליהם הומר למאסר עולם והם יצאו מצינוק התלייה.
"אלימלך" כתב:"הורי ספרו לי כי תבואי לבקרני בחג. מה רוצה אני לראותך. אולם יש למצוא סידור, שיאשר את בואך מבלי לעורר חשד. אולי היה רצוי כי ההורים יבקרוני לפני הצהרים, ויוכחו לדעת אם ישנם "בודקים",ובמקרה שיהיה בסדר – יחזרו אתך אחה"צ. בחג יכולים לבקר כמה אנשים שרוצים – פעמיים ביום.
ו"אלימלך" ברך לשנה החדשה:
" תהא השנה הבאה עלינו – שנת חילוץ עצמות. שנת כתישת אויב.
שחרור המולדת – וגאולת האומה. תהא השנה הזו שנת פגישתנו במרחב – והקמת ביתנו".

הברכה השלישית: מופיעה בכתבי לח"י.
בעיתון לח"י – החזית, גיליון י"ג, ערב ראש השנה תש"ה. במחתרת בציון.
"החזית" שולחת מעמקי המחתרת העברית בציון את ברכת "לשנה טובה" לכל היהודים בעולם, ל כ ל היהודים כמות שהם ובאשר הם. ואם חוטאים הם, ואם שוגים הם – ברוכים יהיו לנו כולם, כ ו ל ם לשנה הבאה עלינו.
כי לכולם חלק בעולם הבא ובימות המשיח, כי למען כולם אנו יושבים פה באפלת מרתפים בציון. למען שחרור כולם משיעבוד מלכויות זרות ולמען כינוס כולם במלכות ירושלים החדשה.
כי אהבנו אתכם מאוד, יהודים, כמות שהנכם ובאשר הנכם.
לשנה טובה לכם, יהודים בארצות-הטבח, שנותרו בחיים. ברוך יהיה רצונכם לחיות, ברוך כוחכם לחיות.
לשנה טובה לכל עברי במולדת; לכל עברי, שלבו וביתו נפתחו לפנינו ברעדה ואהבה. ולכל עברי, שלבו לא גילה לפיו, כי קרובים אנו לו, כי אחים אנו לו, כי חיילים אנו לו, שלו, בשבילו.
"לשנה טובה" גם לכם, חברים לעט, עורכים ועיתונאים עברים. לא נחליף את מרתפנו האפל בחדרכם המרווח, כל עוד אין רווחה לאומה במולדת.
לכל היהודים, הרחוקים והקרובים – הרחוקים במקום והרחוקים בדעה, הקרובים במקום והקרובים בדעה – אנו אומרים : שתהייה לכם שנה טובה. שנת שכל טוב ושנת לב טוב.

66 שנה אחרי, כשאנחנו עם עצמאי בארצו, אני מאחלים למדינת ישראל שנת שלום, שגשוג והצלחה.
שתהיה תשע"ב פורייה ומוצלחת לכולנו!
.
*את הברכות השלמות תוכלו לקרוא בספרים העומדים למכירה בעמותת לח"י. להזמנות: 03-6837681

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

לזכרה של שולמית שמיר

בשבוע שעבר הלכה לעולמה שולמית שמיר, אשתו של יצחק שמיר (מיכאל), ממנהיגי לח"י וראש הממשלה השביעי של ישראל.


שולמית נולדה ב-1923 בבולגריה. מילדותה ספגה את ערכי היהדות והכמיהה לארץ ישראל, הצטרפה לתנועת בית"ר וב-1941 החליטה שהגיעה העת לעלות לארץ.
בת 18 בלבד, נטשה את לימודיה בגימנסיה ועלתה בעלייה בלתי לגלית עם קבוצה של חברי בית"ר. לאחר מסע ארוך ומייגע בספינה רעועה, תוך סערות קשות וסכנת טביעה, הגיעה ארצה. הספינה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנה המעפילים בעתלית, כאן נוצר הקשר הראשון בינה ובין אנשי מחתרת לח"י. לאחר שחרורה התקיימה למחייתה בדוחק מעבודות מזדמנות. היא הצטרפה באופן פעיל למחתרת ועד מהרה התמנתה לתפקיד חשוב – המקשרת של חבר מרכז לח"י, יצחק שמיר.
יצחק שמיר מספר: "שולמית היתה המקשרת שלי במחתרת. הכרתיה כצעירה נאה, נבונה ותוססת... היא התאימה בצורה אידיאלית לתפקיד המקשרת, משום שהיתה חדשה בארץ ובלתי מוכרת לשום אדם. למקשרים, מן הראוי להזכיר, נועד מקום מיוחד במערך הארגוני של המחתרת. על שולמית הוטלה האחריות לדעת תמיד את מקום הימצאי, לאסוף את הדואר המיועד לי ולהפיץ את הדואר שיצא ממני. בתוך זמן לא רב נקשרה בינינו אהבה. איש לא חלם על נישואין במחתרת, אך חברינו בירושלים לחצו עלינו ואף מצאו רב מתאים לארגון טקס הנישואין. היה זה הרב אריה לוין, אשר יחד עם שני אנשי לח"י ועוד שבעה גברים שנאספו ברחוב היוו את המניין לחופתנו."
ב- 1946 נעצר יצחק והוגלה למחנה מעצר באפריקה. שולמית המשיכה את פעילותה במחתרת ובשנת 1947 נעצרה אף היא על ידי הבולשת, שבתה רעב במשך 11 יום ורק בהשפעת הרב אריה לוין הפסיקה את שביתתה.

לאחר קום המדינה ליוותה שולמית את בעלה בנאמנות לכל אורך דרכו הביטחונית במוסד, וכן בפוליטיקה, כיו"ר הכנסת, כשר החוץ וכראש ממשלת ישראל. מלבד עיסוקיה הייצוגיים כאשת שר וראש ממשלה, הקדישה את זמנה ומרצה לסייע לאוכלוסייה חלשה ופעלה בנושאים חברתיים וסוציאליים.

שולמית היתה בת 88 במותה, היא השאירה אחריה בן ובת - יאיר וגלעדה - וכן חמישה נכדים ושישה נינים.

קטעים מתוך מכתב של יצחק שמיר לשולמית מגלותו באריתראה:

יקירתי!
מכתבך שמחני מאוד. כתבתי לך לפני כמה חדשים וציפיתי לתשובה. מכתבי ודאי לא הגיע אליך וכך נמשך הניתוק הגמור. שמעתי את אשר קרה לך ולא אכחיש שהדבר פגע בי קשה ואח"כ קראתי מה שקראתי בעיתוני הארץ והדאיג אותי מצב בריאותך. שמחתי לקרוא במכתבך שהנך בריאה, אך האם כתבת את האמת? הייתי רוצה לשאול אתך הרבה שאלות, אך הדבר אפשרי רק בעל-פה ובנסיבות אחרת. הנך שואלת: השכחת? וכי יוכל אדם לשכוח את עצמו ובשרו?
כתבתי לך פעם איך אני רואה את עצמי קשור קשרי בשר ורוח לכל אותם הדברים היקרים מכל יקר המהווים שלמות אחת, גוש אחד שאין להפריד בין חלקיו: אשתי, בני, מולדתי, חברי…לגוש הזה אני נושא את נפשי ממרחקים. בצאתי לדרך לא לא שיערתי שהיא תהיה כה ארוכה. קשה היה לחשוב שכאשר אצליח לצאת מתחום עמלק אמשיך להיות משולל חופש תנועה. אך זה בא וזה כמעט שנה שהנני "משתגע" בסוגר של שממה ושממון, רחוק ונותק ובודד, בודד מאוד עם משא געגועים מכרסמים וטורפים.
מאמין אני שקרוב היום ואחזור הביתה, את תחזרי, הבן יחזור ונקים מחדש את ביתנו בתוך נחשולי המולדת הלוחמת, ומאמין אני שהבית שנקים מחדש יהיה יפה יותר וחם יותר מכשהיה. יודעת את: אף את היקר ביותר והאהוב ביותר לומדים להוקיר יותר ולאהוב יותר בזמן העדרו..בודאי תביני, יקירתי למה מכוונים דברי. ואם לא ברור לך במידה מספקת הרי אסביר לך הסבר היטב בלילות-מולדת יוקדים כשאש ניצתת בגופות ובלבבות, כאשר בקלות נמצא ביטוי לכל רגש וכאשר ההבנה ההדדית שאהובים ואוהבים מגיעה לפסגת ההתמזגות האמיתית, השלמה..
לא ארבה לכתוב ולא אכביד על מעבירי המכתב. אני מקווה שלא יעבור זמן רב וייעלם הצורך לכתוב. בינתיים היי בריאה וחזקה (אחרת אוי לך מזרועותי שעדיין רב כוחן ב"ה) ולהתראות בקרוב, בקרוב!
נשיקות צורבות וארוכות, ארוכות עד כדי נטילת נשימה.
מבעלך האוהב.




יום ראשון, 17 ביולי 2011

החודש לפני 63 שנים – נמר פורץ ללוד.

המסוכן מבין הצבאות הערביים שפלשו לארץ ישראל ב-1948 היה הלגיון הירדני. הלגיון צר על ירושלים ומעמדותיו בלוד וברמלה איים על צומת העצבים של המדינה היהודית, על מרחב תל-אביב. עקב כך יצא אל הדרך "מבצע דני".


חלק ניכר מכוחות צה"ל הופעלו במבצע זה – שתי חטיבות הפלמ"ח ("הראל" ו"יפתח") חטיבת "קרייתי", וחטיבה 8 המונה את רובם של לוחמי לח"י. הפיקוד על המבצע הוטל על יגאל אלון, מפקד חזית הדרום. הוא אשר נתן למבצע את השם "מבצע דני" על שמו של דני מס, שהיה מפקד לוחמי שיירת הל"ה.התוכנית היתה לפרוץ את לוד ורמלה ולכבשן ואותו זמן להרחיב את הפרוזדור לירושלים, כדי להבטיח את "דרך בורמה" מפני ניתוק. בשלב ב' נועד לבוא כיבוש לטרון ורמאללה.

ההתקפה על שדה התעופה לוד

תחילה נכבש נמל התעופה בלוד. משימה זו הוטלה, בין השאר, על גדוד 82. בבוקרו של ה-11 ביולי 1948, ניתנה פקודה לארטילריה לפתוח באש. את הקרב מתאר סמל הקשר של הפלוגה נחמיה בן תור: "נשמעה הפקודה אל הפלוגה שלנו. המנועים הותנעו והפלוגה הסתערה קדימה אחרי הטנקים... אנו דהרנו ללא מעצורים. טרטורי יריות תותחים ורובים הדהדו בערבוביה סביב. גם אנו ירינו ממכונות הירייה החדשות שלנו, מסוג מ.ג. שהגיעו מצ'כוסלובקיה. כמעט ולא היתה התנגדות. האויב נסוג בבהלה. אני הבחנתי במאות ערבים שנסו לעבר המזרח, כשהטנקים שלנו מזנבים בהם... זהו זה. כל שדה התעופה בידינו".

פלוגה א' מחמיצה את כיבוש לוד

זמן קצר לאחר כיבוש שדה התעופה נכבשו הכפרים והמשלטים קולה, טירה, בית נבאללה ודיר טריף. זו היתה הזדמנות נדירה לעלות מיד על העיר לוד ולכבשה. המשימה הוטלה על חיילי פלוגה א' של גדוד 81, אך עוד בטרם הספיקו חיילי הפלוגה להתחפר ניתכה עליהם הפגזה כבדה של מרגמות. חיים רבינא, איש לח"י מספר כי הפלוגה ביקשה תגבורת אך היא בוששה לבוא. בינתיים רבו הנפגעים. אף על פי כן החזיקה הפלוגה מעמד כל אחר הצהריים, בלמה את האויב והרתיעה את משורייני השריון מלפרוץ אל השפלה. כשפרצו הערבים אל המשלט בשעות לפנות-ערב ניתנה פקודת נסיגה. במהלך חילופי האש נהרגו 6 חיילי פלוגה א', כולם אנשי לח"י.

הפריצה ללוד

כיבוש לוד הוטל עתה על חטיבת יפתח שתסתייע בטנקים של גדוד 82. בצהרי ה-12 ביולי פרצו שתי פלוגות של יפתח לתוך לוד, ממזרח. הן נתקלו בהתנגדות עזה במבואות העיר וביקשו עזרה. כשזו הגיעה, פנו הג'יפים והזחל"מים ללוד אך נתקלו במחסום בכניסה ופתחו באש.

במהלך ההתקפה נתקלו הלוחמים במשוריין ירדני שהתהפך לתעלה ב"שטח ההפקר" שבינם לבין עמדות הלגיון – כאשר קיבל שדר ממפקד "יפתח": היוכל לבוא לעזרת שתי הפלוגות הנלחצות בתוך לוד? משה דיין, מפקד הגדוד השיב בחיוב.
המשוריין הוצא בינתיים מן התעלה. מנועו נבדק ונמצא פועל. תותחו היה אף הוא כשורה. נמצא לו מתנדב שירה פגז אחד "כדי להתאמן" – והוא הפך לתותחן. התקינו מכשיר אלחוט במשוריין, כתבו עליו בגיר "הנמר הנוראי" - והוא התייצב בראש טור הג'יפים והזחל"מים שסבו ופנו אל לוד.

את הפריצה תיאר משה דיין ביומנו: "הגדוד התקדם לאורך הכביש כשפניו ללוד. בראש היה "הנמר הנוראי", אחריו פלוגת הזחל"מים הראשונה, אחריה פלוגת הזחל"מים השנייה ואחריהם הג'יפים. עם כל ירייה התמוטטו שקי העפר והעמדות... עוד רגע וחזרנו לתוך קו העמדות. היחידה נעה בטור עורפי. הראשונים ניפצו מחסומים מדי פעם. האש ניתכה במלוא הקצב... הגענו לתוך העיר והשיירה כולה עברה ופרצה הלאה".

ערביי העיר החלו להיכנע, אך כאשר פתח הלגיון למחרת בהתקפה נגדית ומחלקה אחת של משוריינים שלו חדרה לתוך לוד – מיהרו התושבים לאחוז בנשקם. ברם, משורייני הלגיון נסוגו עד מהרה, ואז החלה מנוסת-בהלה של התושבים. עד רדת הערב התרוקנה לוד. למחרת נכנעה גם רמלה ללא קרב.

הישגי מבצע דני היו מרשימים וחשובים. מלבד לוד ורמלה, שתיים מן הגדולות בערים הערביות, נכבשו ע"י חטיבת "הראל" אשתאול, דיר עמר, וכסלון, ובלילה האחרון שלפני ההפוגה גם הרטוב. המסדרון לירושלים הורחב במידה ניכרת ונפתח בו ציר תנועה נוסף לירושלים. כן נתפסה כמעט כל מסילת הברזל לבירה.

יום שני, 20 ביוני 2011

אהבה בין השורות

מוזיאון לח"י מזמין אתכם לחוויה תיאטרלית ייחודית



בין שורות המילים המסודרות זו אחר זו על הדף, כשרשרת פנינים, חבויים- כינויי אהבה, סודות, לבטים, תקוות וחלומות.

סיפורים מרגשים בין גבר לאישה, בין לוחם לחברו ואהבה עצומה לארץ, לאדמה, תקווה וחלום על מדינה חופשית.

שחקני תיאטרון הכרכרה ינערו מאבק את דפי המכתבים ויאירו באור חדש את הדמויות שחשבנו שהכרנו.

האירוע יתקיים במוזיאון לח"י, רח' שטרן 8, שכונת פלורנטין, ת"א. בערב ט"ו באב 14/8/2011 בין השעות 18:00 – 21:00, יתקיימו מספר מחזורים של הצגות שכל אחד מהם אורכו כשעה ורבע. מחיר כרטיס – 20 ₪.

מספר המקומות מוגבל – יש להירשם מראש בטלפון: 03-6820288 או 03-6837582


בעקבות הצלחת האירוע הקודם (ניתן לראות קטעים מההצגה ביוטיוב), אנו מעלים שוב את ההצגה בחול המועד סוכות 16-17/10/11 בשעות 11:00, 13:00 ו 15:00, הקהל הרחב מוזמן - יש להזמין מקום מראש.


נשמח לראותכם.

יום שני, 30 במאי 2011

החודש לפני...

החודש לפני 63 שנים... מחתרת לח"י התפרקה והלוחמים הצטרפו לצה"ל.

בה' באייר תש"ח (14.5.1948), בשעה 16:00 אחר הצהריים, בעיצומם של קרבות עזים בכל חלקי הארץ, התכנסה מועצת העם במוזיאון דיזינגוף בתל אביב, ובנוכחות קהל של נבחרי היישוב ונציגי מוסדות הציבור קרא דוד בן גוריון את מגילת היסוד של מדינת ישראל. באותה שעה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה והנציב העליון עזב את הארץ.

לח"י השיגה את מטרתה. השלטון הזר איננו עוד.

ביום שלמחרת, ו' באייר תש"ח, פרסם מרכז לח"י את הפקודה הבאה:




אותו יום החלה פלישת צבאות ערב לארץ ישראל. בן גוריון התמנה לראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון, ובי"ז באייר תש"ח (26.5.1948) הוקם צה"ל ב31.5.1948 פורסמה הפקודה להקמת צה"ל.

לוחמי חירות ישראל נפגשו בפעם הראשונה לאחר שהסתתרו שנים רבות, והתגייסו לצבא ההגנה לישראל. האירוע צוין במסדר גדול בשייח'-מוניס, בו השתתפו כ- 800 לוחמים.

במיפקד הצהירו: "היינו תנועת מחתרת לוחמת בנשק, אך ורק כלפי האויב הזר, השלטון הזר...

מכירים אנו ומקבלים אנו את מרות העצמאות העברית.

לא הכרנו ולא קיבלנו מרות של הסתדרויות שונות, שחסו בצל שלטון בריטי. מכירים אנו ומקבלים אנו מרות של שלטון עברי ממש.

לא הכרנו בסוכנות, נכיר בממשלה.

לא הכרנו ב"הגנה", נכיר בצבא.

אולם שלטון עברי, כל שלטון עברי, טוב או רע, שמאלני או ימני, כל שלטון עברי שישלוט בדרכי הדמוקרטיה, רשאי לקבוע את המרות והוא גם ישיג אותה".

למחרת התגייסו הלוחמים במאורגן לשניים מגדודי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. רק בירושלים, שלא סופחה עדיין למדינת ישראל, הוסיפה להתקיים החטיבה הלוחמת העצמאית של לח"י.

יום שלישי, 3 במאי 2011

נזכור את כולם...







לקראת יום הזיכרון הקרב, אנו מרכינים ראש לזכרם של חללי לח"י שנפלו, הן בפעולות המחתרת למען קום המדינה והן כחיילי צה"ל.


לאחר קום המדינה הצטרפו רבים מלוחמי לח"י לחטיבה 8, אחת משתי חטיבות השריון הראשונות של צה"ל. החטיבה לקחה חלק חשוב וחיוני בקרבות רבים במלחמת העצמאות תחת פיקודו של יצחק שדה. הקרב הקשה שבהם היה כיבוש משטרת עיראק-סואידן וזהו סיפורו:
לפני שעזבו הבריטים את ארץ ישראל, הם השאירו שטחים ומבנים באופן שרירותי ליהודים או לערבים. אחד המבנים שנמסרו לערבים נמצא דרומית לאשדוד, סמוך לקיבוץ נגבה - מבצר אימתני ששימש את המשטרה הבריטית. המבצר היה ממוקם במקום אסטרטגי, בראשה של גבעה חשופה, ועם התקדמות המלחמה הפך לעמדה קטלנית עבור תושבי נגבה. הדגל המצרי התנוסס בגאון בראש המבצר והצבא המצרי המטיר אש על הקיבוץ ללא הרף. כוחותינו (חטיבת גבעתי) ניסו לתקוף ולכבוש את המשטרה שבע פעמים לפני כן אך כל ההתקפות נהדפו.
כיבוש "הקוץ הממאיר בגוף הנגב" הפך לגדול האתגרים עבור יצחק שדה, מפקד חטיבה 8. יחד עם אנשיו עבר עשרות פעמים על המפה, מפיק לקחים וחיפש פתרונות, עד שבראשו נרקמה תכנית: ראשית, חייבת להתבצע פעולת הסחה – גדוד שיתקוף את הכפרים הערביים הסמוכים – עיראק סואידן ובית עפא; שנית, ישנו נתיב מסוים שאם תתקדם בו שיירת טנקים, יסתיר גוף המבנה של המצודה את ההתקדמות ולמעשה יגן על השיירה מפגיעות המקלעים שבכפרים הסמוכים; ולבסוף, אם ההתקדמות תיעשה בין השעות 15:00 – 16:00 בצהרים, תסנוור השמש את עיני המצרים ותקשה עליהם את הראות.
ההכנות למבצע הלכו והתקדמו. המ"פ של הפלוגה המסתערת היה דב הבלונדיני לוחם לח"י. לפני היציאה לפעולה הבטיח דוב לחברי קיבוץ נגבה "אנחנו נצליח. נכבוש את המצודה ונחזור לקיבוץ כמנצחים עם הדגל המצרי".

ואכן הכל מתנהל לפי התכנון. בשעת צהריים מתחילה פעולת ההסחה בכפרים הסמוכים. בזמן שיושבי המבצר עסוקים במתקפה זו שיירת טנקים משרכת את דרכה במעלה הנתיב שמצא יצחק שדה, ובשעה בה השמש לטובתנו.
ההתקפה יוצאת לדרך. אש כבדה ניתכת, תותחים מרעימים, רעשי מרגמות. הבניין עטוף כולו בעשן אבל המצרים לא ממהרים להיכנע. הם משיבים אש.
כעבור שעה של הפגזות ישנן פגיעות ישירות בחצר ובגג המבצר. הכל מסביב רותח באש תופת. הדגל המצרי נופל.
חוליית חבלה שלנו מבקיעה דרך אל אחד הקירות ומניחה לידו כמות גדולה של חומר נפץ. כעבור דקות אחדות נשמע קול נפץ אדיר ונראית פרצה בקיר.
כך מתאר זאת יצחק שדה בזיכרונותיו:
"הזחלים מתקדמים במהירות מסחררת. הטנקים פולטים אש אדירה בלא הפסק. עוד מעט ויקעקעו את הקיר. אך הנה מתחולל משהו ליד הפרצה: מה שם? ופתאום קול: "חבר'ה, המצרים יוצאים מהמבצר! המצרים יוצאים בלי נשק! ידיהם מורמות, ניצחון! ניצחון! ... אנחנו מקיפים את המקום ומגיעים למצודה. המצרים מבוהלים, מוכי תימהון, עיניים אדומות, מושפלי ראש ומורמי ידיים. אני מציץ בפניהם ורואה אנשים אומללים מאוד, עייפים עד מוות ותשושים. פחד מוות ניבט מעיניהם. מסביב התקהלות בלתי צפויה. המשטרה הצבאית אינה משתלטת על הקהל. ה"בלונדיני הגבוה", מ"פ הפלוגה התוקפת, עושה מאמץ בלתי אנושי. הוא מגן על השבויים, שלא יספגו מכה בכת רובה, מאחד חמום מוח – ומי בפלוגה זו אינו חמום, בייחוד בשעה זו?"

עם תום הקרב, מוציא דב את הדגל המצרי מהמצודה ומעניק אותו, כפי שהבטיח, כשי לקיבוץ נגבה. המתקפה הצליחה, אם כן. המצודה בידינו, אך השמחה מהולה בעצב רב. לכוחותינו פצועים רבים ושישה הרוגים. אילו שמותיהם:

אמנון אבהר – "ספיר".

שמואל (וייס) ביאלקה – "אהרון".

מאיר לוינגר – "אהרון".

סעדיה שובלי – "עמיקם".

יחזקאל גרין.

שלמה זולטולוב.


יהי זכרם ברוך.

ביום הזיכרון יערך טקס ממלכתי, בשעה 10:30, ברחבת אנדרטת לח"י, ליד משמר איילון וכפר בן-נון, לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר טלפוני-03-6820288

יום רביעי, 30 במרץ 2011

הפעלה, משחק, חוויה במוזיאון בדגש על הגיל הרך

לקוח מתוך מצגת שהכנתי להרצאה בנושא מתודות לגיל הרך ליום עיון של המועצה לשימור אתרים 29/3/2011 במוזיאון נחום גוטמן- ענבר קוונשטוק. 
 החוויה המוזיאלית

החוויה שעובר מבקר במוזיאון? על פי מחקרם של ג'והן ה. פאלק, לין דירקין בספרם החוויה המוזיאלית, החוויה של המבקר במוזיאון היא אינטראקציה בין שלושה הקשרים:


ההקשר האישי: ממזג מגוון של רמות שונות של ניסיון, ידע, אינטרסים של המבקר, מניעיו, תחומי עניין, הדרך שבה האדם מבלה את זמנו, החוויות שהוא מבקש להגשים כלומר כל אדם מגיע למוזיאון עם תוכנית אישית, מערכת של ציפיות ותוצאות אותן הוא מבקש להשיג באמצעות הביקור.

ההקשר החברתי: רב המבקרים במוזיאון מגיעים בקבוצות, גם אלו שמגיעים לבד נמצאים במגע עם מבקרים אחרים או צוות המוזיאון. חווית הביקור במוזיאון היא שונה כאשר מבקרים בחברת בני אותו גיל, או בחברת בני משפחה, חברים, קבוצה בעלת אינטרס משותף, מידת הצפיפות במוזיאון משפיעה, ההבנה של ההקשר החברתי של הביקור תעזור לנו להבין את ההבדלים בהתנהגות של מבוגרים בין מבוגרים, ילדים עם בני משפחתם או עם חבריהם לכיתה.

ההקשר הפיזי: המוזיאון הוא מערכת פיזית, המבקרים מתייחסים לארכיטקטורה, התחושה שמקנה הבניין החפצים שנמצאים בו, הסידור שלהם, התנהגות המבקרים בחלל, ריחות, תאורה, ריצוף, ספסלי ישיבה, מקומות מנוחה.

מטרות ההפעלה בתצוגת המוזיאון:

  • לעורר עניין וסקרנות לגבי אמנות/היסטוריה/טבע באמצעות חקר וגילוי אישי.
  • להעצים את אהבת והערכת האמנות/ההיסטוריה/טבע באמצעות חוויה חושית ויצירתית.
  • לאפשר ולקדם את הבנת האמנות/ההיסטוריה/טבע באמצעי תצוגה ומשחק מגוונים שיאפשרו העברת מסרים בצורה מתאימה לגילאים שונים ולקבוצות שונות של האוכלוסייה: המחזה, יצירה, חיפוש וגילוי, מיון, דו שיח, סיפור, שיר, דקלום, משחקים שונים (פאזל, תשבץ, תפזורת וכד'...), תחרויות ועוד ככל העולה על דמיונכם.
  • הנאה גורמת להנעה פנימית. למידה משמעותית מתרחשת כאשר ההנעה ללמידה זו היא פנימית. לפיכך רצוי לעורר במבקר מוטיבציה ללמוד, וזאת ניתן באמצעות הפיכת אמצעי הלמידה למסקרנים, מאתגרים ומבדרים.

יעל בורוביץ/ "למידה בצד חוויה" סטודיו 16 :


כדי שביקור במוזיאון יהיה אפקטיבי צריך לעודד את הילד לחשוב, התהליך האפקטיבי מושג דווקא בדרך התגלית העצמית כשניתנת למבקר הזדמנות להיות מעורב להתנסות בצורה פעילה ולפתח את נטיותיו האינטלקטואליות והאמוציונאליות, תהליך למידה אקטיבי כזה מאפשר למבקר להתבונן להציג שאלות, להגדיר, למיין, להכליל, ליישם, לקבל החלטות, להתווכח ולהגן על עמדותיו.

בניגוד למבוגר שיכול ללמוד באמצעות סמלים והפשטות לומד הילד מגירויים שמטרתם להגביר את סקרנותו ולעורר בו מוטיבציה להבנה וללמידה.

המוזיאון הוא סביבה שמאפשרת לכל ילד למצוא עניין לעסוק בו לבחור את החומר והמשימות המתאימות לו ולפעול בהנאה.

היעד המרכזי של שיטת לימוד זו הוא חינוך ללמידה עצמית לא עוד המדריך או המחנך הוא הפעיל היחידי בתהליך הלמידה מעורבותו של התלמיד הופכת אותו לשותף לא פחות פעיל בתהליך.


המשחק - שילוב של משחק בהדרכה:

אחת התכונות בסיסיות של המשחק, במשמעות הקלאסית שלו, היא היותו פעילות לשמה, הנעשית מרצון, בהנאה וללא פיצוי, אריסטו בהגדרתו אמר כי "המשחק היא הנאה בעשיית דבר שאין לו המשך" אך יש כאן דבר והיפוכו כי המטרה שלנו היא להעביר מסר, ידע, לצאת עם ערך מוסף כלשהוא.

  • הערך הרוחני – המשחק מפתח את הערנות המחשבתית, מאמן לשפיטה הגיונית, מחנך לריכוז ויצירה.
  • הערך החברתי-רגשי – אגב המשחק לומד האדם את חוקי ההגינות והאדיבות, הוא לומד כיצד לכבד את החוק ולשמור עליו, וכיצד להפסיד בכבוד. הוא לומד כיצד לשתף פעולה, לעזור לתכנן תכניות תוך כדי התחשבות בחבריו.
  • הערך החינוכי – המשחק מסייע לפיתוח האישיות, מפתח תכונות רצויות.
  • הערך הלימודי – בימינו נעשה המשחק לאמצעי חינוכי משובח להקניית ידע.
כללים חשובים כשבונים הפעלה לגיל הרך בתערוכה:
  • " תפסת מרובה לא תפסת". אי אפשר ביום אחד לראות/לחוות את כל המוזיאון ואת כל הפעילויות. לתכנן פעילות של לא יותר משעה עד שעה וחצי.
  • לדבר בגובה העיניים - לשבת על השטיח/רצפה יחד עם הילדים.
  • בפיתוח הפעילויות יש לאפשר דרכי למידה מגוונות- מילולית, לוגית, מוסיקלית, מרחבית, פיזית, אישית ובין-אישית. שילוב של חושים רבים: שמיעה, ראיה, מישוש, ריח.
  • להתחבר דרך מושגים שהילדים מכירים: חגים, צבעים, אותיות, תוכניות ילדים, אגדות וסרטים.
    הפעילויות צריכות להאיר את המוצג/הנושא באור חדש.
  • לפעילויות אסור להתחרות ביצירות/מוצגים!
  • הפעילויות צריכות לאפשר השתתפות בתהליכים יצירתיים ולהוביל להבנה של ערכים וגישות דרך ההתנסות.
בנק מתודות: מא-ת

אסוציאציות, אמרות

בלונים, בינגו, בעד ונגד, בחירות

גזרי עיתון, גדול קטן

דיון, דייג, דומינו

הרכבה, השלמת סיפור/ציור, הצגה

ווליום – צלילים בתצוגה שקט ורועש

זיכרון

חידות, חנות, חפש את המטמון

טקס, טקסט, טלפון שבור

ים יבשה

כתבי סתרים, כיסאות, כדור צמר

לוטו

מרוץ, מדבקות, מהדורת חדשות, מכירה פומבית, מוזיקה, משחק זיכרון, משחק חשיבה, משחק תפקידים, משל ונמשל

נושא משתנה על פי תמונה/תנועה, ניסוי וטעייה

סיפור, סרט, סימני דרך

עיתון

פרסומת, פאזל

ציור, צביעה, ציר זמן, צילום

קלפים, קולאז', קוביה, קופסא

ראיון

שאלות, שלטים, שמש, שק הפתעות

תחרות, תרגום, תמונות מספרות/מבולבלות, תשבצים, תפזורות

דוגמאות להפעלות ומשחקים ממוזיאונים אחרים:


סרטונים המדגימים איך לשלב הפעלה במוזיאון
(נחמד לפרגן למוזיאונים אחרים)




http://www.youtube.com/watch?v=3gu2wMv1irs


http://www.youtube.com/watch?v=A6tNX4HjPSQ


http://www.youtube.com/watch?v=wZFBu08nGJ4


http://www.youtube.com/watch?v=wZAKGBGES8M


http://www.youtube.com/watch?v=n1xPAUhpDGk


http://www.youtube.com/watch?v=PQNU9l8K6Lo


 


ולסיום:

"למדני אלהי ברך והתפלל, על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל. על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, ליחל, להכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל. לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום. לבל יהיה עלי יומי הרגל". משירי סוף הדרך... לאה גולדברג


הלוואי וכל יום נלמד משהו חדש בדרך חדשה.











יום שלישי, 22 במרץ 2011

אולי את המדריכה הבאה?



מחפשת שירות צבאי משמעותי ומיוחד?

מוזיאון לח"י מחפש מדריכה שתשרת בתפקיד ייחודי, מעניין ועשיר בתכנים ובערכים.


מוזיאון לח"י שייך ליחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. הוא נמצא בדרום תל אביב, ברחוב שטרן 8 (לשעבר מזרחי ב'), המקום בו הסתתר, נתפס ונרצח מנהיג לח"י, אברהם שטרן, שכינויו המחתרתי היה יאיר. סיפור חייו של יאיר, סיפור המלחמה בבריטים והתפתחות מחתרת לח"י נפרש בפני המבקרים במוזיאון באמצעות סרטים, דגמים, מפות, כלי נשק, תצלומים ומסמכים מקוריים.


תפקיד המדריכה במוזיאון הוא הדרכה, ליווי והפעלה של קבוצות מבקרים מגוונות, החל ביחידות צה"ל השונות ובתלמידים, וכלה בקבוצות תיירים ומבקרים עצמאיים. לאחר גיוס וטירונות המדריכה משובצת במוזיאון. המדריכות עוברות קורס הכשרה צבאי ומקבלות שרוך הדרכה אפור. המוזיאון הוא בסיס פתוח- בסוף יום הפעילות חוזרים הביתה.


אותך אנחנו מחפשים! את שמתחברת להנחלת מורשת המאבק להקמת מדינת ישראל. את שמאמינה בחשיבות של תיעוד והעברת מסרים לדורות הבאים, את שרואה עצמך כבחורה בעלת יכולת הובלת קבוצות, כושר ביטוי וראש גדול.

לך אנחנו מחכים!

*שליטה בשפה זרה וניסיון בהדרכה- מהווים יתרון.



לקביעת ראיון אישי ופרטים נוספים צרו קשר בטלפון: 03-6820288 או 03-6837582

או במייל: lehi1942@gmail.com

צוות מוזיאון לח"י

מיועד לבנות העומדות לפני שירות צבאי, או בנות השירות הלאומי.

יום שלישי, 8 במרץ 2011

הרי את מקודשת לי מולדת


 תלמידי תיכון 'אדר' למדו על פועלו של 'יאיר', ציירו את דיוקנו והלחינו את שירו של אברהם שטרן , 'יאיר: " הרי את מקודשת לי מולדת". הלחין ושר: חנן בן ארי מלווה בשירה: עומר אידלסברג.

יום חמישי, 3 בפברואר 2011

קול ציון הלוחמת

 החודש לפני 66 שנה – נתפסה תחנת שידורי הרדיו של לח"י בידי הבריטים.


במסגרת פעולות ההסברה השונות פעלה מטעם לח"י תחנת שידור חשאית – "קול ציון הלוחמת". מטרתה היתה להגיע להמוני בית ישראל על מנת שיבינו מהן הסיבות להמשך המלחמה בבריטים ולגייס אוהדים וחברים נוספים לשורות המחתרת. תחנת השידור הראשונה פעלה בתקופתו של יאיר ולאחר הירצחו פסקו השידורים למשך שלוש שנים. בשנת 1945 הוקמה התחנה מחדש. יעקב יצחקי (אלכס), הוא שהקים אותה. נתן ילין מור (גרא) בחן את התאמתו של נתן מרפיש (גד) להיות קריין "... מהמילה הראשונה שיצאה מפיו, הלך ליבי שבי אחר קולו הגברי, החסון..." (גרא). נתן וגאולה כהן נבחרו לשמש כקרייני תחנת השידור של לח"י. הם קראו מן החדר הסגור שבאחת מעליות הגג בתל אביב, בעוד מכונית הבולשת, מצוידת במיטב המכשירים, מסתובבת לגלות את מקום התחנה.

בפברואר 1946, לאחר כחודשיים וחצי בהם שידרו פעמיים בשבוע תפסו הבריטים את התחנה בזמן השידור. נתן ילין מור (גרא) מתאר את ההתרחשות: "בשביל לחמם ולהכין את המשדר בא אלכס, כרגיל, סמוך לשעה שבע, לחדר הגג ברחוב השומר. החדר היה טוב לצורך המשדר. קל היה להתקין אנטנה מתאימה על הגג. אבל החדר החל לעורר חששות מבחינת ביטחון. זה שבועות אחדים נערכו השידורים מאותו חדר והגיעה השעה לעבור למקום אחר. אלכס כבר שכר מקום חדש והשידור הבא אמור היה להיערך ממנו. הערב הוא השידור האחרון מעליית הגג ברחוב השומר מספר שלוש... על הגג הוצב כרגיל, שומר מזוין באקדח שקיים קשר עין עם שומר אחר, שעמד ברחוב, בקרן נחלת בנימין אלנבי. במקום הופיע גד (נתן מרפיש) כתב היד של חלקו בשידור היה בידו מבעוד יום. הופיעה גם גאולה שהחלה לעיין בכתב היד שלה.

השעון של אלכס הראה שבע ושלושים. הוא הרכיב את אוזניותיו, שרק את חיילים אלמונים, וגד קרא את קריאת הפתיחה. אל הרמקול ניגשה גאולה כהן והחלה לקרוא בהתלהבות כדרכה. לפתע פרץ לחדר השומר שעל הגג, מבוהל: "צבא!" תוך כדי קריאה הרגישה גאולה שהתרחש דבר והיא שאלה: "מה קרה?" אלכס ניתק מיד את זרם החשמל מן המשדר. הוא הסביר לנוכחים: "אנו מוקפים צבא, הסתלקו מיד! אני אדאג למה שצריך".

אלכס ארז את המשדר בשתי מזוודותיו ודחף אותן אל מתחת למיטה. את המפתחות השליך לגג כדי שיוכל למצוא אותם אם יתברר שזו בהלת שווא. בעצמו החל יורד במדרגות אך במישורת הקומה השנייה עצרוהו החיילים... כל הגברים שנמצאו בבית, בדירות ובחדר המדרגות, נלקחו לחקירה. אנשי לח"י הספיקו להשמיד חומר כתוב שעלול היה לשמש עדות מרשיעה נגדם, אך סיפור ה"אליבי" שלהם לא הועילו. נתן ואלכס נשלחו ללטרון ואחר כך הוגלו לאפריקה. גאולה נשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

את נפילתה של תחנת השידור ליווה עיתון "המעש" בברכת עידוד לרבבות מאזיני התחנה הנאמנים עם הבטחה לשוב אליהם בהקדם האפשרי. "קול המחתרת העברית עוד ייבקע ויעלה"- הבטיח העיתון "האויב מצויד באמצעי הטכניקה החדישים, רשם הצלחה לזכותו. הוא הצליח לגלות את תחנת השידור של לוחמי חירות ישראל. אך לא לאורך ימים לא יבקע הקול. שירות השידור של לוחמי חירות ישראל יחודש. הוא יורחב וישוכלל. כאשר התרחבה ושוכללה כל פעולתנו לאחר כל כישלון. כי הלוחם העברי איננו נרתע מפני קשיים וכישלונות. הם משמשים לו דרבן בהמשך פעולתו".

וכך היה. לאחר נפילת המשדר הורכב משדר חדש ברחוב עמק יזרעאל-פינת הרצל בת"א, לא רחוק ממקום המוזיאון כיום. התחנה שידרה בהצלחה שידורים רבים מתחת לאפם של הבריטים. גאולה כהן, שברחה באפריל 1947 מהכלא שבה לקריין בתחנה עד להפסקת פעולותיה של לח"י בקיץ תש"ח.