בחג החנוכה תש"ג התרחש נס שלא קשור בשמן אבל קשור באור - שני חברי לח"י הצליחו לברוח מבית הסוהר המרכזי בירושלים. שני האסירים, יעקב (ישקה) אליאב שנאסר בדירה ברחוב דיזינגוף 30, ומשה בר-גיורא (מוישל'ה) שנאסר בירושלים זמן קצר אחרי רצח יאיר, הוזמנו על ידי מנהל בית הסוהר, כחשמלאים מומחים, להתקין את התאורה החשמלית על עץ האשוח המסורתי שהובא לדירתו לכבוד החג. בספרו "מבוקש" מתאר ישקה את שאירע:
את יום הבריחה קבעתי ל-23 בדצמבר שנת 1943, יום אחד לפני חג המולד ונר רביעי של חנוכה. אותו יום הקדמתי לחזור לתאי מהעבודה כדי לעשות הכנות, ולקחת עמי את כלי העבודה ואת הציוד הדרוש.
משער בית הסוהר יצאנו, מוישל'ה ואני, בליווי שוטר ערבי, חמוש ברובה איום לציד חיות טרף. כשהגענו לביתו של המנהל, האשוח כבר היה בחדר האורחים, זקוף והדור בעליו הירוקים שעוד מעט יפוארו במערכת נורות צבעוניות כדי שיהיה כולו אומר חג בלילה וביום חג המולד למחרתו. איש לא היה בבית. הגברת ושתי בנותיה היו בכנסייה כפי הנראה, כך שמוישל'ה ואני יכולנו לסייר במקום ולהציץ מסביב כדי לקבוע כיצד בדיוק נברח. לבסוף קבענו שנברח מן המרפסת ונקפוץ מעל לגדר שהקיפה את הבית.
לאחר הסיור כיבדנו את הסוהר שלנו בשוקולד שסם שינה בתוכו כדי להנעים לו את משמרתו והתחלנו בעבודה. עטפנו את האשוח במערכת של חוטים ונורות שאותה הכינונו מבעוד מועד בבית הסוהר. מתחנו חוטים לאורך ולרוחב בעוד הסוהר יושב על כורסה וסם השינה מתחיל מעט-מעט להשפיע עליו. מיהרנו בתנועותינו כדי שהשומר יתרגל אליהן, ואכן, אט-אט הרגלנו אותו לכך שמדי פעם ניעלם מעיניו ומהשגחתו. יצאנו למרפסת וחזרנו, ושוב יצאנו, וחוזר חלילה, וכל זה כדי להרוויח זמן ולצאת עם רדת החשיכה.
כאשר החשיך נוסף לנו עוד סוהר ערבי, אף הוא חמוש ברובה רצחני. הוא היה אמור לסייע לשמור עלינו בזמן האפלה, עד שנסיים. גם אותו כיבדתי במנה הגונה של שוקולד כדי שלא להפלותו לרעה לעומת חברו שקיבל מנה זו לפניו. ואכן, גם הוא החל לנהוג כמנומנם קמעה. גם אותו הרגלנו בתנועה מתמדת ובהיעלמות בתוך הבית. לאחר שעשינו כמחצית השעה בחשיכה אמרתי למוישל'ה "עכשיו יש לברוח". לשני השוטרים אמרתי שעלי לקבוע את חוט החשמל על התקרה בחדר הפנימי כדי להעביר משם את החשמל אל האשוח "וזו עבודה מסובכת מאוד", הוספתי. אם הם לא יעזרו לי לא אוכל לגמור את העבודה בשביל המנהל במועד והאשמה תחול על ראשם. הסוהרים נבהלו מאוד ואמרו שיעזרו לי בכל. בחדר הפנימי העמדתי שני כיסאות, ואמרתי להם לעמוד עליהם. קשרתי את החוט לקצה העליון של הרובה של כל אחד משניהם. הם עמדו ורוביהם כלפי התקרה, כמצמידים ברוביהם את החוט אל התקרה, ואני הייתי צריך לדפוק את החוט אל התקרה כדי להעביר כביכול את החשמל משם לחדר האמצעי, חדר האורחים. בעוד הם עומדים על הכיסאות ומוישל'ה לידי התחלתי אני לגלגל את החוט אחורנית וכך עברתי מן החדר הפנימי אל חדר האורחים תוך שאני בודק את מתיחותו של החוט וצועק אל שני הסוהרים שלא יזוזו ויחזיקו היטב בחוט כלפי התקרה לבל יקבלו מכת חשמל חלילה. כך אפוא עמדו שניהם בלי נוע, זקופים ומתוחים ומחזיקים את החוט אל התקרה בעוד אני חוזר ובודק מדי פעם את מתיחותו של החוט, חוזר וצועק עליהם שלא לזוז. משהגענו למרפסת קשרתי את החוט אל אחד מעמודי המחיצה כדי שלא יחושו הסוהרים בשום הרפיה בחוט ולא יבחינו בשום מעשה בלתי שגרתי מצידנו. עוד אני עומד על המרפסת וצועק עליהם שוב שלא יזוזו, כי עוד מעט אני בא אליהם, וכבר אני עובר בקפיצה את הגדר. אני פונה שמאלה ומוישל'ה אחרי, הולך ימינה, ספק בהליכה מהירה ספק בריצה קלה, והנה כבר אני צועד ברחוב שרובו שרוי בחשיכה.
עד מהרה התגלה שה"ציפורים" אינן. שני השומרים שעמדו על כיסאותיהם כמצווה עליהם והחזיקו ברוביהם בחוט החשמל כדי להצמידו אל התקרה, הרגישו סוף סוף כי משהו אינו כשורה. הם התגברו על פחדם וירדו מן הכיסאות כדי לגשת אל המרפסת ולראות מה פשר הדבר. משיצאו, הבינו שרימינו אותם ונמלטנו. מיד הזעיקו את קציני המשמר והללו ארגנו מיד פטרול של כחמישה עשר איש, מזוינים ברובים, מצוידים בזרקורים ומלווים בכלבים.שמעתי מאחורי יריות ונביחות כלבים וראיתי הבהקי זרקורים, אולם בדרך נס איבדו רודפי את עקבותיי. נמלטתי אל משפחה של מכרים שהתגוררה בקרבת מקום ולמרבה המזל מצאתי הצלה בדירתם. את הדלקת הנרות המסורתית ביצענו כבר חופשיים, מחוץ לכותלי הכלא.
אנו מאחלים גם לכם חג מלא בניסים,
חנוכה מואר ושמח לכולם!