חנוכיה שבויה - ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה

סיפור ניסיון בריחה וגבורה זה - שמענו מפיו של חתנו של הלוחם, ומבוסס על עבודת שורשים של הנכדה זהר.
יעקב אבנרי (יולק) , ז"ל אבא של רעייתי אראלה מרידור ז"ל, ציוני ולוחם,
שינה את שם משפחתו לאבנרי כשעמד בתור לרישום וחיפש במהירות שם המתחיל ב"אב..." כדי להירשם ולברוח. מאז שם משפחתו היה אבנרי ויולק כינויו המחתרתי.
יעקב נולד ב 21/8/1921 בוילנה, פולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 עלה לבדו ארצה וכך ניצל מהשואה ומשפחתו כולה נספתה בשואה.
עם בואו לארץ הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ואחרי הפילוג באצ"ל (1940), הצטרף ללח"י.
בעקבות ניסיון התנקשות של לח"י במייג'ור מורטון, רוצחו של אברהם שטרן (יאיר), יעקב נאסר בחיפה במאי 1942 ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון.
בשנת 1944 הבריטים הגלו את יעקב לאפריקה בשילוח הראשון של 251 עצורים. הם הוחזקו במחנות המעצר: סמבל, ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו בסודאן, ובגילגיל בקניה.
בשנת 1946 יעקב השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מהמחנה באריתריאה, דרך שתי מנהרות שחפרו. הם נתפסו והוחזר למעצר.
כשיעקב וחבריו לתא חפרו את המנהרה דרכה ברחו, הם כיסו את הפתח. לאחר שקצין אנגלי ביקש הסבר למשטח, השיבו שזה בסיס לחנוכייה שהם בונים לכבוד חג החנוכה. לכן, הם היו צריכים לבנות חנוכייה גדולה, שתתאים לגודל ה"בסיס". זוהי החנוכייה שבתמונה

אחרי הכרזת העצמאות ובתום שש שנות מעצר הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים מקניה

בשנת 1952 התחתן עם אווה רדומיסלסקי. בשנת 1956 נולד יאיר (לזכר יאיר שטרן) ובשנת 1958 נולדה אראלה.

נס חנוכה בערב חג המולד

בחג החנוכה תש"ג התרחש נס שלא קשור בשמן אבל קשור באור - שני חברי לח"י הצליחו לברוח מבית הסוהר המרכזי בירושלים. שני האסירים, יעקב (ישקה) אליאב שנאסר בדירה ברחוב דיזינגוף 30, ומשה בר-גיורא (מוישל'ה) שנאסר בירושלים זמן קצר אחרי רצח יאיר, הוזמנו על ידי מנהל בית הסוהר, כחשמלאים מומחים, להתקין את התאורה החשמלית על עץ האשוח המסורתי שהובא לדירתו לכבוד החג. בספרו "מבוקש" מתאר ישקה את שאירע:

את יום הבריחה קבעתי ל-23 בדצמבר שנת 1943, יום אחד לפני חג המולד ונר רביעי של חנוכה. אותו יום הקדמתי לחזור לתאי מהעבודה כדי לעשות הכנות, ולקחת עמי את כלי העבודה ואת הציוד הדרוש.

משער בית הסוהר יצאנו, מוישל'ה ואני, בליווי שוטר ערבי, חמוש ברובה איום לציד חיות טרף. כשהגענו לביתו של המנהל, האשוח כבר היה בחדר האורחים, זקוף והדור בעליו הירוקים שעוד מעט יפוארו במערכת נורות צבעוניות כדי שיהיה כולו אומר חג בלילה וביום חג המולד למחרתו. איש לא היה בבית. הגברת ושתי בנותיה היו בכנסייה כפי הנראה, כך שמוישל'ה ואני יכולנו לסייר במקום ולהציץ מסביב כדי לקבוע כיצד בדיוק נברח. לבסוף קבענו שנברח מן המרפסת ונקפוץ מעל לגדר שהקיפה את הבית.

לאחר הסיור כיבדנו את הסוהר שלנו בשוקולד שסם שינה בתוכו כדי להנעים לו את משמרתו והתחלנו בעבודה. עטפנו את האשוח במערכת של חוטים ונורות שאותה הכינונו מבעוד מועד בבית הסוהר. מתחנו חוטים לאורך ולרוחב בעוד הסוהר יושב על כורסה וסם השינה מתחיל מעט-מעט להשפיע עליו. מיהרנו בתנועותינו כדי שהשומר יתרגל אליהן, ואכן, אט-אט הרגלנו אותו לכך שמדי פעם ניעלם מעיניו ומהשגחתו. יצאנו למרפסת וחזרנו, ושוב יצאנו, וחוזר חלילה, וכל זה כדי להרוויח זמן ולצאת עם רדת החשיכה.

כאשר החשיך נוסף לנו עוד סוהר ערבי, אף הוא חמוש ברובה רצחני. הוא היה אמור לסייע לשמור עלינו בזמן האפלה, עד שנסיים. גם אותו כיבדתי במנה הגונה של שוקולד כדי שלא להפלותו לרעה לעומת חברו שקיבל מנה זו לפניו. ואכן, גם הוא החל לנהוג כמנומנם קמעה. גם אותו הרגלנו בתנועה מתמדת ובהיעלמות בתוך הבית. לאחר שעשינו כמחצית השעה בחשיכה אמרתי למוישל'ה "עכשיו יש לברוח". לשני השוטרים אמרתי שעלי לקבוע את חוט החשמל על התקרה בחדר הפנימי כדי להעביר משם את החשמל אל האשוח "וזו עבודה מסובכת מאוד", הוספתי. אם הם לא יעזרו לי לא אוכל לגמור את העבודה בשביל המנהל במועד והאשמה תחול על ראשם. הסוהרים נבהלו מאוד ואמרו שיעזרו לי בכל. בחדר הפנימי העמדתי שני כיסאות, ואמרתי להם לעמוד עליהם. קשרתי את החוט לקצה העליון של הרובה של כל אחד משניהם. הם עמדו ורוביהם כלפי התקרה, כמצמידים ברוביהם את החוט אל התקרה, ואני הייתי צריך לדפוק את החוט אל התקרה כדי להעביר כביכול את החשמל משם לחדר האמצעי, חדר האורחים. בעוד הם עומדים על הכיסאות ומוישל'ה לידי התחלתי אני לגלגל את החוט אחורנית וכך עברתי מן החדר הפנימי אל חדר האורחים תוך שאני בודק את מתיחותו של החוט וצועק אל שני הסוהרים שלא יזוזו ויחזיקו היטב בחוט כלפי התקרה לבל יקבלו מכת חשמל חלילה. כך אפוא עמדו שניהם בלי נוע, זקופים ומתוחים ומחזיקים את החוט אל התקרה בעוד אני חוזר ובודק מדי פעם את מתיחותו של החוט, חוזר וצועק עליהם שלא לזוז. משהגענו למרפסת קשרתי את החוט אל אחד מעמודי המחיצה כדי שלא יחושו הסוהרים בשום הרפיה בחוט ולא יבחינו בשום מעשה בלתי שגרתי מצידנו. עוד אני עומד על המרפסת וצועק עליהם שוב שלא יזוזו, כי עוד מעט אני בא אליהם, וכבר אני עובר בקפיצה את הגדר. אני פונה שמאלה ומוישל'ה אחרי, הולך ימינה, ספק בהליכה מהירה ספק בריצה קלה, והנה כבר אני צועד ברחוב שרובו שרוי בחשיכה.

עד מהרה התגלה שה"ציפורים" אינן. שני השומרים שעמדו על כיסאותיהם כמצווה עליהם והחזיקו ברוביהם בחוט החשמל כדי להצמידו אל התקרה, הרגישו סוף סוף כי משהו אינו כשורה. הם התגברו על פחדם וירדו מן הכיסאות כדי לגשת אל המרפסת ולראות מה פשר הדבר. משיצאו, הבינו שרימינו אותם ונמלטנו. מיד הזעיקו את קציני המשמר והללו ארגנו מיד פטרול של כחמישה עשר איש, מזוינים ברובים, מצוידים בזרקורים ומלווים בכלבים.

שמעתי מאחורי יריות ונביחות כלבים וראיתי הבהקי זרקורים, אולם בדרך נס איבדו רודפי את עקבותיי. נמלטתי אל משפחה של מכרים שהתגוררה בקרבת מקום ולמרבה המזל מצאתי הצלה בדירתם. את הדלקת הנרות המסורתית ביצענו כבר חופשיים, מחוץ לכותלי הכלא.

אנו מאחלים גם לכם חג מלא בניסים,

חנוכה מואר ושמח לכולם!

*בחג החנוכה נעלה שוב את ההצגה "אהבה בין השורות". ההצגה תתקיים ב-26.12 בשעות 11:00, 13:00, 15:00 ו-17:00.נשמח לראותכם.

הרהורים לחג החנוכה

אחד הניסים המפליאים ביותר בתולדות עם ישראל הוא נס ניצחון המכבים כפי שנאמר בתפילת "על הניסים": ואתה ברחמיך הרבים מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים.

הרקע למערכה בה הובסו היוונים היה אידאי ורוחני, לא היה זה מתוך מאבק פיזי, לא מתוך מגמת השתלטות אלא מתוך רצון לחיות באוטנומיה מלאה כיהודים ולהתנער מעול כפיה של שלטון זר.

יאיר כתב טקסט שקרא לו הרהורים לחג החנוכה:

" אנו קומץ קטן של לוחמי החרות, מוכי שיגעון המלכות, לפי חשבון מקטרגינו קטן כוחנו. ואולם לא כן הדבר. כוח קטן זה גדול עשרת מונים ממה שהוא נראה. כאותו השמן החשמונאי, בוערת במקדש לבנו אש הקנאות והגבורה, שלהבת – יה, עוד יאיר היום והוא קרוב בו נצית בשלהבת את נרות החנוכה שלנו. חנוכת המלכות העברית, בציון המשוחררת."