כזכור, התפלגה לח"י מן האצ"ל. לאצ"ל היו מחסני נשק רבים
ובהם כלי נשק שהובאו מפולין במסגרת ההסכמים עם ממשלתה. עם הקמתה של לח"י ניטש
מאבק על חלוקת הנשק. האצ"ל לא שש לוותר על הנשק שהיה ברשותו, למרות זאת חלקו
עבר לידי לח"י.
בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייסו יהודים רבים לצבא הבריטי. החיילים היו
מנצלים את חופשותיהם בארץ להברחת נשק ותחמושת בחפציהם האישיים. חברי לח"י
בחוץ לארץ ארגנו אף הם הברחות נשק. תחמושת נרכשה גם מידי ערבים תומכי לח"י
שקנו נשק מהלגיון הערבי. אך עיקר הנשק הושג בפשיטות על מחנות צבא בריטים. בידי לח"י
היו אקדחים, שהיו מועדפים על החברים בשל מימדיהם הקטנים, רובים, מקלעים ומרגמות.
ב- 1947 החלו בלח"י בייצור תת מקלע 'סטן' במסגריה של יצחק גורשטיין
(גזית) בבני ברק. הדגם הועתק מה'סטן' האנגלי. עד מאי 1948, מועד ההכרזה על הקמת
מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב, יוצרו בסך הכול 600 'סטנים'. עם קום המדינה היו
בידי לח"י 5 מרגמות, 50 מקלעים, 100 רובים, 500 תתי-מקלעים, 400 אקדחים, 1,000
רימונים, 1,000 מוקשים ומאות קילוגרמים של חומרי נפץ מתוצרת עצמית.
כלי הנשק של לח"י, כמו גם של שאר המחתרות, הוחבאו במקומות מסתור שונים
כדי למנוע את גילויים בידי הבריטים. בתחילה הוסתר הנשק כמקובל ב'סליק' (מחבוא
נשק). מקום אידיאלי ל'סליק' היה במרתפי בתי הכנסת, או עדיף מתחת לארון הקודש, שם
בדרך כלל לא העזו הבריטים לחפש. סליקים גדולים היו בבית הכנסת במזכרת בתיה, באחד
מבתי הכנסת של שכונת הבוכרים בירושלים ובמרתף בית הכנסת הגדול בתל אביב, סליקים
הוכנו גם בבתי יתומים, מוסדות סעד, מפעלים, פרדסים ועוד. הנשק הוחבא בדרך כלל בכדי
חלב, עשויים מתכת וסגורים באופן הרמטי. לאחסון רובים ומקלעים היו מלחימים שני כדי
חלב כדי להגדיל את אורכם. הכדים היו ניתנים להשגה, בקלות יחסית, אצל מחלקי החלב של
'תנובה', שהיו משאירים אותם ברחובות ובפתחי בתים ללא השגחה. אנשי לח"י היו
מנקים את הכד מחלב, משמנים אותו בשמן, ומכניסים את חלקי הנשק עטופים בנייר פרגמנט.
הכד הוכנס לאדמה והמתין לשעת כושר לממש את ייעודו.
בהמשך נבנו מחסני נשק גדולים ומשוכללים יותר. תריסים ממולכדים הגנו על
המחסנים במקרה שהם נפתחו שלא לפי קוד הפתיחה.
על מצבורי הנשק היו אחראים מחסנאים, שמפעם לפעם הוציאו את כלי הנשק, ניקו
אותם ובדקו את תקינותם. המחסנאים היו מבוקשים במיוחד על ידי הבולשת, שרצתה לשים
ידה על מחסני הנשק, לכן ליתר ביטחון כל מחסנאי ידע רק על מספר מוגבל של סליקים.
היות ורוב הנשק היה נחוץ לשימוש יום יומי הסתירו אותו החברים בבתיהם, מתחת
לרצפה, בתוך רהיטים ובמרתפים. היו חברים שבבתיהם הותקן חדר מסתור בעל קיר כפול
להחבאת נשק.
כשהיו מעבירים נשק ממקום למקום החביאו אותו במכוניות, בארגזי אופניים,
ואפילו בתיקי נשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה