הקיץ לפני 80 שנה – ה"פילוג" באצ"ל והקמת מחתרת לח"י.

ה"ספר הלבן" השלישי שפורסם במאי 1939, הגביל את העליה וההתיישבות של יהודים בארץ ישראל בשעה גורלית בתולדות העם היהודי. הנהגת היישוב העברי הובילה מחאה ציבורית רחבה נגד מדיניותה של בריטניה אך שללה מאבק צבאי. לעומתה, הכריז האצ"ל על מאבק צבאי פעיל נגד הבריטים.

יומיים לאחר פרסום הספר הלבן נאסר דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, על ידי משטרת המנדט. ניהול המאבק בבריטים הופקד בידי סגנו וידידו הטוב אברהם שטרן- "יאיר". בהנהגתו של שטרן בוצעו פעולות חבלה במתקנים ופגיעה באנשי צבא בריטים. חברי אצ"ל הפכו למבוקשים.

פרסים כספיים הוכרזו על ראשיהם של חברי המחתרת המבוקשים

בליל ה-31 באוגוסט 1939 פשטה המשטרה על דירה בתל-אביב, בה התקיימה ישיבת מפקדת האצ"ל ואסרה את חבריה, כולל את "יאיר".

מלחמת העולם השנייה פרצה למחרת. רובו המכריע של היישוב היהודי התייצב לצדה של בריטניה  אף על פי שגזירות  ה"ספר הלבן" נותרו כשהיו.

זאב ז'בוטינסקי ודוד רזיאל הצהירו על תמיכה בבריטים והורו על הפסקת הפעולות ההתקפיות נגד הבריטים.

"כל עוד מלחמת העולם השנייה מתנהלת" הכריז רזיאל, "האצ"ל לא יאבק בבריטים אלא יסייע להם ככל האפשר במלחמתם באויב הגרמני". פרסום ההודעה הביא את הבריטים לשחרר את מפקדי האצ"ל ממעצר. 

כרוז על הפסקת הפעולות נגד הבריטים - ספטמבר 1939

   

אולם לא כל חברי האצ"ל ראו בעין יפה את הפסקת המאבק בבריטים. בראש המתנגדים להפסקת האש עמד אברהם שטרן. הוא זעם על כניעתו של רזיאל בפני הבריטים ויחסיהם התערערו מאוד:

"הבריטים הם האויב, בשום אופן לא נתחנף אליהם", הצהיר שטרן באוזני מקורביו. "אם יש הצלה ליהודים מגרמניה הנאצית הרי היא רק בעליה לארץ ישראל, אולם את ההצלה הזו מונעת בריטניה בכך שהיא סוגרת את חופי הארץ בפני פליטים מאירופה ואוסרת על היהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל."  

העימות בין דוד רזיאל לאברהם שטרן היה בלתי נמנע. שטרן פרש מהאצ"ל עם חלק מטובי מפקדיו והקים בקיץ 1940 ארגון מחתרתי חדש, שנקרא בהתחלה 'האצ"ל בישראל' ולאחר מכן לח"י – לוחמי חירות ישראל.

ז'בוטינסקי, שטרן, רזיאל - עימות חריף בין הצדדים

הפילוג יצר משבר חריף בין הצדדים שהתפתח לעימותים סביב השליטה על מצבורי הנשק. מחתרת לח"י הצליחה להעביר לשליטתה כלי נשק, תחנת השידור ואף את השיר "חיילים אלמונים" שהיה במקור המנון האצ"ל והפך להמנון המפורסם של לוחמי חירות ישראל. 

החזון שלא מומש - תכנית ה- 40.000

החל משנת 1934 שהה 'יאיר' כשליח מפקדת האצ"ל בפולין. לשליחות זו יצא כשהוא נושא עמו רעיון: הקמת סניפי נוער של אצ"ל בכל ארצות אירופה שיש בהן ריכוזי יהודים. יאיר תכנן כי בסניפים אלה תתורגל פעילות מחתרתית והחברים יקבלו הדרכה בשימוש בנשק לסוגיו. על פי חזונו יתלכדו התאים במשך הזמן לפלוגות ולגדודים עד שבבוא היום, כשיוכשרו התנאים לכך, יצאו ארבעים אלף צעירים, מאומנים ומצוידים  בכלי נשק, אל נמלי אירופה השונים, ירדו באוניות ויפליגו לארץ ישראל, שם יניף הארגון את נס המרד נגד הבריטים וייפתח בקרב עם הכובשים.

ואכן, בשנת 1938 החל הרעיון לקרום עור וגידים. יאיר פעל לקשירת קשרים עם ממשלת פולין לקראת השגת תמיכה בתכנית- הכשרה אימון וציוד כוח צבאי יהודי- והצליח.

על פי הסכם שנחתם עם הממשלה נערכו קורסים צבאיים בפולין ובליטא בהדרכתם של קציני הצבא הפולני. כ-200 לוחמי אצ"ל אומנו ולמדו שימוש מעשי בנשק, שיטות לחימה, לוחמת גרילה, הכנת חומרי נפץ ועוד. כמו כן, נרכשו כמויות גדולות של רובים, מקלעים ורימונים. 

אולם תכנית ה-40,000 נקטעה זמן קצר לאחר שהחלה. ארבעה קורסים בלבד התקיימו ולאחריהם שם פרוץ מלחמת העולם השנייה קץ לחזון. באשר לנשק שהיה מוכן למשלוח במחסן בוורשה- רק חלק קטן ממנו נשלח ארצה. כמויות גדולות של נשק שנשארו במחסנים סייעו שנים אחר כך, בידי מגיני ורשה במלחמתם כנגד הכובש הנאצי.

             קורס אימון בנשק

ספר הדרכה לשימוש בנשק. המחבר -ד.ראש (דוד רזיאל אברהם שטרן).

הצעה לשיעור בכיתה - בנושא מחתרות

הכיתה תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל חומר עיוני על אחת המחתרות- הגנה, אצ"ל או לח"י. לאחר שעיינו בחומר תכין כל קבוצה ":תעודת זהות" למחתרת שעליה קראה, הכוללת את שם הארגון, הסמל, המפקדים, ההמנון, הפעולות והמטרות המרכזיות.

לאחר מכן יקבלו התלמידים בריסטולים וכלי כתיבה ויתבקשו להכין כרזת פרסומת שתשכנע את שאר חברי הכיתה להצטרף למחתרת שעבורה הכינה את תעודת הזהות.

ניתן לשאול את תלמידי הכיתה: אילו היו חיים בתקופת טרום המדינה האם היו מצטרפים למחתרת ואם כן, לאיזו מהן ומדוע, ולקיים דיון כיתתי על הסיבות להצטרפות למחתרות השונות.

לתלמידי הכיתות הגבוהות ניתן לקשר את הדיון לגיוס לצה"ל ולהעלות את השאלות: למה אנו מתגייסים לצבא? האם יש לחייב בגיוס כל אזרח ישראלי שהגיע לגיל 18? מה לגבי ערבים וחרדים? כיצד צריכה המדינה לנהוג במשתמטים? אילו הגיוס היה בחירה, האם הייתם בוחרים להתגייס ומדוע?

אפשרות נוספת - הצגת השבועה ללח"י:

שבועת לח"י

"הריני נשבע שבועת-אמונים

למולדת, לעם, לחירות.

נשבע להקריב המצפון, החיים,

לציית, וללחום, ולמות!

לא לשוב ולצפר, לא לבגוד, לא לנטוש,

במחתרת צינוק וחזית.

כל חיי לעמוד על משמר הקדוש

לחיי האומה בעתיד.

בדמי על אדמת ישראל להגן;

בחיי – על חיי ישראל;

ושמו לקדש בגויים. כה ייתן.

כה יוסיף לי שומר-ישראל!"...

מה דעתכם  על השבועה? האם היא רלוונטית להיום? עם איזה משפט אתם מזדהים/מתנגדים ומדוע. השוו בין השבועה ללח"י לשבועה לצה"ל כיום:

הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.

רימון בין לבבות

לפני זמן לא רב יצא סרט חדש שהפיקה העמותה להנצחת מורשת לח"י, "הם לא יתלו אותנו". הסרט מבוסס על אחד הסיפורים המרתקים והמרגשים של אסירי המחתרות שאירע ב-1947. שני לוחמים נעצרו על ידי הבריטים: הראשון: משה ברזני, איש לח"י, שנתפס בשעת עוצר כשהוא מחזיק בכיסו רימון והשני: מאיר פיינשטיין, איש אצ"ל, שנתפס בפעולת פיצוץ הרכבת בירושלים. בנסיגה מהפעולה, הבריטים ירו על הרכב הנמלט וכתוצאה מכך מאיר נפגע וידו נכרתה. למאיר פיינשטיין היה קשה לעשות את הפעולות היומיומיות לבד, להתלבש, לאכול ולכן הושמו השניים יחדיו בתא בכלא ירושלים (היום מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים). בית המשפט הבריטי קבע את גזר דינם של השניים –מוות בתליה. והפעם החליטו הבריטים -הם יתלו בירושלים ולא בעכו.

פיינשטיין וברזני רצו להמשיך את המלחמה בבריטים גם מאחורי הסורגים, לברוח מהתא השמור ביותר בכלא הם לא יצליחו,24 שעות ביממה שמרו עליהם סוהרים אנגלים שהתחלפו. הם תיכננו פעולה שתסכל את תלייתם בעיר הקודש. הפעולה נקראה בשם קוד: "תמות נפשי עם פלישתים" - השניים תיכננו לזרוק רימון אחד לעבר פמליית הקצינים הבריטים שתלווה אותם לגרדום ולפוצץ את עצמם עם הרימון השני.

לשם כך הם מבקשים את עזרתו של אליעזר בן עמי,שהיה ידוע בכישוריו להכנת מטענים ופצצות.

אליעזר נרתם למשימה ומחליט להפוך שני תפוזים לרימונים ממולכדים כך עשה זאת:

הרימונים/תפוזים הועברו לתאם של פיינשטיין וברזני יחד עם האוכל שהועבר אליהם מהמטבח היהודי, והתוכנית עמדה לצאת לפועל. בלילה הגורלי, ליל תלייתם, הגיע הרב גולדמן לתאם של פיינשטיין וברזני על מנת לחזק את רוחם ולהתפלל איתם. המפגש עם הרב היה מרגש מאוד ובסופו אמר הרב לאסירים שהוא נחוש בדעתו להישאר איתם עד הרגע האחרון, רגע התליה, על מנת שהעיניים האחרונות שיראו יהיו עיניים של יהודי.

משה ומאיר לא יכלו לספר לרב על תכניתם ולכן ניסו לשכנע אותו לחזור בו, אך ללא הצלחה.

התלבטות קשה עמדה בפניהם בלילה ההוא. האם לבטל את התכנית או לקיים אותה ולפגוע ברב יהודי חף מפשע? לבסוף התקבלה ההחלטה.

בשתיים לפנות בוקר, נשמעו שני פיצוצים זה לאחר זה, שהרעידו את כתלי בית הכלא בירושלים. משה ומאיר חיבקו זה את זה כאשר שני הרימונים מונחים בין לבבותיהם ושמו קץ לחייהם. 

פיינשטיין וברזני נקברו בהר הזיתים. מנחם בגין, (שהיה מפקד האצ"ל באותה תקופה) ביקש להיקבר על ידם ולא בהר הרצל.

60 שנה לאחר מותם נמצא ספר התנ"ך של מאיר פיינשטיין שמור בביתו של הסוהר הבריטי ששמר עליהם. בנו העביר את הספר למשפחתו של פיינשטייין בטקס חגיגי בירושלים, המשפחה מסרה את התנ"ך למוזיאון אסירי המחתרות בירושלים והוא מוצג לקהל הרחב.