מטעני נפץ לפי צו האופנה - הגרב המחליקה והמעיל המתפוצץ.

 באפריל 1947 חדרה בטי קנוט, עיתונאית פעילת לח"י, לתוך בנין מיניסטריון המושבות הבריטי בלונדון והניחה בו מטען חבלה.

בטי ניגשה אל הכניסה הראשית של משרד המושבות: היא הסבירה לשומרים כי אחד מגרביה ניתק ממקומו והחליק כלפי מטה, וביקשה רשות להיכנס אל מלתחת הנשים כדי לטפל בתקלה. הבקשה נשמעה תמימה עד כדי כך שהשומרים מיהרו למלאה.

אחת מעובדות הניקיון של המשרד הוליכה את הצעירה אל המלתחה. שם הניחה בטי את מטען החבלה שהיה ארוז בגיליונות עיתונים ומוסתר מתחת למעילה. לאחר מכן יצאה מן הבניין בשלווה והסתלקה. 

 המטען שהניחה בטי לא התפוצץ עקב תקלה טכנית. לא נגרם כל נזק אך האפקט הפסיכולוגי של גילוי הפצצה היה חזק ביותר.

מיד לאחר ניסיון הפיצוץ של בטי התרחש ניסיון נוסף לפוצץ את אותו הבניין, הפעם על ידי לוחם הלח"י רוברט מזרחי. רוברט התיידד עם אנשי משלחת בריטית שאירח באוניברסיטת הסורבון. הוא הוזמן על ידי הידידים החדשים לביקור גומלין במועדון החברתי של משרד המושבות. עבור ביקור זה הוכן לו "מעיל מתפוצץ". היה זה מעיל עבה, תפור בגזרה אנגלית, אלא שבמקום הכריות על הכתפיים, הגב והחזה, הוכנסו לתוכו חומרי נפץ. כמו כן ניתן למזרחי שעון יד מיוחד להפעלת המטען. מזרחי נסע לאנגליה ולאחר כמה ימים הגיע אל המסיבה שערכו מארחיו במועדון משרד המושבות, שהיה מלא עד אפס מקום. מזרחי עלה במדרגות ותלה את מעילו בפתח האולם. לאחר הסעודה נפרד ממארחיו ואיש לא שם לב לכך כי יצא את הבניין ללא מעיל. הוא היה על המטוס, בדרך לפריס כשמעיל הנפץ התפוצץ. אחדים מהשוהים במקום נהרגו, עשרות נפצעו והרס רב נגרם.

בהודעות רשמיות שנשלחו לשגרירויות ולעיתונות נאמר כי לח"י יוסיף להכות בבירה הבריטית, במנהיגות ובמוסדות הראשיים של השלטון, עד שיצאו צבאות הכיבוש הבריטיים מארץ ישראל.

האוצרות שמוצאים בזבל של פלורנטין

השבוע נכנסו למוזיאון שני צעירים חביבים, בחור ובחורה שנראים כמו חלק מהנוף הסטודנטיאלי שממלא את שכונת פלורנטין. בידהם היתה מעטפה חומה גדולה. "מצאנו את זה פה," הודיעו "בפח הזבל בפינת הרחוב. חשבנו שאולי זה שווה משהו."

"שווה משהו" – בלשון המעטה. במעטפה היו קרוב ל-100 תמונות סטילס של מנחם בגין מאירועים שונים בתקופות שונות וכמעט כולן באיכות טובה – אוצר ממש.

את המעטפה העברנו לארכיון מרכז מורשת בגין, אבל לפני כן סרקנו כמה מהן שאהבנו במיוחד. נסו לזהות עם מי מצולם בגין בתמונות הבאות:

התשובות הן: שמעון פרס, חיים בר לב, גולדה מאיר, ישראל אלדד, משה דיין.

ועל כך נאמר – הזבל של האחד עשוי להיות הזהב של האחר...

ההתנקשות בקונקווסט

 אלברט אדוארד קונקווסט היה ראש הבולשת הבריטית במחוז חיפה, קצין בכיר ומעוטר שנקט יד קשה כלפי האצ"ל ולח"י והיה אחראי למאסרם של לוחמים רבים.

במשך זמן רב היה קונקווסט יעד להתנקשות של חברי לח"י. הוא היה מודע לכך שהמחתרת עוקבת אחריו ולכן הקפיד להתנהל בזהירות, נהג להחליף תלבושות ומכוניות לעתים קרובות, ותמיד יצא מלווה בשומר ראש.

ביצוע ההתנקשות בקונקווסט הוטל על שני לוחמי לח"י, יעקב פנסו (גואל) ואבנר גרושוב (יואב), שיצאו למשימה ב-2 ביוני 1947. השניים עקבו אחרי הבלש שיצא במכוניתו מלווה בשומר הראש. הם נסעו בעקבותיהם כשגואל נוהג ויואב אוחז בתת מקלע.

במעלה רכס הכרמל עצרה מכוניתו של הקצין. קונקווסט ושומר ראשו יצאו מהרכב ונכנסו לחנות קרובה. הם חזרו כעבור כמה דקות עמוסים בשקיות וכאשר עמד קונקווסט להיכנס חזרה אל המכונית, חלפו על פניו גואל ויואב. התת מקלע הופעל וקונקווסט נורה למוות.

הלוחמים החלו לסגת אך עד מהרה נפתחה לעברם אש כבדה. כדורים אחדים פגעו במכונית. רסיס פגע בגואל ודם החל קולח מגבו. השניים קפצו מהרכב ונסו מהמקום. גואל מצא מקלט באחד הבתים, שם קיבל עזרה וטיפול רפואי מבעל הבית. יואב הגיע בשלום לבסיס ודיווח על מותו של קונקווסט. לאחר ההתנקשות פרסמה המחתרת את ההודעה הבאה:

אישים בכירים בחיפה ובהנהגת היישוב לא ראו בעין יפה את ההתנקשות בקונקווסט וגינו אותה בחריפות. חלקם אף נכחו בהלווייתו.

שירת יאיר- מדוע השתנה כתב ידו של אברהם שטרן?

שירים היו חלק בלתי נפרד מחייו הקצרים של יאיר. הוא כתב בתקופות שונות, כשבכל תקופה ביטאו שיריו את הרגשות, המחשבות והרעיונות שליוו אותו.

שיריו הראשונים נכתבו ברוסית ונשאו אופי אישי-לירי. הם יצאו לאור ברוסית, בחוברת מודפסת, ב-1928.

עם השינויים בחייו משתנה גם אופי השירים. ב-1929 הוא מצטרף ל"הגנה" כשומר על ישובים בירושלים ושירתו הופכת פחות אישית ויותר לאומית, ועוסקת במסירות, הקרבה ומלכות ישראל.

בתקופת לימודיו (1932-1934) כשיאיר נתון כל כולו במחתרת, נובעים  ממנו שירים רבים המעידים על פעילותו המחתרתית, ביניהם "חיילים אלמונים" שיהפוך להמנון לח"י.

מאוחר יותר (1939-1940) כותב יאיר את הפואמה המפורסמת שלו "לאימהות שלנו" שאח"כ יקרא אחיו דוד על קברו. הפואמה כבדה וקשה, שונה מאוד מהשירים הקודמים. יאיר הפך כעת למבוקש נרדף שנע בחשכת הלילה בין מקומות מסתור וניכר שהוא מודע היטב לכך שחייו בסכנה.  

אלה הם חלק משיריו המוצגים במוזיאון לח"י. מעניין לראות שבכל שיר כתב היד של יאיר שונה. סיבה משוערת אחת לכך היא שבתקופת חייו האחרונה, כשירד יאיר למחתרת עמוקה, הוא העתיק את שיריו בכתב יד מרובע לשם הסוואה.

סיבה נוספת לשוני בכתב היד יכולה להיות פסיכולוגית. כתב ידו של אדם שמרגיש כי המצור מתהדק סביבו והמוות אורב לו בכל פינה, משתנה עקב מצבו הנפשי- הלחץ, הפחד והחששות.  

כתבי יד רבים של יאיר נשתמרו במהלך השנים, בהם טיוטות רבות של שירים וחלקי שירים, שורות בודדות, נסחים שונים ותיקונים. כתבי היד נשתמרו בנסיבות שאינן מאפשרות בד"כ הישרדות. הם נדדו במזוודה ממקום למקום יחד עם בעליהם הנמלט מפני הבריטים. אבל למרות המעברים, הטלטולים והנסיעות הרבות,  מירושלים לפירנצה ולפולין הניירות לא אבדו. בשנתיים האחרונות לחייו, בעודו נרדף וחסר בית, בשעה שלא יכול היה עוד לשאת אותם במזוודה, הפקיד יאיר את כל הטיוטות והנסחים למשמרת אצל אחיו ובידי ידידים שלא היו מוכרים לשלטון ולכן לא נערכו חיפושים בבתיהם. על חלקם של השירים סימן "חלש" או "גנוז", אחרים העריך ואף הכין לדפוס. העובדה ששמר את כולם מעידה על יחסו הרציני לכתיבתו.  

פעולת לח"י בליל הרכבות

 בליל ה – 1 בנובמבר 1945 התרחש מבצע חבלה ברשת מסילות הברזל בכל רחבי הארץ. היתה זו הפעולה הראשונה במסגרת "תנועת המרי העברי". חוליות פלמ"ח חיבלו קשות ב-153 נקודות בפסי הרכבת, בצמתי הצטלבות, במסילות ובגשרונים, ובו בזמן התקיף כוח של לוחמי אצ"ל ולח"י את בתי המלאכה של מסילות הברזל בלוד. המטרה היתה לפוצץ את הקטרים החונים ליד בתי המלאכה בתחנת הרכבת בלוד. איתן לבני מהאצ"ל היה מפקד הפעולה וסגנו, שאול הגלילי, פיקד על לוחמי לח"י .

הלוחמים יצאו אל המבצע מפרדס ליד בית החולים בילינסון בפתח תקווה. לאחר כמה שעות של הליכה בחשכת הלילה, הגיעו ליעדם. הפורצים חתכו את הגדר, חדרו פנימה, ואחריהם נכנסו החבלנים ושעטו קדימה. עד מהרה החלו יריות ניתכות מכל עבר.

תחת הירי התחלקו הלוחמים לשתי קבוצות: האחת הטמינה מוקשים בשורה השמאלית והשנייה בשורה הימנית. הם פעלו במהירות כשלפתע נשמעה התפוצצות אדירה. היה זה מגדל הפיקוח שהתפוצץ. מיד אחר כך נשמעו התפוצצויות לסירוגין והקטרים התפוצצו בזה אחר זה. עמוד סמיך של עשן ואש שהתנשא אל על, העיד על התפוצצותו של מכל הדלק. המטענים פעלו כראוי. ההתקפה המשותפת של  אצ"ל ולח"י על יעדי האויב הוכתרה בהצלחה, אם כי מן המתקיפים נפל איש באצ"ל יששכר וגמן.  

הפעולות בלילה ההוא, שלימים נקרא "ליל הרכבות" היו מכה קשה ליוקרתו של השלטון הבריטי. הן הראו לממשלת בריטניה עד כמה גדולה נחישותו של הישוב היהודי להיאבק בשלטון הזר עד שיסתלק מן הארץ.   
  

ניסיון הפריצה של לח"י לעיר העתיקה בירושלים

 עם פינויו של הצבא הבריטי מירושלים והשתלטות הכוחות היהודיים על האזורים שהתפנו, נעו לוחמי חרות ישראל אל אזורים אלה. הם העמיקו לחדור אליהם, התבצרו וערכו את כוחותיהם לכיבושים נוספים. בפגישה שנערכה בין נציגי לח"י ומפקד ההגנה בירושלים דוד שלתיאל,  דרשו נציגי לח"י לתאם פעולה במטרה לפתוח את הדרך לעיר העתיקה ולשחררה מהמצור. פגישה זו לא צלחה ונציגי שתי המחתרות לא הגיעו להבנות. אף על פי כן, למרות היותם של לוחמי לח"י בודדים במערכה, התקדמו הלוחמים ביום שבת, ב' באייר, עם שחר, בשני ראשי חץ דרך שער יפו ושער שכם. הם התקדמו מגוש מבנים אחד למשנהו וקרב קשה התנהל בינם לבין מאות פורעים ערבים בכל סמטה ובכל בניין בשטח. האויב הטיל לחזית את כל הכוחות שהיו ברשותו ולוחמי לח"י לא יכלו להלום בו ולהנחית את המכה המכרעת כדי לחדור לעיר העתיקה. קבוצת לוחמים השתלטה על הבניינים שהיו בידי הבריטים. מעבר לחומות נראו היהודים הנצורים בתוך הרובע היהודי כשהם לוחמים ומנסים להבקיע דרך אל העיר שבידי היהודים. בין הערבים החלה בהלה. יששכר הוברמן, מפקד הקבוצה, ביקש עזרה לפרוץ אך כשסורב החליט לנסות לחדור בראש קבוצתו. הניסיון נכשל ובקרב נפלו יששכר הוברמן, מרדכי ניסים הלפר, רחל זלצר ורפאל ממיה. שלושים ושניים לוחמים נפצעו.

ארבעים ושמונה שעות לאחר שהפסיקו לוחמי לח"י את פעולת ההסתערות פתחו הערבים בהתקפה על יהודי העיר העתיקה והחלו לכבוש עמדה אחר עמדה. הלוחמים ברובע היהודי לא יכלו עוד להחזיק מעמד וראשי הרובע נאלצו לפתוח במשא ומתן על כניעה. המערכה עלתה בקורבנות רבים. מגני הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנעו ב-28 במאי 1948 ונלקחו בשבי על ידי הלגיון הערבי.

נלקח מתוך לקסיקון לח"י/נחמיה בן-תור

כדורים ולא של טניס – ההתנקשות במרטין

 קצין הבולשת מרטין היה אחד הלוחמים העיקשים במאבקה של מחתרת לח"י וגרם לה נזקים קשים. הוא ניחן בטביעת עין חדה שבזכותה זיהה את יצחק שמיר אף על פי שהיה מחופש (לפי הגבות, אלא מה...) וגרם למאסרו. כמו כן זיהה את שאול הגלילי שנשלח לסודן ושם מצא את מותו מכדורי חיילים. מכיוון שפגע בפעילות המחתרת, הוחלט במרכז לח"י על התנקשות.

מרטין הושם תחת מעקב. נאסף מודיעין על שגרת יומו, משמרות העבודה שלו, תחביביו, שכניו והסביבה שבה התגורר. אחד הפרטים המעניינים שנרשמו היה שמרטין, שחקן טניס חובב, נוהג מדי פעם לפקוד את מגרש הטניס הסמוך לביתו ולהתאמן בחבטות.

כשהושלמו כל הפרטים שהבטיחו את הצלחת הפעולה יצאה התכנית אל הפועל. ב-9 בספטמבר 1946, יצאו שני לוחמי לח"י למגרש המשחקים. הלוחמים לבשו בגדים לבנים ואחזו בידיהם מחבטים וכדורים כשחקני טניס לכל דבר. כשנכנס מרטין לבדו אל מגרש הטניס נדרכו שני ה"שחקנים", מה שעורר את חשדו של מרטין. הוא ניסה לשלוף את נשקו אך ה"טניסאים" הקדימוהו וירו בו את מלוא כמות הכדורים שבאקדחיהם. באותה עת הופעלו רימוני עשן ברחובות סמוכים ועוררו בהלה בקרב העוברים ושבים. שני הלוחמים ניצלו את המהומה שהתעוררה וחמקו מהמקום במכונית מבלי שיבחין בהם איש.