קול ציון הלוחמת

 החודש לפני 66 שנה – נתפסה תחנת שידורי הרדיו של לח"י בידי הבריטים.


במסגרת פעולות ההסברה השונות פעלה מטעם לח"י תחנת שידור חשאית – "קול ציון הלוחמת". מטרתה היתה להגיע להמוני בית ישראל על מנת שיבינו מהן הסיבות להמשך המלחמה בבריטים ולגייס אוהדים וחברים נוספים לשורות המחתרת. תחנת השידור הראשונה פעלה בתקופתו של יאיר ולאחר הירצחו פסקו השידורים למשך שלוש שנים. בשנת 1945 הוקמה התחנה מחדש. יעקב יצחקי (אלכס), הוא שהקים אותה. נתן ילין מור (גרא) בחן את התאמתו של נתן מרפיש (גד) להיות קריין "... מהמילה הראשונה שיצאה מפיו, הלך ליבי שבי אחר קולו הגברי, החסון..." (גרא). נתן וגאולה כהן נבחרו לשמש כקרייני תחנת השידור של לח"י. הם קראו מן החדר הסגור שבאחת מעליות הגג בתל אביב, בעוד מכונית הבולשת, מצוידת במיטב המכשירים, מסתובבת לגלות את מקום התחנה.

בפברואר 1946, לאחר כחודשיים וחצי בהם שידרו פעמיים בשבוע תפסו הבריטים את התחנה בזמן השידור. נתן ילין מור (גרא) מתאר את ההתרחשות: "בשביל לחמם ולהכין את המשדר בא אלכס, כרגיל, סמוך לשעה שבע, לחדר הגג ברחוב השומר. החדר היה טוב לצורך המשדר. קל היה להתקין אנטנה מתאימה על הגג. אבל החדר החל לעורר חששות מבחינת ביטחון. זה שבועות אחדים נערכו השידורים מאותו חדר והגיעה השעה לעבור למקום אחר. אלכס כבר שכר מקום חדש והשידור הבא אמור היה להיערך ממנו. הערב הוא השידור האחרון מעליית הגג ברחוב השומר מספר שלוש... על הגג הוצב כרגיל, שומר מזוין באקדח שקיים קשר עין עם שומר אחר, שעמד ברחוב, בקרן נחלת בנימין אלנבי. במקום הופיע גד (נתן מרפיש) כתב היד של חלקו בשידור היה בידו מבעוד יום. הופיעה גם גאולה שהחלה לעיין בכתב היד שלה.

השעון של אלכס הראה שבע ושלושים. הוא הרכיב את אוזניותיו, שרק את חיילים אלמונים, וגד קרא את קריאת הפתיחה. אל הרמקול ניגשה גאולה כהן והחלה לקרוא בהתלהבות כדרכה. לפתע פרץ לחדר השומר שעל הגג, מבוהל: "צבא!" תוך כדי קריאה הרגישה גאולה שהתרחש דבר והיא שאלה: "מה קרה?" אלכס ניתק מיד את זרם החשמל מן המשדר. הוא הסביר לנוכחים: "אנו מוקפים צבא, הסתלקו מיד! אני אדאג למה שצריך".

אלכס ארז את המשדר בשתי מזוודותיו ודחף אותן אל מתחת למיטה. את המפתחות השליך לגג כדי שיוכל למצוא אותם אם יתברר שזו בהלת שווא. בעצמו החל יורד במדרגות אך במישורת הקומה השנייה עצרוהו החיילים... כל הגברים שנמצאו בבית, בדירות ובחדר המדרגות, נלקחו לחקירה. אנשי לח"י הספיקו להשמיד חומר כתוב שעלול היה לשמש עדות מרשיעה נגדם, אך סיפור ה"אליבי" שלהם לא הועילו. נתן ואלכס נשלחו ללטרון ואחר כך הוגלו לאפריקה. גאולה נשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

את נפילתה של תחנת השידור ליווה עיתון "המעש" בברכת עידוד לרבבות מאזיני התחנה הנאמנים עם הבטחה לשוב אליהם בהקדם האפשרי. "קול המחתרת העברית עוד ייבקע ויעלה"- הבטיח העיתון "האויב מצויד באמצעי הטכניקה החדישים, רשם הצלחה לזכותו. הוא הצליח לגלות את תחנת השידור של לוחמי חירות ישראל. אך לא לאורך ימים לא יבקע הקול. שירות השידור של לוחמי חירות ישראל יחודש. הוא יורחב וישוכלל. כאשר התרחבה ושוכללה כל פעולתנו לאחר כל כישלון. כי הלוחם העברי איננו נרתע מפני קשיים וכישלונות. הם משמשים לו דרבן בהמשך פעולתו".

וכך היה. לאחר נפילת המשדר הורכב משדר חדש ברחוב עמק יזרעאל-פינת הרצל בת"א, לא רחוק ממקום המוזיאון כיום. התחנה שידרה בהצלחה שידורים רבים מתחת לאפם של הבריטים. גאולה כהן, שברחה באפריל 1947 מהכלא שבה לקריין בתחנה עד להפסקת פעולותיה של לח"י בקיץ תש"ח.

פרידה מגאולה כהן – לוחמת מחתרת לח"י ושדרנית "קול המחתרת העברית"

 היום נפרדנו מלוחמת לח"י האמיצה גאולה כהן. נזכור ונוכיר את פועלה במחתרת וכאשה שתרמה בפעילותה הציבורית וכחברת כנסת שנים רבות.

מתוך הספר לח"י אנשים:
גאולה נולדה בתל אביב ב־25.12.1925 לאביה יוסף, עולה מתימן, ולאמה מרים, ילידת העיר העתיקה בירושלים. למדה בבית הספר בלפור בתל אביב. בסוף 1943 הצטרפה ללח"י. גאולה המשיכה את לימודיה בסמינר לוינסקי, ממנו סולקה בשל דעותיה כ'פורשת'. ב־1945 עזבה את בית הוריה וירדה למחתרת. בין יתר תפקידיה שימשה קריינית של תחנת השידור החשאית. היא נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם ונידונה למאסר תשע שנים. משני ניסיונות בריחתה, הראשון, בו נפצעה, נכשל. בניסיון השני, באפריל 1947, בסיוע ערביי אבו גוש אוהדי לח"י, מחופשת לערביה רעולת פנים, הצליחה להימלט מבית החולים הממשלתי בירושלים, וחזרה לפעילות מלאה במחתרת. היא נישאה לעמנואל הנגבי (אדם), מהמפקדים הבולטים של לח"י. לאחר קום המדינה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היתה חברת מערכת "סולם" וכתבה את ספרה "סיפורה של לוחמת" (בעקבותיו שלח לה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, מכתב, בו אמר על יאיר שטרן: "אין לי כל ספק שהוא היה אחד האישים היקרים והדגולים ביותר שקמו בתקופת המנדט הבריטי, ואני מכבד ומוקיר בכל לבי גם השירה וגם הפלדה של נפשו הסוערת ומסירותו ללא קץ לגאולת ישראל").
גאולה היתה פעילה במאבק למען העלאת יהודי ברית המועצות. ב־1970 ייסדה בתנועת החרות את המדרשה הלאומית ללימודי היהדות, הציונות ותולדות המחתרות אצ"ל ולח"י.
כפעילה בגוש אמונים, נטלה חלק במאבק ההתיישבות ביש"ע. נבחרה לכנסת השמינית ברשימת הליכוד, הקימה את ועדת העליה והקליטה, ושרתה בכנסת עד 1992. בשל התנגדותה להסכמי קמפ דייויד, פרשה ב־1978 מהליכוד ועם חברים נוספים הקימה את תנועת התחיה. במאבקה למניעת נסיגה מסיני, עברה ב־1981 לגור בימית. היתה חוד החנית בכנסת במאבק נגד הסכמי קמפ דייויד ולמען ההתנחלויות ביש"ע ובמיוחד מגורי יהודים בחברון ובכפר השילוח. כחברת ועדת החוץ והביטחון, בין יוזמותיה "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל". יסדה את שדולת החכ"ים למען יונתן פולרד. כיו"ר ועדת העליה והקליטה נאבקה להעלאת יהודי אתיופיה. ב־1990 מונתה סגנית שר המדע בממשלתו של יצחק שמיר. מסוף 1992 התגוררה חלקית בקרית ארבע. מאז שנות השישים ובמשך שנים רבות היתה בעלת טור במעריב וגם בעלת פינה אישית בקול ישראל.

גאולה נפטרה ב-18 בדצמבר 2019 - כ' בכסלו תש"ף
הותירה אחריה בן, צחי הנגבי (חבר כנסת ושר משפטים לשעבר) ונכדים.
יהי זיכרה ברוך.

קישור לבלוג שנכתב על פועלה כשדרנית מחתרת לח"י – " קול המחתרת העברית":

https://museum-lehi.blogspot.com/search?q=%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94+%D7%9B%D7%94%D7%9F

נשים בלח"י

 החברות בלח"י נבחרו לתפקידיהן ממש כפי שנבחרו הגברים - על פי כושרן הפיסי והרוחני. הן נדרשו לאותה מסירות ואותה הקרבה כמו החברים ולקחו חלק ברבות מהפעולות.

בתחילה פעלו הנשים בעיקר בתחומי המנהלה, החינוך והארגון של המחתרת וכן בתפקידי שטח מגוונים: הדבקת כרוזים, הדפסה והפצת חומרי הסברה, תצפיות ומעקבים. תפקיד נשי נוסף היה מקשרת שהעבירה הודעות בין החברים (זכורות במיוחד חסיה שפירא, המקשרת של יאיר ושולמית, המקשרת של יצחק שמיר, שהפכה לימים לאשתו). נשים נבחרו לתפקיד זה כיוון שלא משכו את תשומת לב המשטרה, וכי השוטרים נמנעו מלחפש על גופן. חברות אחרות היו בעלות תפקידים מיוחדים - גאולה כהן למשל, היתה קריינית תחנת השידור של לח"י, רות קוטליצקי היתה האחראית על מחלקת הנוער ויהודית שקמוני "המלאך הלבן" של לח"י , טיפלה במתן עזרה רפואית לפצועים ודאגה להחלמתם.

ברם, מעמדה של החברה בלח"י סבל מנחיתות בולטת בשטח המלחמתי. החברות בדרך כלל לא השתתפו או הועמדו בעמדות פיקוד במבצעים הקרביים. עובדה זו עוררה תרעומת בקרב נשות לח"י ששאפו לקחת חלק פעיל יותר בלחימה. במשך תקופה ארוכה היה עליהן להיאבק על זכות ההשתתפות בפעולות צבאיות ועל קביעת מקומן הראוי בין שורות החברים הלוחמים ולבסוף, מאבקן צלח.

הבחורות, שקודם לכן לקחו חלק בעיקר בקורסים האידיאולוגיים החלו להשתתף גם בקורסים ללימוד שימוש בנשק והצטרפו עד מהרה לפעולות מלחמתיות של ממש: חנה ערמוני וחנה מרפיש השתתפו בהנחת מוקשים בפיצוץ גשר נעמן; שש בחורות לקחו חלק בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה; חברת המחתרת בטי קנוט לזרוס הניחה פצצה בבנין משרד המושבות הבריטי בלונדון; לאה פריזנט לחמה בקרבות בירושלים ונהרגה בהתפוצצות מוקש. לוחמות לח"י נוספות נפגעו, נאסרו ואף נידונו למאסר עולם. הן ריצו את עונשן במשך שנים בכלא בית לחם. חלקן, כמו גאולה כהן, הצליחו לברוח משם.

רשימת בנות לח"י שהשתתפו בלחימה ומעלליהן עוד ארוכה. על הבולטות מביניהן ניתן לקרוא בהרחבה בספרה של לאה גלעדי "עליהן לא כתבו".

עמדת לח"י כלפי הערבים – עד פרוץ מלחמת העצמאות

                                          קריקטורה שאוירה ע"י חבר המחתרת קריאל גרדוש (שיר)
                                          מתארת את היהודי והערבי הרוצים ללחוץ ידיים, אך ערביי מדינות
                                          האזור ובבוין מונעים זאת.

בתאריך 10 באוגוסט שנת 1947, תקפה כנופיה ערבית בבית קפה יהודי " גן הוואי", מעברו השני של הירקון בצפון תל אביב. נרצחו  ארבעה יהודים והיו פצועים. סכנת התלקחות ביחסי היהודים-ערבים ריחפה על הישוב.
לח"י  ראתה צורך להתערב במצב כדי לעצור את ההתדרדרות. מרכז לח"י הוציא כרוז  אשר כותרתו " אל תהייה מלחמה עברית-ערבית! " מי אשם בשפך הדם הזה! אשם מי שמעוניין במלחמה ערבית/עברית. אשם השלטון הזר, אשמים התככנים האימפריאליסטים...מלחמה כזו היא האמצעי הבריטי האחרון למצוא הצדקה לשלטונו כאן...ולבלום את מלחמת החרות העברית...תישמע הקריאה אל שכנינו הערבים: אין מקום לשנאה ולמלחמה בינינו. האשמים יבואו על עונשם. כל מי שמתקיף את בני העם השכן, עברי או ערבי, פושע הוא ודמו הפקר.
ההתמקדות של לח"י במלחמה בשלטון הזר הבריטי הביאה  אותם למסקנה, כי אפשר לפתור את סכסוך הדמים עם ערביי ארץ ישראל, שנולד בבית יוצרם של השלטון הבריטי האימפריאליסטי. לח"י הייתה סבורה שעל ידי סילוק הבריטים, יסולקו גם שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, וסילוקם יאפשר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.
אולם עמדותיה של לח"י בשאלת הערבים עברו שינויים במהלך המלחמה בשלטון הזר ובנסיבות ההיסטוריות. המאמר הראשון המפורט בקשר לשאלה הערבית הופיע בחוברת " קווי היסוד למדיניות חוץ עברית", בשבט תש"ז, אשר הפרק הערבי בו נכתב בידי נתן ילין מור, חבר מרכז לח"י.
במאמר מנתח הכותב את דעתו על השורשים של הסכסוך העברי – הערבי, אשר לפי טענתה של בריטניה, הוא בלתי פתיר, ועל כן דרושה נוכחותה לשם השלטת החוק והסדר בציבור.
לדעת נתן ילין מור, הפתרון אפשרי, כי אין  ניגוד אינטרסים בין הערבים והיהודים, ושניהם מעוניינים בסילוק הבריטים, ועם סילוקם מהארץ ומהמזרח התיכון, ניתן יהיה ליישב את הסכסוך לשביעות רצונם של שני הצדדים. בעיניים של היום ניתוח זה יכול להראות נאיבי.
במחתרת היו חברים ערבים כמו משפחתו של יוסף מאבו גוש שנטלו חלק במבצע חילוץ גאולה כהן מבית החולים הממשלתי בירושלים.
על נאמנות לח"י לחברי המחתרת הערביים ניתן ללמוד ממה שקרה במלחמת העצמאות. בה ברחו משפחת אבו גוש ולא נתנו להם לחזור לביתם. גאולה כהן ונתן ילין מור עשו מאמצים גדולים כדי להחזיר אותם ואף הצליחו!
בגליון המעש- גליון נ"ז, אלול תש"ז כתב כי" בינינו לבין ההנהגה הערבית קיים ריב, על זכות הריבונות המדינית של הארץ. אין אנו יכולים היום לדעת במה יסתיים ריב זה, אם בדרכי שלום (יש כבר פקפוקים בדרכים של שלום) או בשימוש בכוח. ערביי הארץ יריב הם לנו (עדיין לא "אויב") לפי שעה, אולם הבריטים בארץ הם אויב לכולנו. עמדתנו זו מנוגדת לעמדת ה"הגנה", הרואה באנגליה "יריב" ובערבים "אויב".

הסרג'נט, הרב והערבייה – תחפושות במחתרת

חברי לח"י עשו שימוש בתחפושות לא רק בפורים אלא כל השנה. תחפושות היו חלק חשוב וחיוני בפעולות רבות שביצעה המחתרת- יאיר למשל, כאשר נאלץ להסתתר מפני הבריטים, ביקש מרוני אשתו שתשלח לו בגדי אישה על מנת שיוכלו לשמש לו כהסוואה, ישראל אלדד, בזמן היותו אסיר בכלא ירושלים חולץ על ידי קבוצת לוחמים בלבוש כסניטריים רפואיים, ושני אליהו, כשהבריחו את הגבול למצריים על מנת להתנקש בחייו של הלורד מוין עטו תחפושות של שוטרים בריטים.

שימוש בתחפושות שוטרים וחיילים בריטיים נמצא באופן אירוני מועיל במיוחד לאנשי לח"י. לא מעט פעולות נחלו הצלחה הודות לכך שהלוחמים היו לבושים דווקא כשנואי נפשם. בספרו "גויסנו לכל החיים" מתאר דוד שומרון את ההתחפשות לבריטים לפני יציאה לפעולה: "יום הפעולה הגיע. מדדנו את התלבושות והתאמנו אותן למידותינו. תפרנו את הסמלים והמספרים על הכתפיות, החזה, והכובעים. כיוון שהייתי "הדובר הראשי" בפעולה "הועליתי" לדרגת סרג'נט ושלושה פסים חוברו אל שרוולי. כדי להגביר את הרושם שעלי לעשות תפרו גם אותות מערכה אל חזי... בפעם הראשונה בימי חיי הרגשתי מה פירוש הדבר להיות שוטר בריטי בארץ ישראל. הלכנו ברחוב, ארבעה בחורים זקופים, אקדחים גלויים תלויים בצד המותן והעוברים ושבים זזו לצדדים ופינו לנו דרך. על המדרכה, בבית קפה קטן, עמדו מספר שולחנות ואליהם הסבו אנשים. כשעברנו לידם נפסקו השיחות. אחדים הביטו בנו בפנים נפחדות בחושבם כנראה, שנערוך אצלם חיפוש."

דוגמא נוספת היא התחמקותו של יעקב בנאי (מזל) מפני הבריטים הודות לכך שהיה לבוש כאחד מהם. מזל מספר: "באחד הערבים אני יוצא לכיוון שפת הים. בפינת הרחובות היו אנגלים שהחליטו לערוך חיפושים אישיים על הקהל במקום. שתי ניידות סגרו את השטח, הזרקורים הופעלו, ושאגות השוטרים נשמעו מכל עבר. סטופ! הנדס אפ! ומיד החלו לחפש נשק וכולם עומדים בידיים מורמות ומחכים לתוצאות. בכל ההמולה הזו אני באמצע ועל גופי שני אקדחים ושני רימונים. המחשבות מתרוצצות. אם ארים ידיים כמצווה בוודאי ימצאו עלי את הנשק ואהיה צפוי לעונש מוות. האם אנסה לשלוף ולירות? זה מסוכן ולא יעיל. המון קהל, אור מלא וצפיפות איומה. פתאום צץ לי רעיון "לשחק את התלבושת". באותם ימים הסתובבתי הרבה באזורי מגורי הבריטים. אי לכך הייתי לבוש נכון. נעלי זמ"ש, מכנסיים אפורים, פייפ (מקטרת) בכיס הז'קט, מגבעת ירוקה עם נוצה ומעיל לבן. במקום להרים את הידיים אני מחליט להדליק את הפייפ ואומר לעצמי- תתחיל ללכת. אני מתקרב לשורת השוטרים היוצרים את מעגל האבטחה וכאן בא הלא יאומן – אני היחיד מכל הציבור שמורשה לצאת החוצה. הם "הבינו" שאני אחד משלהם."

דוגמאות נוספות לתחפושות לא חסרות. ברחובות תל אביב של אותם הימים נהג להסתובב חסיד נמוך ועב גבות, בעל זקן שחור סבוך, קפוטה ומגפיים, הרי הוא יצחק שמיר. נתן ילין מור נראה לעתים קרובות כאיש עסקים מעונב שעל זרועו תלויה בלונדינית חביבה בתסרוקת מהודרת ומשקפיים מודרניים – היא לא אחרת מאשר גאולה כהן. עבור גאולה היתה התחפושת שחקן מפתח בבריחתה מבית הכלא אל החופש. כך היא מתארת כיצד התחפשה לערבייה בעודה שוהה בבית החולים תחת השגחתה של סוהרת צמודה:

"השעה אחת שלושים ואחת. אני פושטת את כותונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ומפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים. פקעת סמרטוטים תחובה בצד. אני מתירה את הפקעת. גולשים ממנה זוג נעליים. פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת. מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, חוגרת את המעיל בחגורה ונתקלת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משיי ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה. אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות. אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשיער שבעורפי , סוגרת את הסיכה. אחת שלושים וחמש. אני יוצאת עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים .יצרי דוחק בי לרוץ אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערבייה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינים. עושה את דרכי בין המשוריינים, נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט. השוער לא יבקש ממני תעודת זהות... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים. אני מתבוללת בתוך הקהל ויוצאת מן השער."

נראה אם כן, כי תחפושות היו לעזר רב בשחרור היהודים מצריהם מפרס ועד לח"י... חג פורים שמח לכולם!

הלך לעולמו בנימין גפנר

אתמול, כ"ז אלול תשע"ג 1.9.13, הלך לעולמו לוחם הלח"י בנימין גפנר והוא בן 99 שנים. פטירתו היא הזדמנות להזכיר כמה עובדות שיתארו את פועלו ומהלך חייו הסוערים וימחישו את אופיו המיוחד של בנימין.

·        הוא התייתם מהוריו בגיל 6. דודתו גידלה אותו ואת אחותו, שהיתה זמרת ושחקנית יפהפייה. הדודה והאחות נרצחו באושוויץ.

·        הוא עלה ארצה ב-1936, לאחר שסיים את לימודיו כמהנדס-אגרונום באוניברסיטת ננסי שבצרפת. עם עלייתו הצטרף לאצ"ל, נאסר וישב 26 חודשים בעכו ובמזרע.

·        עם הפילוג הצטרף ללח"י אך בהיעדר קשר הצטרף לצבא הבריטי והשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה.

·        ב-1943 התנדב ליחידה סודית שפעלה עמוק בשטח הגרמני להצלת טייסים ושבויים. היחידה היתה אחראית להצלתם של 240 קציני בנות הברית מחוף האויב.

·        ב-1944 נפגש פעמיים עם אליהו גולומב בעניין ארגון עצמי להצלת יהודים באירופה, אך גולומב סירב לפעול ללא רשות הבריטים.

·        הוא חזר ללח"י, יצא להכנת מבצע לורד מוין ומשם המשיך ללחימה באיטליה. כשהשתחרר מהצבא "סחב" מהמחנה באיטליה תחנת שידור והגניב אותה ארצה. היתה זו התחנה ששימשה את גאולה כהן ונפלה לידי הבריטים עם מאסרה.

·        ב-1945 נאסר, הוגלה לסודן ולאריתריאה והוחזק 100 יום בבידוד מוחלט. כשחזר למחתרת ניהל קורסים לכתבי סתר, פרסם עשרה משיריו ב"המעש" וב"חזית הנוער", והשתתף בפיצוץ שיירה בריטית בתל-ליטווינסקי.

·        לאחר קום המדינה תיעד והקליט יותר מ-200 אנשי לח"י כדי להנציח את פועלם. כמו כן ראיין קציני בולשת בריטים על מלחמתם באנשי לח"י.

·        ברבות הימים הפך בנימין למו"ל של הוצאת הספרים "לדורי". הוא ערך ותרגם ספרים רבים, ובהיותו בן 95 פרסם את ספרו "בלב הולם ובחרב שלופה."

בנימין הותיר אחריו ארבעה ילדים

יהי זכרו ברוך! 

כי האדם עץ השדה

באזור שליו במשמר איילון נטוע יער גדול ויפה בשם "יער לוחמי חירות ישראל". שם, בין ברושים ואורנים, חבויה אנדרטה מרשימה שהקימו חברי לח"י לזכר 127 לוחמים ששילמו במחיר חייהם למען גירוש השלטון הבריטי מן הארץ והקמת מדינת ישראל חופשית מעול זר.

השנה נערך ברחבת האנדרטה טקס לכבוד יום הזיכרון תש"ע, בהשתתפות ותיקים וצעירים כאחד. באירוע השתתפו כ-350 בנות אולפנת "שעלבים" שכיבדו את זכרם של החללים בשירת המנון המחתרת וקריאת סיפורי הלוחמים שנפלו, הן אז והן בשנים האחרונות. ותיקי לח"י הניחו זרים לרגלי האנדרטה ולסיום, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן סיפרה על פעילותה במחתרת, תפקידה כשדרנית בתחנת הרדיו המחתרתי ובריחתה מכלא בית לחם.

ביער לח"י פינות ישיבה ומנוחה, שבילים לטיול ומתקני משחקים לילדים. בכל ימות השנה ניתן לסייר בו, לחסות בצל העצים וליהנות מהשלווה של עמק איילון.

הפסלת והמעצבת של האנדרטה, הגב' איילת ביתן שלונסקי מסבירה את בחירותיה לעיצוב האנדרטה:
"הרי את מקודשת לי מולדת כדת משה וישראל", שורה משירו של אברהם שטרן ("יאיר") שחקוקה על קיר האנדרטה. המולדת היא כלה, שאתה נכרתת בקדושה ברית עולם. האנדרטה לבושה לבן – המסמל טוהר בתולין, כלה, חופה. בה בעת היא מסמלת את צבע תכריכי המת ומבטאת את הזדהותם עד מוות של חללי לח"י עם המולדת. ביטוי לאהבה זו מוצא דרכו באנדרטה. על-ידי יצירת סביבה לבנה, טהורה ודוממת החודרת אל נוף היער החי ומשרטטת מסלול של יחסים מנוגדים ומשלימים בין החיים והמוות. האלמנט המרכזי מורכב משני קירות לבנים בגובה 10 מ', הפורצים אל השמיים ויוצרים משולש פתוח במרחב ובתוכו עץ זית".

סיפורה של עדה הג'ינג'ית

 יום האישה שחל השבוע נותן לנו הזדמנות להיזכר בלוחמות המחתרת שלקחו חלק חשוב במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. היום נרחיב על אחת מהן – עדה (עדי) אריאל (לייבוביץ') שכונתה במחתרת – "הג'ינג'ית".

עדה נולדה ב- 1922 בציריך שבשוויץ. בגיל 7 עלתה ארצה עם משפחתה וכשבגרה למדה בגימנסיה "הרצליה" ובגימנסיה בן יהודה. כנערה, היתה פעילה בבית"ר והצטיינה בספורט, בעיקר בשחייה ובאתלטיקה קלה.

הנערה הג'ינג'ית הפעלתנית, לא הסתפקה רק באימוני הספורט ב"מכבי". היא רצתה גם להצטרף לאצ"ל וכך עשתה. כבר בגיל 13 מילאה תפקידי קשר, העברת נשק, עיקוב אחרי חשודים, ותצפיות בעת הורדת עולים בלתי לגליים. לימים גם צורפה לקבוצה, שלמדה עזרה ראשונה.

עם הפילוג, הצטרפה ללח"י ועברה קורס מפקדים. היא עסקה במגוון תפקידים, החל במזכירות ועבודה בבית דפוס, דרך הדרכת קבוצה, ועד שומרת ראשו של ישקה אליאב, מפעילי לח"י.

באותה תקופה, תחילת מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים את חיל העזר הנשי (ATS) אליו התנדבו נשים רבות כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הדרישה למתנדבות הגיעה גם לארץ ישראל. ברחבי הארץ ניתן היה לראות כרזות כמו זו:

הקריאה בעברית לנשים יהודיות לקום ולהצטרף למאבק נענתה בחיוב מצד בחורות ארצנו, וב-1942 התנדבו 4000 נשים מארץ ישראל לצבא הבריטי.

גם עדה היתה בין המתנדבות. במקביל להיותה חברת לח"י היא עבדה כמזכירה אזרחית בצבא הבריטי בין השנים 1941–1943, ובסוף 1943 התגייסה לחיל האוויר הבריטי והועברה למצרים.

כזכור, ביחידות הצבא הבריטי במצרים נפרשה רשת של אנשי לח"י שיזם יצחק שמיר לאחר שברח ממזרע. חיילים וחיילות במדי הצבא הבריטי היו מעבירים נשק ותחמושת ממצרים לארץ והפיצו את גיליונות "החזית" בקרב החיילים היהודים, אך הפעולה המפורסמת מכולם היתה ההתנקשות בלורד מוין שביצעו אליהו חכים ואליהו בית צורי ושהנחיתה מכה קשה על הבריטים.

עדה, ששירתה בחיל האוויר כאלחוטאית, המשיכה למלא תפקידים שונים עבור לח"י, ואף סייעה ל"שני אליהו" כשהעבירה אליהם את ה"פנקסים" - תעודות הזהות המזויפות שבהן השתמשו. לאחר ההתנקשות נעצרה על ידי הבולשת הבריטית והועברה בתחילה לכלא הנשים בבית לחם (שם ישבה יחד עם גאולה כהן) ואחר כך לבית המעצר ("הוילה"). עדה נחקרה רבות על ידי מפקד הבולשת קיטלינג בכוונה להסגירה למצרים, על מנת להעמידה למשפט על חלקה בעזרה לחיסול הלורד מוין, ההסגרה לא יצאה לפועל. הבריטים לא הצליחו לברר עד הסוף את מידת מעורבותה.

עדה שוחררה למעצר בית ביוני 1946, ונאסרה שנית עם גל המאסרים בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. היא נשלחה ללטרון וכעבור שישה שבועות שוחררה שנית למעצר בית. בת דודתה, שושנה אברהם-אופיר מספרת עליה אותה תקופה: "כששחררו אותה מהכלא אסרו עליה לצאת מביתה בערבים, אבל עדי - ג'ינג'ית עם קוצים, לא יכלה לשבת רגע בשקט, והייתה מתחמקת מביתה, עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה והווספה...  למרות שידעה שהבריטים עורכים בדיקות פתע".

עם קום המדינה שירתה בצה"ל, בחיל הים ושוחררה לאחר שאת מיטב שנותיה תרמה למדינה שבדרך.

החל מיוני 1947 ועד 1979 ניהלה את אופנת אריאל בע"מ, חנות לממכר אופנת נשים, שהקימו הוריה בתל־אביב. לאחר־מכן עבדה כמזכירה, תחילה בתעשייה הצבאית ואח"כ ב"מנפאור".

עדה-עדי נפטרה בי"ז שבט תשס"ז 5.2.2007 ונקברה בבית העלמין ירקון כשנה לאחר מכן אחרי שתרמה גופתה למדע. 

ישראל ירדני לוחם לח"י / מספר הנכד אייל זילברסון

  

 ייעודו של ישראל ירדני נקבע כבר בלידתו. בלידה קיבל את השם ישראל. הוא נולד בפולין בשנת 1903.

כאשר היה חשש לחיי היהודים בפולין החליטו ההורים לפצל ולשלוח לחו"ל את שלושת ילדיהם, בשעות האחרונות לחיי אמו החולה בשחפת היא מצווה על ילדיה: משה  ישלח לאמריקה, חיים לארגנטינה ולישראל נאמר "נתנה לך השם ישראל נציב אותך בישראל, לך לישראל, בגיל 13 מצווה על בנה "כשם ארץ ישראל היהודית ומצווה שיום יבוא והוא יגיע לארץ ישראל, לך לך". 

באותה תקופה ביצעו הפולנים פרעות בקרב היהודים. באותו היום ישראל עבד במסגרייה לפתע שמע קולות צעקה ופחד של הנשים היהודיות בעיירה ישראל הפסיק את עבודתו והבחין בפורעים הפולנים שמתקרבים לכיוון העירה במטרה לחפש  את נשות העיירה היהודיות. 

נשות העיירה ברחו והסתתרו בבית המשפחה במרתף הבית במטרה שלא ייפגעו בהן.

ישראל ראה כיצד הפורעים מתקרבים לעבר הבית ואז החליט לעשות מעשה ששינה את חייו.

ישראל לקח מהמפעל תותח וביצע ירי לעבר הפורעים הפעולה גרמה לפורעים לברוח ובכך הציל את נשות העיירה.

עובדי המסגרייה והמשטרה הפולנית  דרשו לאסור את הנער ישראל ירדני שהיה רק בן 17 על כך שביצע את הירי.

בעזרת שוחד הצליח אביו של ישראל להבריחו מהכלא הפולני ואז החל במסעו ובנדודיו של הנער הצעיר, בן השבע עשר, לארץ ישראל כצוואת אמו .

 תחילה ברח לרומניה ושם חיפש דרך לשוט לעבר ארץ ישראל, מאחר ולא היה לו כסף לרכוש כרטיס נסיעה באנייה הצליח להתגנב לאנייה בעזרת תרגיל שביצע, ישראל עזר בסחיבת מזוודות לאישה שעלתה לבדה לספינה האישה עלתה עם מספר מזוודות, במהלך הנסיעה ניתפס ונכלא בכלא בספינה.

רק כאשר הבטיח לשלם עבור הנסיעה ע"י עבודה שוחרר והחל לעבוד כנער סיפון על הספינה "בוקרסט" שהפליגה לקפריסין שם עבד כנער פחם בבטן האנייה "כושי".

כשהספינה הגיע לקפריסין סירב רב החובל לאפשר לישראל לרדת לחוף בטענה שלא סיים לשלם בעבודתו את מלוא הכרטיס הפלגה .

ישראל ניסה להימלט מאניה אך נתפס ע"י שוטרי הנמל והוחזר אחר כבוד לאנייה שם קיבל מכות  וחזר להמשיך בעבודה הקשה על האנייה בצביעה תיקונים וקרצוף.

האכזבה לא להגיע לארץ ישראל הייתה רבה ומחוסר ברירה חזר לנמל ברומניה ושם המתין להפלגה  נוספת לכיוון חיפה.

כאשר הגיע האנייה לחיפה האושר היה רב, אך בבואו סוף סוף לנמל חיפה  הובהר שרק לבעלי סרטיפיקט (אישור כניסה) או לבעלי  הון בלבד ישנה אפשרות לרדת לחוף .

ישראל הושב לאנייה, מאחר ונמאס עליו הפלגות הלוך ושוב ולאחר התייעצות עם אנשי בית"ר שהיו על האנייה תכנן תכנית עם צאת האנייה מהנמל יקפוץ לים וישחה אל החוף ואל החופש.

העולה הבלתי לגלי קפץ מהאנייה לים בשחייה לכיוון המולדת שלגופו קשורים חבילות ומכתבים מנוסעים באנייה שלא הורשו לרדת לחוף ורצו להעביר מכתבים וכסף  למשפחתם בארץ.

 במהלך השחייה וכתוצאה מהמשקל של הציוד שהעביר ,איבד ישראל את הכרתו והים פלט אותו לחוף סטלה מאריס ליד בת גלים. ישראל, נשבע במהלך השחייה לכיוון ישראל שבמידה ויינצל יקרא לאחד מילדיו על שם הכרמל שראה מרחוק בים ולא הצליח להגיע מאחר ואיבד את ההכרה במהלך השחייה.

לימים שביתו הבכורה נולדה זכר ישראל את הנדר שהבטיח לקיים וקראה לביתו כרמלה על שם מראה הרי הכרמל שראה במהלך השחייה לחוף והמראה הראשון שראה לאחר שהתעורר מאבוד ההכרה שנפלט מהים לחוף הכרמל.

הבת כרמלה  נישאה מאוחר יותר לאחד מלוחמי ומפקדי לח"י היותר ידועים ברוך בן דב.

ישראל התחיל את צעדיו כפועל בבית החרשות 'שמן' בחיפה, פגש בעטרה והתאהב בה ונשא אותה לאישה.

הם עברו לכפר סבא (לימים נקרא השטח הזה רעננה) והקימו שם את ביתם.

"בית החומה" - הבית נבנה כבית כלא.  הבית אמור היה לשמש את מחתרת לח"י למקום בו ייאסר הנציב הבריטי, (פעולה שלא יצאה אל הפועל).

כך כונה בית משפחת ירדני, הבית בקצה הגבעה ברחוב פרדס משותף 2 ברעננה.

הבית שכן בלב פרדסים מרוחק מבתים אחרים ורחוק מכביש ראשי.

הבית שימש כאחד ממחסני הנשק החשובים והסודיים של ארגון לח"י.

מקום מסתור לאנשי המחתרת להסתודדות, מסתור בין הפרדסים והשדות, מקום מפגש ומפקדה

לתכנון מבצעים לגדולי המחתרת ובניהם יאיר שטרן ראש מחתרת לח"י.

הבית  ברחוב פרדס משותף התאים לכל המשימות ולכול צורות ההתחמקות, קל היה למצוא בו מסתור בין העצים והשיחים, קל היה לבוא בדמות אחת ולצאת מהבית כדמות אחרת  ע"י צביעת שיער ראשם, הרכבת משקפים, גידול זקן ושפם, תחפושות לרבנים, זקנים, נשים  וערבים.

הפרדסים והשיחים שימשו מקום מסתור, הבית והבונקרים הסודיים שבו הסתתרו חברי הארגון ולוחמים מאימת הבריטים .

הלוחמים הגיבורים כמו: גאולה כהן, יעקב מרידור, יצחק שמיר, מנחם בגין ועוד רבים אחרים .

הלוחמים שהסתתרו בבית ובסביבתו היו יוצאים בלילה מהבונקר מרימים את הקרש המכוסה בוץ יוצאים

מהבור בכדי להתגנב למטבח של עטרה ירדני בעלת הבית, שם ציפה להם תמיד סיר מרק חם, עם בשר ותפוח אדמה .

תפקיד ילדי המשפחה מספרת דליה זילברסון (הבת) היה לעבור ליד מקום המחבוא והבונקרים להשקות את הצמחייה מעל הקרשים שכיסו את הבונקר מדריכת הרגלים של הלוחמים שיצאו ונכנסו מהמחבוא במטרה להרים את הצמחייה שהתכופפה ולטשטש את סימני ההליכה ואת פתח הבונקר המסתור .

דליה נזכרת בתפקיד נוסף שהיה לילדי המשפחה והוא לספר ולהעביר מסרים ועדכונים ללוחמים שהתחבאו בבור או בבונקר הסודי בין הקירות הכפולים  בבית החומה - בית המגורים של המשפחה, השיטה המקובלת הייתה העברת המסר תוך כדי שירה מספרת דליה. 

החשש הכבד היה מהחיילים הבריטים "הכלניות" שתמיד היו מופעים בפתח הבית .

מאחר ובביתנו מספרת דליה נמצאו מפקדי המחתרת ואנשי הקשר שלהם, תמיד בני המשפחה היו צריכים להיות דרוכים בכדי להזהיר את אנשי המחתרת .

במידה וסיור אנגלי היה מתקרב היו פוצחים בשיר שנקבע מראש ולפי מהירות השיר היו יודעים אנשי המחתרת את מידת הסכנה.

במטבח הבית על השולחן תמיד היה סיר גדול על האש מוכן לכול רעב ונרדף,לוחמי המחתרת ידעו זאת והיו מגיעים לבית החומה ממרחקים מתוך ידיעה שימצאו מים חמים לרחצה בגדים נקים, אוכל, מקום מסתור, טיפול רפואי ונשק למקרה הצורך.

תמיד במטבח המשפחה היה פח גדול מלא בשאריות ירקות ותירס במטרה להחביא את הנשקים במידה והבריטים היו מגיעים במפתיע לחצר המשפחה .

תפקיד הילדים היה לרוץ ולרוקן את "פח הזבל" המלא בנשקים ולהחזירם לבונקר.

  

בית הקברות הישן של רעננה נמצא בסמוך לבית המשפחה ברחוב פרדס משותף בקצה הגבעה בית הקברות שימש אף הוא כחלק מהמבצר וחלק מהאסטרטגיה שבנה ישראל ירדני .

בית הקברות שימש כמקום לפעילות לח״י  תחת פיקודו של ישראל ירדני ומשפחתו שימש בית הקברות למסתור אנשים ונשק.

 דובלה הבלונדיני מבכירי לוחמי הארגון שנפצע קשה באחת מפעילויות המבצעיות  הובל ל ״בית החומה", משפחת ירדני החביאה את דובלה הבלונדיני בתוך קבר ריק (הוכן מראש לאירועים מהסוג הנ"ל) וטיפלו בפציעתו.

דובלה נפצע קשה מאוד וישראל ירדני שכב לצידו כול הלילה בתוך הקבר הריק בכדי שלא יישאר לבדו ושלא יהיה לו קר בלילה ,  בבוקר פינו את דובלה לקבלת טיפול רפואי. 

לצורך הקמת תשתיות מודיעין וגיוס  אנשים מקרב הערבים והדרוזים למלחמה באנגלים ,המחתרת היתה זקוקה לכסף.

לצורך השגת הכסף ביצע לח״י מספר מעשי שוד, הכסף הובל בדרך לא דרך באמצע הלילה אחרי פעולות השחה והחלפת מכוניות רבות הגיעה תמיד בסופו ל"בית החומה" .

עטרה הייתה מעירה את ילדי המשפחה משנתם והילדים נתבקשו במשך כול הלילה להחביא את הנשקים הרבים שהגיע או לספור ולמיין את הכסף שהגיע ולסדרו בחבילות .

צריך לזכור שבאותה תקופה לא היה קל בארץ ולמשפחה לא היה הרבה כסף החיים בארץ לא היו קלים אך תמיד ידענו מספרת דליה שהכסף משמש לרכישת נשק ושהמטרה חשובה יותר לארגון לח״י מאשר לנו המשפחה  .

השוד המפורסם של בנק ברקליס שבו לוחמי המחתרת פרצו למרתף הבנק אספו מכול הבא ליד כולל כסף שיצא משימוש עם חותמת ממשלת אנגליה הפוסלת את השטרות משימוש.

השטרות הגיעו לבית משפחת ירדני בלילה, המטבח  של עטרה ירדני אשר היה ידוע בתבשילים ובמטעמים המפורסמים שהייתה נוהגת להכין הפך ברגע אחד ממטבח המשפחה לסניף בנק 

תוך דקות נשפכו שקי הכסף בכול החדר  וכול הלילה ילדי המשפחה שהוערו משנתם והושבו סביב השולחן הגדול  לצורך ביצוע מיון שטרות הכסף.

לפי סוגי  מטבעות ,שטרות תקניים ושטרות פסולים העבודה בוצעה כול הלילה בבוקר הגיעו לוחמי המחתרת בפיקודו של ברוך בן דב הלוחם המפורסם של לח״י שלימים התחתן עם כרמלה הבת הבכורה  של ישראל ועטרה ירדני  ולקח את הכסף בכדי להעבירו למפקדת לח"י.

ידענו שהכסף מיועד לדברים חשובים של המחתרת אך אנו הילדים למרות גילנו הבנו וידענו שגם בבית חסר כסף ולכן עברה מחשבה להשאיר קצת כסף ,אך האמון שקיבלנו  לא אפשר לנו לבצע זאת, האח הקטן חשב אחרת ולקח בחולצתו קומץ שטרות והחביא את קומץ שטרות בסליק פרטי שהכין.

ביום שנרצחו הנערים בבית הספר למדריכים ופטרולים רבים עברו ברחוב פחד הילד וסיפר לאמו על המעשה בכדי לא להיתפס שרפו יחדיו את השטרות שנלקחו.

ישראל ירדני איש קרבות ציוני, התחיל להעביר נשק למחתרת עוד בשירותו הצבאי ב Rfa כאשר שמע שחל פילוג במחתרת האצ"ל ואברהם שטרן מתנגד לגיוסים לצבא הבריטי בטענה שאסור להפסיק את המרידות כנגד צבא השליטים בארץ.

בזמן חופשתו מהצבא נהג להפקיד את נישקו האישי אצל האפסנאי ולקבל תעודה זיכויי שאין בידו נשק .

בזמן הנסיעה ברכבת ממצרים לישראל לביתו נסיעה שהייתה ארוכה די מונוטונית וקצינים בריטים רבים שהיו על הרכבת שקעו בשינה, זמן קצר לפני ירידתו מהרכבת חיפש ישראל ירדני חיל בריטי ששקוע בשינה עמוקה ואז היה כהרף עיין מאמץ את נשקו של החייל ויורד מהרכבת לחופשתו עם נשק .

לא הייתה בעיה לרדת עם נשק מהרכבת מאחר והוא שב כחיל ששב מהחזית וזהו נשקו האישי אף אחד לא ישווה את המספר הסידורי של הנשק.

את הנשק היה מוסר למחתרת ובשובו לבסיס היה מראה את תעודת הזיכוי ומקבל רובה חדש.

לפעמים היה גונב מהבסיס תרמילים וחומרי נפץ  או רימונים בעזרת תפרים שתפר בבגדיו במיוחד לאחסונם בשולי הבגדים והעביר את הנשק למחתרת .

כך שבמהלך כול שירותו העביר נשק תחמושת וחומרי נפץ וציוד אישי  וצבאי למחתרת.

נשק רב הגיע לבית החומה, באחד המקרים, לוחמות המחתרת הגיעו למחנה צבאי בחולון העסיקו את הש״ג ויתר החברים חדרו לנשקיה לפתע צצו חיילים סודאנים והחלו לירות התפתח קרב יריות שבו נהרגו שני חיילים  סודאנים.

הנשק הועמס על כלי רכב ונסע לכיוון רעננה באזור רמת השרון נתקלו במחסום בריטי ולא היה ברירה אלה לפרוץ את המחסום תוך כדי נסיעה וכפויי ירי.

בהמשך הנסיעה גילו כי הרכב נפגע במיכל הדלק של המכונית כתוצאה מקרב הירי  ולכן פרצו למכונית שחנתה ליד אחד הבתים העבירו את הנשק למכונית  השנייה והמשיכו בנסעה לכיוון רעננה ל"בית החומה".

מיד שהגיעה המכונית לפתח הבית , ילדי משפחת ירדני נרתמו לעזרה הוציאו את הנשקים למקום מסתור תחת פיקודו של אביהם .

בשקט ובזהירות סחב כול אחד מבני הבית מהגדול עד הקטן שקי רימונים, רובים וחומרי נפץ אחרים .

כמות הנשק הייתה עצומה כך שהשמש כבר התחילה לעלות ועוד לא הספיקו להחביא את הנשקים בסליקים הרבים שהיו בבית ובקרבתו באזור הפרדסים.

ישראל ירדני נהג לבנות סליקים מתחת לצינורות ושיבר המים כך שבמידה והבריטים יחפשו נשק בעזרת גילויי מתכות לא יצליחו למצוא מכיוון שלא יחשדו שמתחת לצינור מתכת או השיבר מסתתר הסוד הגדול, בנוסף נהג ישראל לאסוף ברזלים ולזרוק אותם בחצר הבית בכדי למנוע משימוש מכשירי גילויי מתכות לפעול באזור הבית.

מאחר ונגנבו כמויות רבות של נשקים החביאו את יתר הנשק בברכת הדגים שבחצר שכוסתה בקש ובצמחים,  בעודם מתבוננים ברכב לבדוק שלא נשאר נשק הופיע פטרול משטרה כמובן שבני המשפחה התנדבו לסייע לפטרול משטרה האנגלית שהיה מורכב משוטר יהודי, ערבי ואנגלי בחיפוש הנשקים שנגנבו תוך שהם  מתרחקים  מהבית ומהסליק.

   

פיצוץ בית הסרייה ביפו, מבית החומה נסעה מכונית מלאה בתפוזים שנקטפו בפרדס המשפחה בין התפוזים הסתירו את ארגזי הנפץ המכונית נסעה מהירה לכיוון בית הסרייה ביפו שם החנו את מכונית הנפץ שהתפוצצה.

פגיעה בבית המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, מאחר וארעה התפוצצות בבית המלאכה למוקשים בת"א, הופיעו בבית ירדני שלושה בחורים אשר התמקמו במחסן הישן בחצר ועבדו ששה ימים רצופים בערב השישי נפרדו מהמשפחה לדרכם. 

מאוחר יותר נודע לבני המשפחה כי הם היו בין עשרת ההרוגים, בעת הנסיגה מההתקפה על כלא עכו ונהרגו בקרב יריות .

אירוע נוסף שקשור ל"בית החומה", לאחר פיצוץ מלון המלך דוד נתפס מדביק הכרוזים ,ילד  מאוהדי לח״י בירושלים .

בנס הצליחו חברי הארגון להבריח את הנער והביאו ל"בית החומה" ברעננה.  

ילדי המשפחה הרבו להימצא במחיצת הנער ולעודדו, מדובר היה בילד פיקח אשר קנא בילדי משפחת ירדני שהלכו כול בוקר לבית הספר והוא התלמיד המוכשר נשאר לבדו בבית המשפחה, אחרי וילון בבונקר הסודי בקירות כפולים שנבנו בבית ליד המטבח, לימים נבחר הילד כחבר כנסת והשיב טובה למשפחה, הנער- חביב שמעוני.

  

אירועים נוספים הקשורים ל"בית החומה":

תקיפת תחנת המשטרה בסידני עלי

פעולת הרכבת בקלקיליה

התקפת רכבים משוריינים של דיביזיות הטנקים .