עלייתה ונפילתה של מפלגת הלוחמים

רוח הבחירות המרחפת מעלינו בימים אלו היא הזדמנות להזכיר כי גם יוצאי לח"י הקימו מפלגה משלהם - מפלגה שנאלצה, ממש כמו היום, להתמודד עם חילוקי דעות מרים בתוכה.

כמחתרת, היתה ללח"י מטרה אחת מוסכמת ואחידה: שחרור הארץ מעול הבריטים. בשם הרעיון הזה הצטרפו ללח"י חברים מכל גווני הקשת הפוליטית – מן השמאל ומן הימין כאחד: פועלים, בחורי ישיבות, חברי תנועות נוער, אינטלקטואלים, בעלי השקפות עולם חברתית סוציאליסטית לאומית וליברלית. עם היציאה מן המחתרת ועזיבתם של הבריטים את הארץ עלה רעיון בקרב החברים להתארגן כתנועה פוליטית לגאלית. רעיון זה יצא אל הפועל ב-1948 עם הקמתה של מפלגה חדשה – מפלגת "הלוחמים".

עוד טרם הקמתה של מפלגת "הלוחמים". היה ברור שיתעוררו ויכוחים חריפים בנוגע לאופייה. ראשית, היה צורך לקבוע איזה צביון יהיה לה. האם יהיה זה הצביון הסוציאליסטי שבו דגל נתן ילין מור או שמא תהיה ההתמקדות בראש ובראשונה בצביון הלאומי היהודי כפי שגרס ישראל אלדד? האם עדיף משטר המבוסס על מקורות ישראל או משטר הפונה למקורות הזרים ליהדות? תורת משה או תורת מרקס? אי בהירות בסיסית שררה גם בעמדת לח"י כלפי הבעיה הערבית.   

למרות אי ההסכמות בתוכה יצאה המפלגה אל הדרך. נערך איסוף חתימות, בחירות פנימיות לרשות המפלגה ובחירת מועמדים לכנסת. ישראל אלדד ויצחק שמיר ארגנו את מסע הבחירות של המפלגה. לרשימה נבחרו האותיות ט"ו וכמועמדים הראשיים לכנסת נבחרו ילין מור, שמואלביץ, אלדד וגאולה כהן. נתן ילין מור נבחר כיו"ר המפלגה ויצחק שמיר כמזכיר הכללי.

עם ייסוד הכנסת הראשונה זכתה "מפלגת הלוחמים" במנדט אחד והיתה לעובדה קיימת. ברם, עתידה הפוליטי של המפלגה לא היה מובטח כלל וכלל. לא היו לה מוסדות נבחרים, משרדים וסניפים מאורגנים. מה שכן היו, לעומת זאת, הם חילוקי הדעות שהמשיכו לאכול כל חלקה טובה. ההתנגשות בין השקפותיהם של שני מנהיגי לח"י, ילין-מור ואלדד, באה לידי ביטוי בכנס המפלגה הכללי ועם הזמן הפכה למאבק חריף שניטש בין האגף הסוציאליסטי בראשות ילין מור ושמיר, לבין תומכי אלדד שביקש להקים תנועה "חינוכית לאומית" מצומצמת על בסיס האידיאולוגיה של לח"י.

חילוקי הדעות הללו הלכו והחריפו והיו מה שבסופו של דבר הביא לשיתוק המפלגה ולהחלטה לא להתמודד בבחירות לכנסת השנייה. כך, כמו מפלגות רבות אחרות, בא הקץ על מפלגת "הלוחמים" מייסודם של "לוחמי חירות ישראל".  

חיים בן ישראל (הלל)

השבוע הלך לעולמו אחד ממומחי איסוף המודיעין של לח"י – חיים בן ישראל.

חיים, היה מגיע למוזיאון לח"י, בהתנדבות, לספר לקבוצות תלמידים וחיילים על פעולותיו במחתרת. סיפוריו תובלו בהומור ושמחת חיים והקהל אהב מאד לשמוע אותם. 

"חיים בן ישראל נמנה עם מתי המעט שהלכו בדרך לח"י והמשיכו לשאת ברמה את נס המלחמה בשלטון הבריטי הזר. גם באותם "ימים אדומים" כשחלק מחברי המחתרת היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר בריטים וחלק פרשו לביתם מסיבות אלו ואחרות, הוא פעל ללא לאות בקטנות ובגדולות, לילות כימים". (יצחק שמיר על חיים בן ישראל)

חיים נולד ב-1923 בפולין ובגיל 13 עלה ארצה יחד עם משפחתו. כנער בן 15 הצטרף לאצ"ל ועם הפילוג עבר ללח"י, שם פעל בעיקר במחלקה ו' – מחלקת המודיעין של המחתרת. עיקר תפקידו היה איסוף מידע מאנשים שהיו קשורים לבריטים  וכן מידע להכנת פעולות. פרט לכך עסק חיים  ב"החרמות", פעילות שהפכה אותו עד מהרה למבוקש. הוא נמלט מזרועותיהם של הבריטים מספר פעמים בהצלחה מרובה ותוך שימוש במגוון שמות בדויים ותעודות מזויפות, אך לבסוף נתפס ונכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים. ב-1947 הועבר לעתלית משם ברח והמשיך את פעילותו במחתרת.

ב-1948 התגייס לצה"ל, לחיל האוויר. הוא שירת בצבא עד 1971 והשתחרר בדרגת סגן אלוף. את פעילותו במחתרת ובצה"ל הוא מסכם במילים האלה: "זכיתי להיוולד בדור האחרון לשעבוד והראשון לגאולה. מיום שעמדתי על דעתי הבנתי כי לא יגאל עמנו אלא בדם ואש . לפיכך שעבדתי את כל ישותי לגאולה זו. כמו רובם ככולם של חברי המחתרת הייתי נכון בכל עת לעשות את כל הניתן להיעשות, אף להקריב את חיי, למען תקומת מדינת ישראל." (מתוך ספרו בלח"י, בצה"ל ואח"כ)

לאחר שחרורו עבד בקונצרן סולל בונה. הוא נשא לאישה את שרה בביוף (לאה)  שעליה היה ממונה במחלקה ו'. לזוג שני בנים ושבעה נכדים. 

אנו משתתפים בצערם של בני המשפחה.

תיאטרון במוזיאון

צלם: דן חן

                            'אהבה בין השורות'- במוזיאון לח"י

ההצגה 'אהבה בין השורות' היתה שיתוף פעולה של צוות המוזיאון עם המחזאי והבמאי של תיאטרון הכרכרה – ארז משולם.

לקראת יום עיון בנושא המוזיאונים הביטחוניים, התבקשתי להציג את נושא שילוב ההצגה במוזיאון, ניסיתי לענות על השאלה למה הצגה? ואיך הכל התחיל?

התהליך של העבודה על ההצגה החל בשאלות: מאיזו תקופה נתחיל? אילו סיפורים/פעולות יכנסו להצגה, באיזה חלל תתרחש ההצגה, איזה דילמות תעלנה בהצגה? מהו המסר/ הרעיון המוביל של ההצגה? ועוד...

אחד המאפיינים הבולטים אצל בני האדם הוא- יצר הסקרנות. בסביבות גיל 3-4 ילדים שואלים על כל דבר למה? כבוגרים אנחנו כבר שואלים פחות, מתביישים, שלא נצא טיפשים. אנחנו צופים בטלויזיה בחידונים – לעוף על המיליון? 1 נגד 100, תוכניות ריאלטי אנחנו אוהבים לראות חדשות, לקרוא עיתונים ולהציץ על הרכילות... או אולי להפך?

הכלי התיאטרלי נותן לנו אפשרות להציץ לגיבורי ההצגה לחיי היום יום, נותן לנו תשובות לשאלות שלא שאלנו אבל רצינו לשאול. ההצגה מעלה שאלות ומעוררת שאלות נוספות שלא תמיד לכולן יהיה פתרון.

הביקור המומחז במוזיאון מזמין את המבקרים למסע מרגש בזמן אל תקופת המנדט והמחתרת. העבר מוצג כחוויה עכשווית, הדמויות נמצאות כאן ועכשיו אך הדיאלוג ביניהן יכול היה להתרחש בתקופות שונות. הסיפור מתקיים במתח בין העולם של פעם לבין עולם העכשווי והחיבור הוא דרך הסיפור האנושי.

חייו של כל אדם הם סיפור. אנחנו סיפורים מהלכים המסופרים על ידי - עצמנו במו חיינו. מחזאי שכותב את הסיפור המחזה מסתמך על העובדות אבל נותן להן צבע וחיים משל עצמן. בהצגה השתמשנו בעובדות ההיסטוריות אבל הדמויות קיבלו חיים ואז החופש היצירתי נכנס.

(יש כאן שאלה עד איפה יש מקום לחופש האמנותי? האם הסיפור משתנה? האם אנחנו יוצרים כאן סיפור חדש?)

ההצגה אפשרה לי להכניס טקסטים ספרותיים: שירים, חלופת מכתבים בין יאיר לרוני, שבביקור רגיל לא ניתן היה לשלב בצורה זו ולרדת לעומקם.

ההצגה בשילוב עם הביקור במוזיאון מאפשרים מרחב של רעיונות, דילמות ושאלות. הצופים בהצגה לא חייבים להיות נאמנים לרעיונות של מחתרת לח"י, הנושאים המתעוררים בהצגה מאפשרים מקום לדיאלוג ודיון. מה ההבדל בין ההגנה לאצ"ל וללח"י? מהו ימין מהו שמאל, מי מייצג את המרכז? מיהו קיצוני? השאלות האלו רלוונטיות היום לא פחות  בימים אלו של מערכת בחירות ופריימריז, מי שהיה פעם קיצוני יכול להיחשב היום במרכז המפה הפוליטית.

ההצגה מאפשרת דו שיח, מאחדת בין הקצוות, משמיעה כמה קולות, משקפת תכונות חזקות וחלשות והופכת את הגיבורים לאנושיים.

היתרונות הנוספים שלנו כמוזיאון קטן המנסה למשוך קהל חדש היו רבים:

ראינו משפחות רבות עם ילדים בהצגות, ההצגה הביאה קהל שלא היה מגיע למוזיאון ללא קיומה. רוב הקבוצות המגיעות למוזיאון הן קבוצות הומוגניות- חיילים בקבוצה, תלמידים, גמלאים, להצגה הגיע קהל הטרוגני, מעורב: מבוגרים, גמלאים, משפחות וגם חברי מחתרת, בסיום ההצגה התרחש מפגש מעניין בין השחקנים, הלוחמים והקהל.

התכנים בהצגה מגוונים ומותאמים לקהל הטרוגני. מבוגרים יזדהו עם הדמויות הבוגרות, ילדים עם הדמויות הצעירות יותר וכדומה. הדילמות שעולות על ידי הדמויות יכולות לצוץ גם בחיים האישיים שלנו.

הצגה אפשרה לנו כצוות הדרכה להעמיק בנושאים שלא הגענו אליהם בפעילות היומיומית, לגוון את מערכי ההדרכה, ללמוד חומרים וסיפורים נוספים.

אני מאמינה שיש צורך בשייכות ובהזדהות של המבקרים עם סיפור המורשת הארץ ישראלי והכלי התיאטרלי דרך הסיפור האנושי עושה זאת בצורה מרתקת, מסקרנת, מעוררת ומרגשת.

אני מקווה שנעלה שוב את ההצגה במוזיאון ותוכלו לבוא לראות אותה במוזיאון לח"י, בבית ההיסטורי במקומה המקורי. (ניתן לראות קטעים מתוך ההצגה ביוטיוב).

בימים אלו אנחנו מעלים הצגה נוספת לקבוצות המזמינות מראש, ההצגה מתחילה במוזיאון ויוצאת מבין כתליו לשכונת פלורנטין, הצבעונית  ונקראת – 'נערים במחתרת'.

עיתונות במחתרת

למחתרת לחי" חזית נוספת מחוץ למלחמה בשלטון הבריטי – חזית ההסברה המיועדת ליריבים מבית. דימוייה של לח"י בציבור, בעיקר בשנותיה הראשונות היה, בלשון המעטה, שלילי. חברי המחתרת כונו "כנופיה", "קנאים מטורפים", "גנגסטרים", "שודדים", "גיס חמישי" ועוד. בכדי לערער ולהחליש שנאת אחים עלה צורך דחוף לפתח מערכת הסברה שתביא את דבר המחתרת לציבור ותציג את עמדותיה, תגובותיה, מסריה ותפישתה בכל הקשור למלחמת החירות.

ב-1942, עם היווסדו של מרכז לח"י, התקבלה החלטה להקמת במה רעיונית-הסברתית של המחתרת. במה זו נשענה על פרסום עלונים, עיתונים, חוברות, כרוזים ושידורי רדיו שליוו והסבירו את פעולות המחתרת. הכתיבה, ההדפסה וההפצה נעשו בחדרי חדרים ובאישון לילה תוך סכנת נפשות.

בין אמצעי ההסברה בלטו בעיקר שלושת עיתוני המחתרת שמילאו תפקיד בעל חשיבות רבה במאבקה של לח"י:

העיתון הראשון היה ה"החזית" – ביטאון אידיאולוגי פוליטי המיועד לציבור הרחב. העורך והכותב הראשי היה ישראל אלדד ולאחר מכן הצטרף נתן ילין-מור שמאמריו הוברחו בדואר המחתרתי מלטרון. מאמריו של ילין-מור היו מסוג פוליטי-אנאליטי בעוד אלדד התרכז במאמרים אידיאולוגים וספרותיים. הדפסת העיתון נעשתה בתנאים קשים: במאמצים רבים נרכשו מכונת שכפול, ניר ודיו להדפסה, כשהשכפול נעשה בצורת גלגול על רשת וסטנסיל ניר בצבע שחור. גם מערכת ההפצה התפתחה ו"החזית" חולק במועדוני הנוער, בבתי הספר, בדואר הרגיל לפי כתובות ובתיבות הדואר בבתים ובעסקים. במהלך השנים צבר הבטאון קהל קוראים נאמן ובשיאו הגיע לתפוצה של-5000 גיליונות. השפעתו על פעילות המחתרת היתה רבה, בעיקר משום שבאמצעותו מצאו את דרכם למחתרת רבים מהחברים החדשים. בין השנים 1942 – 1945 יצאו לאור 19 עלוני "החזית" ובצידם גם שישה עלוני "חזית הנוער" אלא שאז, בשיא ההצלחה, נפלה מכונת השכפול המחתרתית בידי הבולשת.

אובדן מכונת השכפול לא ריפתה את ידיהם של העוסקים בהסברה. פעילות המחתרת עלתה והתרחבה, עובדה שדרשה עליית דרגה גם בחזית ההסברה. עד מהרה הוקם דפוס שאפשר להוציא לאור חומר הסברה בתדירות גבוהה יותר ובהיקף רחב יותר על מנת שניתן יהיה ללוות את מערכת הקרבות ואת האירועים בחזית המדינית. בבית הדפוס הזה נוצר השבועון "המעש" שהחליף את "החזית". גם כעת כתבו אלדד וילין מור את מירב המאמרים אך פורסמו גם מאמרים משל עמנואל כץ ופנחס גינוסר ושירים משל מרדכי שלו. "המעש" הופיע ברציפות עד ליציאת לח"י מן המחתרת בתש"ח. בשנתו הראשונה הגיעה תפוצתו ליותר משלושים אלף עותקים שהופצו לכל שכבות הציבור.

בנוסף, לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מאזור גוש דן הוציא מרכז לח"י לאור עיתון יומי – "מברק". היה זה הניסיון הראשון של לח"י ללכת לקראת התארגנות פוליטית במדינה העברית העתידה לקום. בימי השיא שלו הופיע "מברק" מדי יום ב-7000 עותקים. הוא חדל להתקיים ב-1948.

"החזית", "המעש", "מברק" ועוד שלל פרסומים של מערכת ההסברה מכונסים כמעט בשלמותם ב"כתבי לח"י".

'כשיאיר פגש את רוני'

אירוע ייחודי בערב טו' באב

סיפורי אהבה במחתרת – מכתבי אהבה, קטעי משחק וסרטים.

מאחורי החזות הנועזת של לוחמי המחתרת, חבויה רגישות נוגעת ללב ורצון לחיות את החיים במלואם.

לצד הקשיים, הרדיפות, סכנת החיים והמסירות ללא גבול לעם ולמולדת, הם ביטאו מחויבות להקמת בית ומשפחה.

אנו מזמינים אתכם לגלות את סיפורי האהבה השזורים בתוך סיפורי הגבורה.



האירוע יתקיים במוזיאון לח"י, רחוב שטרן 8 , שכונת פלורנטין, תל אביב.

יום חמישי, 2/8/2012, יד' באב תשע"ב.

בשעות 18:00 ו19:30, שני מחזורים של כשעה כל אחד.

יש להזמין מראש מקומות – בטלפונים – 03-6820288, 03-6837582.

מחיר כרטיס כניסה – 30 ₪. (המחיר כולל סיור במוזיאון לפני או אחרי המופע).

נשמח לראותכם,

מוזיאון לח"י – בית יאיר

המדרשה לאומית – ע"ש רינה מור

זמן לאהבה

ביום שישי, 3/8/2012, ט"ו באב תשע"ב, בשעה 11:00, הנכם מוזמנים לפתיחת תערוכה חדשה:

'זמן לאהבה' – תערוכת ציורים של ורדית בארי

ורדית בארי, אם לשני בנים בוגרים, בעלת תארים בחינוך, תולדות האמנות ומוזיאולוגיה ממכללת תל-חי ואוניברסיטת תל-אביב, היא אמנית רב תחומית, מלמדת ומטפלת בהבעה יצירתית.

ורדית יוצרת בסטודיו שלה- "סטודיו מאודי", במושב רמות.

ורדית בארי, אישה, אמא ואומנית - שלושת מרכיבים אלו נותנים לנו הצצה לעולם דמיוני וקסום בסדרה של ציורים צבעונים, בעלי שכבות רבות המסתירות ומגלות סיפור.

היצירה היא תהליך של בריאה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד כמו תינוק שנולד. גם אצל ורדית ההתחלה הייתה מלווה בכאב וקושי אבל בד בבד חל תהליך של התחזקות, התבגרות, השלמה ואהבת החיים, הטבע והצבע. אהבה ויצירה לא יכולות זו בלי זו, אם אחת חסרה השנייה לא תופיע.

שם התערוכה: "זמן לאהבה", האהבה היא התשובה היחידה לרגשות כמו כאב, חולשה, פחד, כעס, תסכול ויגון. העבודה על היצירות ועל התערוכה, משכיחה את הרגשות האלו ומכניסה אור, שמחת חיים, חדוות יצירה, תקווה, עיסוק יום יומי הממקד את תשומת הלב והאנרגיה במקום טוב פעיל ויוצר.

ורדית יוצרת על מנת לחיות וגם להפך חיה על מנת ליצור, היצירות שלה הן עבודות אישיות, סיזיפיות, עמלניות, הדורשות השקעה רבה; תכנון, בחירה, הנחת שכבה על שכבה, קו על קו ונקודה ליד נקודה. היצירות נועדו לרגש, לרתק ולעניין את הצופים ואצל ורדית, עבור צופה אחד ומיוחד - בנה ענבר.

היצירות נועדו על מנת לפתוח את השער בליבו של בנה, שנותק ממנה בשנים האחרונות. היצירות הן גשר בין עולמות: העולם האישי שלה, המיוצג ברוב הציורים כשעון חול מרכזי ובין העולם החיצוני המצוי משני צידיו של שעון החול, עולם של טבע וחופש.

המוטיב המרכזי בציורים הוא שעון החול, המייצג את הזמן החולף לבלי שוב, אבל לפעמים הוא נראה כגביע, לעיתים זהו גוף אישה בעל קימורים, רחם האוצר בקרבו עובר, לפעמים הוא תפוח, נחל, או עץ, תמיד בקווים עגולים ונשיים. לעיתים נדמה שזו רקמה צבעונית מופלאה, שטיח שנרקם בשקדנות ואהבה אין-קץ. אין ספק, שזה סיפור המסופר בקול נשי, שאוצר בתוכו את העדינות והרגש יחד עם המסירות והנחישות, ההקפדה ותשומת הלב לפרטים הקטנים, אשר יחד עם המסר הנוקב והמוטיבים הסמליים, תוך השימוש בצבעים העזים, מציג עוצמה נשית מרטיטה, שאי אפשר להישאר מולה אדיש.

בחרתי להציג את ציוריה של ורדית במוזיאון לח"י משום שבכל ציור יש מעין סוד, חידה שיש לפענח ולגלות. רב הנסתר על הגלוי ולכן, כל אחד יכול לפרש את הציור בצורה שונה, מתוך המיית לבו. לאנשי המחתרת היו סודות רבים וחלקם שומרים עליהם עד היום. חשיפת הסיפורים דומה לחשיפת השכבות השונות בציור, הרמזים, הסמלים והרגשות המסתתרים בהם. יש לורדית ציורים רבים המבטאים רצון בחופש ובשחרור, בדומה לכמיהתם של הלוחמים, שנלחמו לחירות ישראל. בחלק מהציורים מופיעים כבלים, חומות, סורגים ואילו בחלקים אחרים אפשר לראות מוטיבים צמחיים: עלים, פרחים, זרעים ופירות, אשר מבטאים את החופש, הטבע והרצון בהמשכיות.

הציור מזמין אותנו להתקרב, לגלות מה מסתתר בו, ממה הוא עשוי, יש בו חידה, אין לו התחלה או סוף ולא תמיד ברור מהו הכיוון הנכון לתלות אותו. אני מזמינה אתכם לבוא לגלות ולהתרגש, לפתור את החידות, לנחש את סופו של הסיפור. אני מקווה שתערוכה זו תגשר על הכאב, המרחק והזמן.


ניתן לראות את הציורים באתר הפייסבוק של ורדית:
http://www.facebook.com/media/set/?set=a.3174185288202.107940.1672655307&type=3

ענבר קוונשטוק

מנהלת מוזיאון לח"י

 יצחק שמיר איננו עוד...


יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, נולד ב-1915 בעיירה הפולנית רוז'ינאי, להורים ציונים שומרי מסורת. בגיל 14 הצטרף לתנועת בית"ר התחנך בבתי הספר של "תרבות" וסיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית בביאליסטוק. לאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה בורשה. בשנת 1935 הפסיק שמיר את לימודיו ועלה לארץ ישראל. בהגיעו לארץ החל בלימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אך תוך זמן קצר התמקד בפעילות במחתרת האצ"ל.
ב-1940 בעקבות הפסקת פעולות האצ"ל נגד הצבא הבריטי פרש מן הארגון והיה שותף בהקמת מחתרת לח"י בהנהגתו של אברהם (יאיר) שטרן. את כינויו המחתרתי "מיכאל" בחר בהשראת מייקל קולינס, איש המחתרת האירית. ב-1941 נעצר שמיר על-ידי הבריטים ונכלא במחנה המעצר "מזרע" בעכו. שנתיים מאוחר יותר, לאחר הירצחו של יאיר על ידי הבריטים, ברח והפך להיות אחד ממפקד לח"י. יחד עם נתן ילין מור וישראל אלדד הקים את מרכז לח"י שריכז את הפעילות הארגונית של המחתרת והיה אחראי לזרוע הלוחמת.
ב-1946 נעצר שנית והוגלה לאריתריאה שבאפריקה, גם משם ברח כעבור שלושה חודשים. שמיר חזר לישראל ימים ספורים לאחר קום המדינה במאי 1948, עם פירוק המחתרות.
ב-1955 גויס למוסד ופעל כסוכן באירופה. ב-1970 הצטרף לתנועת "חרות", בראשותו של מנחם בגין והתמנה לראש מחלקת העלייה ולאחר מכן לראש מחלקת הארגון. ב-1973 נבחר מטעם מפלגת הליכוד לראשונה לכנסת, והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון.
אחרי המהפך ב-1977 נבחר ליו"ר הכנסת. במסגרת תפקידו אירח בכנסת את נשיא מצרים, אנואר סאדאת. ב-1980 התמנה לשר החוץ בעקבות התפטרותו של משה דיין.
באוגוסט 1983, בעקבות פרישתו של בגין מהחיים הפוליטיים, נבחר שמיר לראש הממשלה ולמנהיג הליכוד. אחרי הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, הקימו הליכוד והעבודה את ממשלת האחדות הלאומית. על-פי הסכם הרוטציה, שימש שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה ולאחר שנתיים הפך לראש הממשלה, כאשר החליף את שמעון פרס. בתקופת כהונתו הזו כראש ממשלה פרצה האינתיפאדה הראשונה.
אחרי הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשות שמיר, הפעם ללא רוטציה. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991, הנהיג שמיר מדיניות של איפוק, שזכה בכך להערכה רבה מארה"ב. בתום מלחמת המפרץ ותחת לחץ אמריקאי כבד, יצא שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד באוקטובר 1991. במהלך הוועידה ובשיחות המשא-ומתן שנוהלו לאחריה, התווה מדיניות של האטת המשא-ומתן, מתוך רצון להימנע מוויתורים ושמירה על ההתיישבות הישראלית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.
בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין לקראת הבחירות ב-1999 הודיע שמיר כי הוא פורש מהליכוד.
ביולי 2011 הלכה לעולמה רעייתו שולמית שמיר ז"ל, לה נישא ב-1944. היא הייתה בת 88 במותה. לבני הזוג שני ילדים וחמישה נכדים.

יהי זכרו ברוך