אנשי לח"י עונים: המדינה שקיווינו לראות

אנשי לח"י היו מאוחדים תחת הרעיון של גירוש השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית, אבל לא כולם יודעים שבתוך המחתרת היו פלגים ודעות פוליטיות שונות.

לאחר שהגשימו את חלומם ויצאו מהמחתרת פנו הלוחמים  כל אחד לדרכו על פי השקפת עולמו. דעותיהם באו לידי ביטוי לפני מספר שנים כאשר נתבקשו כמה מוותיקי המחתרת לענות על שאלות ביחס למדינה כיום, החותם שהשאירו, הטעויות, המחתרות האחרות ועוד. בחודשים הבאים נביא לכם מספר שאלות ותשובות שממחישות, בין השאר, שבמבט רטרוספקטיבי לכל אחד מחברי לח"י יש את לח"י שלו.

  

איזו מדינה קיוו אנשי לח"י לראות?

חיים בן ישראל: מדינה מאוחדת המשמשת בית ובה עליה לשאר יהודי העולם, שתטופל ע"י יושביה לתפארת עם ישראל ומסורת ישראל.

אליעזר בן עמי: חברי לח"י היו מקבוצות שונות ובהשקפות בלתי אחידות בקשר לסוג החברה והמשטר שבה תתנהל המדינה היהודית אך בדבר אחד היו מאוחדים והוא: שיש להקים לעם היהודי מולדת ריבונית ועצמאית בגבולות המנדט שבריטניה קיבלה ממדינות ההסכמה בתום מלחמת העולם הראשונה והתואמות את הצהרת בלפור, דהיינו שטח פלשתינא (א"י) כולה, כולל ממלכת ירדן דהיום. מדינה כזו קיווינו לראות.

מלכה בנטוב: המדינה שאני כחברת לח"י קיוויתי לראות היתה מדינה יהודית עם רוב יהודי ברור ומוחלט ולו גם בגבולות מצומצמים מאלה שבהווה. חשוב היה לי שתהיה זו מדינה דמוקרטית ושבה המיעוט ייהנה מכל הזכויות שמיעוט זכאי להן (כשם שאנחנו היהודים דרשנו את זכויות המיעוט שהגיעו לנו בכל ארצות פזורינו).

יעקב בנאי: מדינת ישראל בגבולות המנדט בעלת משטר דמוקרטי, צדק סוציאלי ובלי פערים חברתיים. הדברים הוגדרו ע"י יאיר בעיקרי התחייה, סעיף י"ב: משטר הצדק – הקמת משטר חברתי בכוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל, בו יחיו חיי אחווה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אור ומופת לגויים".

דוד שומרון: שאפנו לגרש את הבריטים ולהקים מדינה עברית על כל שטחה של ארץ ישראל. באשר לאופייה של המדינה המיוחלת , רצינו שהיא תהיה דמוקרטית, אבל  היו בינינו שאמרו: "לא אכפת לי איזה משטר יהיה, העיקר שזו תהיה מדינה עברית. אחרי שתקום- יחליט העם איזה משטר הוא רוצה."  

הגיוס ללח"י

 לח"י הייתה המחתרת הקטנה ביותר והנרדפת ביותר, וכדי להגן על קיומה ולאפשר לה חופש פעולה היה הכרח לשמור על סודית מוחלטת. כיצד, אם כן, הצליחו חברים חדשים להצטרף אליה? השיטה המקובלת הייתה שיטת ההמלצות האישיות. חברי לח"י הציעו רשימות של מועמדים שעשויים לדעתם להתאים לפעילות המחתרת. אחרי שהיו מאתרים כאלה מסביבתם המוכרת, ממקומות לימודיהם, עבודתם וכיו"ב, היה עליהם לאסוף נתונים על דעותיהם ועל אופיים. אל המועמדים הפוטנציאלים נשלח תחילה חומר הסברה כפעולת "ריכוך": עיתון "המעש", חוברות פוליטיות, כרוזים של תחנת השידור וכו'. אחר כך נשלח אליהם חבר לח"י שתפקידו היה לשכנע את המועמדים בצדקת הדרך הרעיונית של המחתרת ולגשש אם ירצו להתגייס אליה ולקחת חלק במאבק בשלטון הזר. המועמדים שהביעו את רצונם להצטרף נבחנו ונבדקו בבדיקות מדוקדקות ככל האפשר. אלה שנמצאו כשרים הוזמנו לוועדת הקבלה.

טקס הקבלה התקיים על פי הזמן והמקום: במקלטים ציבוריים או במבנים עזובים, בגנים ובפרדסים. אפלת המקום הסתירה את פניהם של המראיינים והשרתה אווירת מסתורין מסביב. המועמד הובא למקום בעיניים קשורות והיה עליו לעמוד במבחן התשובות לשאלות ולהגיב לתיאורי הקשיים והסכנות המצפים לו במחתרת – רדיפות, מאסר, עינויים ומוות. אלה שעמדו במבחן ועדת הקבלה ונתקבלו למסגרת המחתרת יצאו להכשרה מתאימה לתפקיד שנבחר עבורם.

הלוחמת חנה ערמוני מספרת על גיוסה שלה למחתרת:

תארי איך הצטרפת ללח"י

הייתי אז בת 16. כמו כל בנות גילי הייתי יוצאת לבלות על שפת הים בתל אביב, במקום בו צעירים וצעירות היו מטיילים ומשוחחים. באותו מקום פגשתי  שלושה נערים בני גילי שנראו לי רציניים והייתה בינינו שפה משותפת. אחרי שהתיידדנו קצת הם הציגו את עצמם כחברי 'הגנה' ושאלו למה אני לא מצטרפת ל'הגנה'. עניתי שאני לא מזדהה עם הגישה הדפיטיסטית ובוויכוחים שלנו הייתי מתקיפה את מדיניות ה'הגנה'. אחרי זמן מה בא אלי אחד מהם לבדו ואמר לי "אם כך את חושבת, למה את לא עושה כלום?" עניתי שהייתי רוצה לעשות אבל אני לא יודעת איך. הוא אמר "אם לא תספרי לאף אחד, אני יכול להפגיש אותך עם איש לח"י שאני מכיר". עניתי שאשמח והוא קבע לי פגישה. קיבלתי את הפרטים: מקום, שעה וסיסמא. כמו כן נאמר לי לשמור על סודיות מוחלטת. לפגישה שנקבעה הופיעה בחורה גבוהה וביקשה ממני לעצום עיניים. היא הובילה אותי דרך רחובות תל אביב עד שלבסוף הוכנסתי למקום סגור. ידעתי שהגעתי לוועדת קבלה.

ומה את זוכרת מועדת הקבלה?

כאשר פתחתי את העיניים ראיתי שהבחורה הלכה ואני נמצאת בחדר כמעט ריק. מולי היה רק כיסא ושמיכה גדולה תלויה. לא יכולתי לראות מי מאחורי השמיכה, אבל מי שהיה, הציץ עלי דרך חור גזור ושאל אותי למה אני רוצה להצטרף למחתרת. הצגתי את דעותיי. אמרתי שאני רוצה מדינה יהודית עצמאית ושאינני מסכימה עם הספר הלבן ועם מדיניות ההבלגה של ה'הגנה', שלדעתי לא עושה מספיק. הקול שמאחורי השמיכה המשיך לשאול: מה תעשי אם ההורים שלך יתנגדו? האם את יודעת במה כרוכה החברות במחתרת? האם את מוכנה להתמודד עם הסכנות הרבות ואולי אפילו לשלם בחיים על הפעילות המחתרתית? עניתי כמיטב יכולתי. בסופה של השיחה נאמר לי לחכות לתשובה. כנראה שהנחתי את דעתם של המראיינים כי בספר ימים אחר כך ניגש אלי בחור שקבע לי פגישה עם האחראי שלי.

איזו הכשרה עברת אחרי שהתקבלת?

התחלתי לפעול בתוך תא של שלושה חברים ומדריך אחראי. פעילות התא הייתה בהתחלה בעיקר דיונים על אידאולוגיה, בהמשך הדבקת כרוזים, חומר הפצה והסברה לתיבות דואר ולבסוף גם שימוש בנשק ומטווחים שהיו חיוניים לפעולות. בהמשך השתתפתי בפיצוץ גשר נעמן ובהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה."        

תערוכה מיוחדת לכבוד יום ירושלים

 לטעום, לנשום, לחלום

מסע באומנות הקלאסית דרך שערי העיר העתיקה בירושלים.

תערוכה מיוחדת של רישומים וציורים של העיר העתיקה בירושלים וסביבותיה, פרי מכחולה של הציירת שירלי סיגל.

התערוכה תוצג במוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, תל אביב. הפתיחה ביום ירושלים, כ"ח אייר תשע"ד, 28/5/14, בשעה 18:00, היום בו מציינים וחוגגים את שחרור העיר העתיקה. תערוכת ציורים זו הוצגה בלונדון וזכתה לשבחים רבים וזו הפעם הראשונה שבה היא מוצגת בישראל. התערוכה תנעל ב- 28/8/14.

ציירים רבים ומפורסמים ציירו את ירושלים וניסו לתפוס את קסמה. שירלי ילידת העיר ירושלים; זהו ביתה; היא מכירה כל רחוב, סמטה וגינה. במהלך שנה שלמה, היא סיירה בין הרחובות, רשמה וצילמה, טעמה והריחה, נגעה וליטפה במבט ובמגע את האבנים העתיקות החובקות בתוכן היסטוריה רווית חלומות ומשאלות.

ירושלים היא עיר חיה ונושמת, חיי היומיום מוצאים ביטוי של יופי ועידון בקווים ובצבעים בציוריה; אנו רואים אנשים עומדים בתור, משחקים שש-בש, רוכלים בשוק, מתפללים או משוחחים עם חבר. חתולים נוברים במכולות אשפה; אבנים עתיקות הנושאות זכר לימים רחוקים ועליהן סימני נזילות מים או סימני מלחמה בדמות חורי כדורים; צינורות מים וכבלים מדלדלים מקירות מבנים קולוניאליים מהודרים.

שירלי, משתמשת בכלים ובטכניקות שונות כצבעי שמן, דיו, עפרונות וצבעי מים. סגנון הציור הוא 'מציאות דמוית חלום' (dreamlike realism) החלום חודר ומתפשט לסצנות ממשיות, כאילו בוקע אל המציאות מתוך הערפל. הציור חושף את יכולתה של האמנית לתאר רגשות או פרטים אדריכליים, תשומת הלב לפרטים הקטנים, הסדקים באבן, הקמט בבד, מבט העיניים וחיוך נסתר של הדמויות, מאפשר לנו להרגיש ולחיות את הרגע.

האירועים והאתרים המצוירים סוחפים את המתבונן לחוש את דופק העיר, דרך סמטאותיה המרוצפות אבן, רחובותיה הצרים ושעריה. כמו אויר הזורם בדרכי הנשימה, האנשים הזורמים דרך הפתחים והשערים מפיחים חיים בעיר ההיסטורית. זהו פסיפס של תרבויות משולבות זו בזו, החיות זו לצד זו.

היצירות מספקות חור הצצה שמגרה את סקרנותנו ואת רצוננו לגלות את החיים הרוחשים בין החומות העתיקות.

במשפחתה של שירלי היה לוחם חירות, פתחיה זליבנסקי, שלחם עם כוחות לח"י, בירושלים, בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה.

לירושלים מקום חשוב בתולדות לח"י, סמל המחתרת הוא היד המקופלת לשבועה- אם אשכח ירושלים...

הרישומים והציורים המיוחדים אוצרים בתוכם את העבר, ההווה וגם חלומות לעתיד של דו קיום ושלום.

לואיז לוזון וענבר קוונשטוק – אוצרות התערוכה

גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".

ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.

יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]

"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".

אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.

נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.

"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.

הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".

ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.

אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:

עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  

לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.

                                                                                    חג עצמאות שמח!

---

[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655

           יוצאים מהמחתרת - חוגגים 66 שנות עצמאות למדינת ישראל

 יום העצמאות - יום שלישי 6/5, ו' אייר 

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות כל שעה עגולה.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה  עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.

הביקור ביום זה ללא תשלום

שעות הפעילות הן בין 8:30 - 16:00

יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:

03-6820288   או   03-6837582

מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.

מיומנו של אסיר בחג החירות

 עם בוא האביב ולקראת חג הפסח הקרב ובא רצינו להביא לכם קטע ממכתב שכתב חבר לח"י יהושע זטלר אל אהובתו, לוחמת המחתרת בלה שכטר ב-1946. יהושע היה אז אסור בכלא ירושלים וכך הוא מתאר את מראות האביב מבעד לסורגים ואת ציון חג הפסח בכלא[1]:

"ילדונת יקרה,

אביב! צריך לשמוח! כותב אנוכי וקרני שמש האביב חודרות מבעד לסורגים ומשתעשעות על הניר הכתוב. מה נאה ומה נחמד האביב. שמש חמה, אורה ודיצה, הכל כה צוהל ופורח. אך הסורגים הארורים... תבואנה קרני השמש, תחדורנה, תפרוצנה סורג ורשת... אך עם כל הרצון הטוב נשברות הן בדרכן ובהגיען אלינו תבאנה מבוישות במקצת, שבורות ורצוצות כסימני הסורגים והרשת.

יקירתי, עתה אחרי הביקור צר לי. כה מעט זכיתי לראותך ופחות מזה לשוחח עמך. עתה יותר מתמיד חסר אני למשהו חם ולבבי, למילים טובות, לנשיקותייך וללטיפותייך, ילדונת שלי.

נעתר הקצין לבקשת חברי והתאספנו כולנו בחדר אחר, הרימונו כוסות יין (זה החג היחיד שיש יין) וברכנו איש את אחיו. בקשוני להרים כוסית ולא ידעתי מה לומר. החבר'ה ציפו לנאום ופי נסגר כבמסגר ולא הגיע מאומה. לחשתי משהו. לא אזכור. חירות! ומה אומר אחרת? בתנועה הריקונו את הכוסות ולאחריהן החדשות. ושוב ברכה ושוב כוסות. וכטוב האנשים ביין שמחו והתלוצצו והקולות בקעו שחקים וקירות. אף אני, למרות האיפוק שחשתי, רציתי להשתכר, רציתי לשכוח, לשמוח, לשמוח לחייך.

כשעתיים תמימות בילינו כך ולאחר מכן הלכו כולם לחדר הכללי בו מתאספים כל היהודים לאכול ולהתפלל בחג. אני נכנסתי לחדרי לכתוב את המשך מכתבי. ראשי סחרחר במקצת כתב ידי נוראי בוודאי ומטושטש, סלחי לי יקירתי..."  

אותה שנה הועבר יהושע לכלא עכו וברח אל חירותו בפריצת האצ"ל. גם בלה זכתה בחירות לאחר שישבה ארבע שנים בכלא בית לחם. השניים נישאו על ידי אבי האסירים הרב אריה לוין, ונולדו להם שתי בנות וארבעה נכדים.

                                                                  בברכת חג שמח וכשר לכולנו,

                                                                 צוות מוזיאון לח"י

---

[1] מתוך לוחם חירות ירושלים זיכרונותיו של יהושע זטלר. תל אביב 2007. עמ' 319 - 320

ניסיון ההתקשרות של לח"י עם גרמניה הנאצית

 אחת הסוגיות השנויות במחלוקת לגבי לח"י היא המגעים של המחתרת עם גרמניה הנאצית. אנשי לח"י אינם מכחישים כי מגעים כאלה אכן התקיימו אולם לטענתם הם היו רחוקים מלהיות "ברית עם הרייך הגרמני והשטן הנאצי" כפי שנטען בחוגים מסוימים ביישוב. כדי להבין את פשר הקשר עם גרמניה יש להסביר את הדברים ביסודיות ולשם כך עלינו לחזור לגרמניה של שנות השלושים.

עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון עולה גם שאלת היהודים. באותה העת היו בהנהגה הגרמנית שני פתרונות למה שהם קראו "בעיית יהודי אירופה" הראשון – השמדתם הגמורה של היהודים, השני – גירושם מאירופה למקום אחר. לישוב היהודי בארץ ישראל ברור היה  שיהודי אירופה בסכנה ומנהיגים שונים ניסו ליצור קשר עם נציגים גרמנים על מנת להעבירם ארצה. שניים מהניסיונות הללו אפילו הצליחו.

·        ב-1933 מארגן חיים ארלוזרוב "הסכם העברה" בין הסוכנות היהודית לשלטונות הנאצים. ההסכם מאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם, ומצליח להציל 50,000 יהודים שעלו לארץ בעליה חמישית.

·        לפני פרוץ המלחמה יוזם המנהיג הרוויזיוניסטי הרמן סגל קשר עם הגרמנים וחותם איתם על הסכם שמביא להצלת חייהם של יהודי דנצינג ואף להעברת רכושם לארץ ישראל.

שנת 1941 מגיעה והשמועות שמגיעות לארץ מאירופה הולכות ונעשות יותר ויותר מדאיגות. "יאיר", כמו כולם, יודע שמצבם של היהודים בכי רע. הם מגורשים ממקומות העבודה, נעקרים מבתיהם, מאבדים את רכושם, נכלאים בגטאות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה. בלבו מקננת חרדה מהבאות והוא סבור כי יש למצוא הסדר עם גרמניה "צריך להתחיל לדבר עם הגרמנים" הוא אומר לחבריו "כמו שעשו מנהיגי היישוב שנים אחדות קודם לכן".

יאיר רוצה לשכנע את הגרמנים לרכז את היהודים בארץ ישראל. הוא אינו בטוח שישתכנעו אבל חושב שחובה לנסות, לכן הוא מנסה לבוא במגע עם הגרמנים ולהציע להם את תכניתו. לשם כך הוא שולח את חבר המחתרת נפתלי לובינצ'יק לביירות, לפגישה עם נציג משרד החוץ הגרמני. לובינצ'יק מציג לגרמני את התכנית  -  פתרון "בעיית היהודים" באמצעות פינויים לארץ ישראל והקמת כוח צבאי יהודי שיסיע לכבוש את הארץ מידי הבריטים. הנציג מקשיב בנימוס ובזאת תם העניין. אפשר לשער כי הוא ראה את היהודי, חבר המחתרת הקטנה, המציע לו את העברתה של יהדות אירופה לארץ ישראל תמורת כיבוש הארץ מידי הבריטים  - כלא יותר מאנקדוטה משעשעת.  

באותה שנה נתפס לובינצ'יק על ידי הבולשת, נכלא במזרע, מועבר לאפריקה ושם נפטר ממחלה. יאיר לא מוותר על רעיון ה"טרנספר היהודי". הוא שולח את נתן ילין מור לסוריה לנסות להיפגש עם נציגים גרמנים אבל לפני שנעשה משהו ילין מור נאסר ונכלא בלטרון. בזאת תמה הפרשה של קשרי לח"י עם גרמניה.

חשוב לציין כי בשעה שיאיר הגה את רעיון הקשר עם גרמניה לא היה לו, כמו לאף אחד אחר, שמץ של מושג מהו גודל האסון העומד להתחולל באירופה. הוא גם לא ידע מאומה על "הפיתרון הסופי". ועידת ונזה נערכה רק ב-20 בינואר 1942. בראש מעייניו של יאיר עמד רק גורלו של העם היהודי והצלתו. כל הניסיונות להעליל על יאיר ועל לח"י את האשמה שהתחברו עם השטן הנאצי הן מרושעות בדיעבד, לאחר שהכל יודעים מה עולל היטלר לעם היהודי. בזמן שיאיר נקט בצעד זה לא העלה עדיין איש בדעתו שתיתכן הזוועה שאכן התרחשה.