גיוס לוחמי לח"י לצה"ל

 לאחר עזיבתם של הבריטים את הארץ ברור היה ללוחמי לח"י שבמסגרת מדינת ישראל לא יהיה מקום לארגון לוחם נפרד. בגיליון "המעש" מאותה תקופה נכתב: "במדינה חופשית אין כל צורך וכל הצדקה למחתרת ובמידה והמרות העברית תהיה עצמאית וחופשית - נהיה אזרחיה, נהיה חייליה".

ביישוב שהתארגן לחיים ממלכתיים פעלה לשכת הגיוס שהכינה מסגרת לצבא. לוי אשכול וישראל גלילי ממפקדת הגיוס ניהלו עם מרכז לח"י משא ומתן באשר לצורת ההתגייסות של לוחמי לח"י לצה"ל. ההתלבטות היתה בין גיוס קולקטיבי של גדוד על מפקדיו או פיזור החטיבה הלוחמת והתגייסות אינדיבידואלית. רוב אנשי לח"י דרשו גיוס בצוותא - לאחר שלחמו יחד בשנים הקשות של המחתרת רצו להמשיך וללחום זה לצד זה גם בצה"ל.

יום העברת כוחות לח"י לצה"ל נקבע ל-29.5.48, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה. הלוחמים התייצבו קבוצות-קבוצות במחנה הקלט בקריית מאיר, ויחדיו חברו לתקן מלא של גדוד חיל רגלים. יעקב בנאי נזכר במעמד זה:[1]

"כל קבוצה עברה על יד שולחן בו נרשמו ונלקחו מהם פרטים. עדיין מורגשים ההרגלים הישנים, הרגלי המחתרת. כמעט כל אדם משנשאל "מה שמך וכתובתך", מהסס לרגע ולאחר מכן מבין שיש צורך בפרטים אישיים אלה בצבא. הוא מתכופף ולוחש את שמו וכתובתו כדי שלא יישמע על ידי זרים. קשה להתרגל לא להיות חייל אלמוני".

אותו יום נערך הכנס הגלוי הראשון והאחרון של כל אנשי לח"י - העלייה הרשמית מהמחתרת. במגרש הגדול בשייך מוניס נערך המפקד. בפעם הראשונה התייצבו כל אנשי לח"י יחד, ובשורות, ולעיני השמש, ראו לנגד עיניהם את השלישייה של מרכז לח"י: מיכאל, גרא ואלדד.

נשמעה פקודת "דום" ואנשי המרכז צעדו אל מפקד החטיבה יעקב בנאי.

"גדוד לוחמי חירות ישראל לפקודתך!" קרא הגדוד.

הדגל הונף והלוחמים פתחו בשירת "חיילים אלמונים".

ישראל אלדד קרא דברי אזכרה ליאיר וללוחמים שנפלו בשנות המאבק בבריטים. כשסיים נשמעה הפקודה "לזכרם אש" וכיתת קלעים במדים ירתה שלוש אלומות.

אל הרמקול ניגש גרא וקרא את פקודת היום:

עד היום היינו חיילים אלמונים בלי מדים. היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים, אולם הדגל המתנופף מעל ראשינו – לא יוחלף. המטרה לא השתנתה. ואמת הם דברי יאיר בהמנון אשר הושר על ידינו: "כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות".  

לוחמי לח"י הצטרפו לחטיבה שמונה של צבא ההגנה לישראל ולקחו חלק מכריע בקרבות הרבים של החטיבה במלחמת העצמאות.

                                                                                    חג עצמאות שמח!

---

[1] מתוך חיילים אלמונים, יעקב בנאי עמ' 655

           יוצאים מהמחתרת - חוגגים 66 שנות עצמאות למדינת ישראל

 יום העצמאות - יום שלישי 6/5, ו' אייר 

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות כל שעה עגולה.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה  עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.

הביקור ביום זה ללא תשלום

שעות הפעילות הן בין 8:30 - 16:00

יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:

03-6820288   או   03-6837582

מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רחוב שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.

מיומנו של אסיר בחג החירות

 עם בוא האביב ולקראת חג הפסח הקרב ובא רצינו להביא לכם קטע ממכתב שכתב חבר לח"י יהושע זטלר אל אהובתו, לוחמת המחתרת בלה שכטר ב-1946. יהושע היה אז אסור בכלא ירושלים וכך הוא מתאר את מראות האביב מבעד לסורגים ואת ציון חג הפסח בכלא[1]:

"ילדונת יקרה,

אביב! צריך לשמוח! כותב אנוכי וקרני שמש האביב חודרות מבעד לסורגים ומשתעשעות על הניר הכתוב. מה נאה ומה נחמד האביב. שמש חמה, אורה ודיצה, הכל כה צוהל ופורח. אך הסורגים הארורים... תבואנה קרני השמש, תחדורנה, תפרוצנה סורג ורשת... אך עם כל הרצון הטוב נשברות הן בדרכן ובהגיען אלינו תבאנה מבוישות במקצת, שבורות ורצוצות כסימני הסורגים והרשת.

יקירתי, עתה אחרי הביקור צר לי. כה מעט זכיתי לראותך ופחות מזה לשוחח עמך. עתה יותר מתמיד חסר אני למשהו חם ולבבי, למילים טובות, לנשיקותייך וללטיפותייך, ילדונת שלי.

נעתר הקצין לבקשת חברי והתאספנו כולנו בחדר אחר, הרימונו כוסות יין (זה החג היחיד שיש יין) וברכנו איש את אחיו. בקשוני להרים כוסית ולא ידעתי מה לומר. החבר'ה ציפו לנאום ופי נסגר כבמסגר ולא הגיע מאומה. לחשתי משהו. לא אזכור. חירות! ומה אומר אחרת? בתנועה הריקונו את הכוסות ולאחריהן החדשות. ושוב ברכה ושוב כוסות. וכטוב האנשים ביין שמחו והתלוצצו והקולות בקעו שחקים וקירות. אף אני, למרות האיפוק שחשתי, רציתי להשתכר, רציתי לשכוח, לשמוח, לשמוח לחייך.

כשעתיים תמימות בילינו כך ולאחר מכן הלכו כולם לחדר הכללי בו מתאספים כל היהודים לאכול ולהתפלל בחג. אני נכנסתי לחדרי לכתוב את המשך מכתבי. ראשי סחרחר במקצת כתב ידי נוראי בוודאי ומטושטש, סלחי לי יקירתי..."  

אותה שנה הועבר יהושע לכלא עכו וברח אל חירותו בפריצת האצ"ל. גם בלה זכתה בחירות לאחר שישבה ארבע שנים בכלא בית לחם. השניים נישאו על ידי אבי האסירים הרב אריה לוין, ונולדו להם שתי בנות וארבעה נכדים.

                                                                  בברכת חג שמח וכשר לכולנו,

                                                                 צוות מוזיאון לח"י

---

[1] מתוך לוחם חירות ירושלים זיכרונותיו של יהושע זטלר. תל אביב 2007. עמ' 319 - 320

ניסיון ההתקשרות של לח"י עם גרמניה הנאצית

 אחת הסוגיות השנויות במחלוקת לגבי לח"י היא המגעים של המחתרת עם גרמניה הנאצית. אנשי לח"י אינם מכחישים כי מגעים כאלה אכן התקיימו אולם לטענתם הם היו רחוקים מלהיות "ברית עם הרייך הגרמני והשטן הנאצי" כפי שנטען בחוגים מסוימים ביישוב. כדי להבין את פשר הקשר עם גרמניה יש להסביר את הדברים ביסודיות ולשם כך עלינו לחזור לגרמניה של שנות השלושים.

עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון עולה גם שאלת היהודים. באותה העת היו בהנהגה הגרמנית שני פתרונות למה שהם קראו "בעיית יהודי אירופה" הראשון – השמדתם הגמורה של היהודים, השני – גירושם מאירופה למקום אחר. לישוב היהודי בארץ ישראל ברור היה  שיהודי אירופה בסכנה ומנהיגים שונים ניסו ליצור קשר עם נציגים גרמנים על מנת להעבירם ארצה. שניים מהניסיונות הללו אפילו הצליחו.

·        ב-1933 מארגן חיים ארלוזרוב "הסכם העברה" בין הסוכנות היהודית לשלטונות הנאצים. ההסכם מאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל תוך שמירה על חלק מהונם, ומצליח להציל 50,000 יהודים שעלו לארץ בעליה חמישית.

·        לפני פרוץ המלחמה יוזם המנהיג הרוויזיוניסטי הרמן סגל קשר עם הגרמנים וחותם איתם על הסכם שמביא להצלת חייהם של יהודי דנצינג ואף להעברת רכושם לארץ ישראל.

שנת 1941 מגיעה והשמועות שמגיעות לארץ מאירופה הולכות ונעשות יותר ויותר מדאיגות. "יאיר", כמו כולם, יודע שמצבם של היהודים בכי רע. הם מגורשים ממקומות העבודה, נעקרים מבתיהם, מאבדים את רכושם, נכלאים בגטאות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה. בלבו מקננת חרדה מהבאות והוא סבור כי יש למצוא הסדר עם גרמניה "צריך להתחיל לדבר עם הגרמנים" הוא אומר לחבריו "כמו שעשו מנהיגי היישוב שנים אחדות קודם לכן".

יאיר רוצה לשכנע את הגרמנים לרכז את היהודים בארץ ישראל. הוא אינו בטוח שישתכנעו אבל חושב שחובה לנסות, לכן הוא מנסה לבוא במגע עם הגרמנים ולהציע להם את תכניתו. לשם כך הוא שולח את חבר המחתרת נפתלי לובינצ'יק לביירות, לפגישה עם נציג משרד החוץ הגרמני. לובינצ'יק מציג לגרמני את התכנית  -  פתרון "בעיית היהודים" באמצעות פינויים לארץ ישראל והקמת כוח צבאי יהודי שיסיע לכבוש את הארץ מידי הבריטים. הנציג מקשיב בנימוס ובזאת תם העניין. אפשר לשער כי הוא ראה את היהודי, חבר המחתרת הקטנה, המציע לו את העברתה של יהדות אירופה לארץ ישראל תמורת כיבוש הארץ מידי הבריטים  - כלא יותר מאנקדוטה משעשעת.  

באותה שנה נתפס לובינצ'יק על ידי הבולשת, נכלא במזרע, מועבר לאפריקה ושם נפטר ממחלה. יאיר לא מוותר על רעיון ה"טרנספר היהודי". הוא שולח את נתן ילין מור לסוריה לנסות להיפגש עם נציגים גרמנים אבל לפני שנעשה משהו ילין מור נאסר ונכלא בלטרון. בזאת תמה הפרשה של קשרי לח"י עם גרמניה.

חשוב לציין כי בשעה שיאיר הגה את רעיון הקשר עם גרמניה לא היה לו, כמו לאף אחד אחר, שמץ של מושג מהו גודל האסון העומד להתחולל באירופה. הוא גם לא ידע מאומה על "הפיתרון הסופי". ועידת ונזה נערכה רק ב-20 בינואר 1942. בראש מעייניו של יאיר עמד רק גורלו של העם היהודי והצלתו. כל הניסיונות להעליל על יאיר ועל לח"י את האשמה שהתחברו עם השטן הנאצי הן מרושעות בדיעבד, לאחר שהכל יודעים מה עולל היטלר לעם היהודי. בזמן שיאיר נקט בצעד זה לא העלה עדיין איש בדעתו שתיתכן הזוועה שאכן התרחשה. 

יחסים מסוכנים - לח"י וה"הגנה"

לח"י וה"הגנה" – כשמשווים בין ההשקפות, המטרות ודרכי הפעולה של שני הארגונים נדמה כי פעורה ביניהם תהום שאינה ניתנת לגישור, אולם בבדיקה יסודית יותר מתברר כי לאורך שנות המנדט התקיימה בין נציגי שתי המחתרות הידברות שהניבה לעתים הבנות והסכמות.

כבר בתחילת דרכה של לח"י הורגש עימות חריף עם ההגנה, כאשר אנשי הארגון חטפו חשודים בהשתייכות ללח"י, חקרו אותם תוך עינויים קשים והצליחו לאסוף מידע רב על המחתרת החדשה. בד בבד עם הרדיפות, נקטה ההגנה גם גישה מתונה יותר. היא הציעה ליאיר מקלט מפני הבולשת הבריטית באחד הקיבוצים, זאת בתנאי שיפסיק את פעילות המחתרת. יאיר כמובן, סירב בתוקף.   

שיתוף הפעולה הראשון בין לח"י והגנה נוצר ב - 1943 במחנה המעצר בלטרון בו היו כלואים חברים משתי המחתרות. בין שני האסירים - חבר מרכז לח"י נתן ילין מור וחבר הפלמ"ח וקיבוץ חניתה דן רם, נרקמו קשרי ידידות שהתפתחו לשיחות על הצורך למצוא דרך לשיתוף פעולה ולתיאום בין שני הארגונים. האמון בין השניים היה כה רב עד שילין מור הציע לרם להשתתף בבריחתם של לוחמי לח"י ממחנה המעצר דרך מנהרה. מפקדת ההגנה אמנם דחתה את ההצעה אך הקשר בין שני הארגונים נשמר כפי שמספר נתן ילין מור בספרו "לוחמי חירות ישראל":

"הבעתי את צערי על כך. ביקשתי (מדן רם) שיכתוב אל הממונים עליו בחוץ, ויסביר להם בשמי, שאנו בורחים מהמעצר, אם נצליח, בשביל להילחם נגד השלטון הזר. רק נגדו. השליטה הפנימית ביישוב אינה מעניינת אותנו. אין בדעתנו לעשות דבר נגד "המוסדות הלאומיים", אבל אם ייעשה מצידם ניסיון למנוע בעדנו מלהילחם, או שימשיכו לשמש מגן לבריטים, נהיה נאלצים להתגונן... בטוחני שדן רם מילא את בקשתי והעביר את דברי במדויק אל הממונים עליו". (עמ' 131)

דן רם המשיך לשמש כמקשר בין לח"י להגנה על מנת למנוע עימותים ולהגיע להבנות בין הצדדים. במסגרת ההבנות הללו הוסכם כי ילין מור יקיים קשר קבוע עם אחדים מהאישים הבכירים של ההגנה. ואכן, מגעים קבועים התקיימו בין ילין מור ואליהו גולומב, ראש ה"הגנה".

לזמן מה לא היו עימותים בין שני הארגונים אך ב-1944 התגלעו שוב חילוקי דעות. לאחר ההתנקשות בלורד מוין דרשה ההגנה מלח"י שתחדל מכל פעילות. ילין מור, שניהל את המשא ומתן מול גולומב דחה את הדרישה והכריז שלח"י תגיב בחומרה לכל התנכלות. לח"י אמנם לקחה על עצמה הפוגה בפעולות עד לסיום משפט קהיר אולם חזרה לפעילות מיד לאחר מכן. ההגנה הגיבה שוב בהכאות וחטיפות של אנשי לח"י, החמורה שבהן חטיפתו של מתתיהו פלאי (טודי). פגישה דחופה נקבעה בין ילין מור וגולומב, גם עליה מספר ילין מור בספרו:

"נטלתי כיסא והעברתיו אל הקצה המרוחק של השולחן. גולומב הסתכל בתנועותיי בתימהון. הוא תמה עוד יותר כאשר ראה אותי שולף אקדח ומניחו על השולחן. לא נעלם מעיניו כי האקדח דרוך.

"מה זה נתן, הפגנה?"

 "אם אתה רוצה לקרוא לזה הפגנה, שיהיה כך". (עמ' 235)

גם אם הפגישה היתה מתוחה הרי שהבנות הושגו בסופו של דבר וטודי שוחרר תוך מספר ימים.

מותו של גולומב ב-1945 קטע את הקשר בין שתי המחתרות אולם עם סיום מלה"ע השנייה, עליית ממשלת הלייבור והקמת תנועת המרי חודשו הפגישות ושלושת ארגוני המחתרת איחדו את הכוחות הלוחמים כנגד הבריטים. תנועת המרי היתה למעשה התקופה היחידה בה חלקו ה"הגנה" ולח"י את אותה המטרה ובאותם האמצעים.  

סטירת לח"י בשרונה

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליכי השימור והשחזור במתחם שרונה השוכן בלב תל אביב סמוך לקריה. המתחם, שהיה בעבר מושבה חקלאית, טמפלרית ומתעתד להיות אחד ממוקדי התרבות, הבילוי והפנאי של תל-אביב, שימש בתקופת המנדט כמחנה צבא ומשטרה בריטים.

המשטרה הבריטית הניידת שישבה בשרונה, נחשבה ליחידה המובחרת ביותר של משטרת המנדט. היא צוידה בשיריוניות שחומשו בתותח 2 ליטראות ועיקר פעילותה היה מול הישוב היהודי,  בדיכוי פעולת המחתרות, דבר שהביא לכך שהישוב רחש לה איבה רבה.

המחנה הצבאי המבוצר בשרונה היה יעד למספר מתקפות של המחתרות. אחת ההתקפות הידועות היא של הפלמ"ח וההגנה במסגרת תנועת המרי בה נהרגו בהתקלות עם השוטרים הבריטים ארבעה חברים ועל שמם רחוב הארבעה.

הפעולה של אנשי לח"י התרחשה ב-25 באפריל 1947, כשחוליית לח"י חדרה למרכז המשטרה הבריטית ופוצצה בו מכונית תופת.

בבוקר יום זה השתלטו אנשי לח"י על מכונית קטנה של מחלקת הטלפונים, החרימו את תעודות הנוסעים וביצעו בהן כמה "תיקונים". כמה שעות לאחר מכן הגיעו לשער המחנה בשרונה שני לוחמי לח"י – יששכר הוברמן (יעקב) ורחמים אלבלק (ג'ימי)- והציגו את עצמם כטכנאי ונהג שבאו לתקן קו טלפון מקולקל. לאחר שתעודות ה"טכנאים" נמצאו תקינות הורשו השניים להיכנס פנימה. הם החנו את המכונית במרכז המחנה וכבר הביאו כלי עבודה וסולם, אך לפני שיתחילו בתיקון ביקשו לצאת ולבדוק "אם אין סיבת הקלקול טמונה בחוץ". גם הפעם הניחו להם הזקיפים לנוע כאוות נפשם והם יצאו החוצה ומיהרו להסתלק מהמקום.

בשעה 11:00 אירעה התפוצצות אדירה שזעזעה את כל הסביבה. בתוך סליל ענק של חוטי טלפון שהיה בתוך המכונית הוחבא חומר נפץ במשקל של חצי טון שהופעל באמצעות שעון השהייה. קצינים ושוטרים נהרגו ונפצעו. משרדים, מכוניות ומחסן נשק נהרסו, ויותר מכל- נפגע המוניטין של המבצר השמור והמוגן של השלטון הבריטי.          

מושבה שלווה שהפכה ליעד למתקפות של המחתרות - שרונה

הלך לעולמו בנימין גפנר

אתמול, כ"ז אלול תשע"ג 1.9.13, הלך לעולמו לוחם הלח"י בנימין גפנר והוא בן 99 שנים. פטירתו היא הזדמנות להזכיר כמה עובדות שיתארו את פועלו ומהלך חייו הסוערים וימחישו את אופיו המיוחד של בנימין.

·        הוא התייתם מהוריו בגיל 6. דודתו גידלה אותו ואת אחותו, שהיתה זמרת ושחקנית יפהפייה. הדודה והאחות נרצחו באושוויץ.

·        הוא עלה ארצה ב-1936, לאחר שסיים את לימודיו כמהנדס-אגרונום באוניברסיטת ננסי שבצרפת. עם עלייתו הצטרף לאצ"ל, נאסר וישב 26 חודשים בעכו ובמזרע.

·        עם הפילוג הצטרף ללח"י אך בהיעדר קשר הצטרף לצבא הבריטי והשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה.

·        ב-1943 התנדב ליחידה סודית שפעלה עמוק בשטח הגרמני להצלת טייסים ושבויים. היחידה היתה אחראית להצלתם של 240 קציני בנות הברית מחוף האויב.

·        ב-1944 נפגש פעמיים עם אליהו גולומב בעניין ארגון עצמי להצלת יהודים באירופה, אך גולומב סירב לפעול ללא רשות הבריטים.

·        הוא חזר ללח"י, יצא להכנת מבצע לורד מוין ומשם המשיך ללחימה באיטליה. כשהשתחרר מהצבא "סחב" מהמחנה באיטליה תחנת שידור והגניב אותה ארצה. היתה זו התחנה ששימשה את גאולה כהן ונפלה לידי הבריטים עם מאסרה.

·        ב-1945 נאסר, הוגלה לסודן ולאריתריאה והוחזק 100 יום בבידוד מוחלט. כשחזר למחתרת ניהל קורסים לכתבי סתר, פרסם עשרה משיריו ב"המעש" וב"חזית הנוער", והשתתף בפיצוץ שיירה בריטית בתל-ליטווינסקי.

·        לאחר קום המדינה תיעד והקליט יותר מ-200 אנשי לח"י כדי להנציח את פועלם. כמו כן ראיין קציני בולשת בריטים על מלחמתם באנשי לח"י.

·        ברבות הימים הפך בנימין למו"ל של הוצאת הספרים "לדורי". הוא ערך ותרגם ספרים רבים, ובהיותו בן 95 פרסם את ספרו "בלב הולם ובחרב שלופה."

בנימין הותיר אחריו ארבעה ילדים

יהי זכרו ברוך!