יצחק שמיר איננו עוד...


יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, נולד ב-1915 בעיירה הפולנית רוז'ינאי, להורים ציונים שומרי מסורת. בגיל 14 הצטרף לתנועת בית"ר התחנך בבתי הספר של "תרבות" וסיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית בביאליסטוק. לאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה בורשה. בשנת 1935 הפסיק שמיר את לימודיו ועלה לארץ ישראל. בהגיעו לארץ החל בלימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אך תוך זמן קצר התמקד בפעילות במחתרת האצ"ל.
ב-1940 בעקבות הפסקת פעולות האצ"ל נגד הצבא הבריטי פרש מן הארגון והיה שותף בהקמת מחתרת לח"י בהנהגתו של אברהם (יאיר) שטרן. את כינויו המחתרתי "מיכאל" בחר בהשראת מייקל קולינס, איש המחתרת האירית. ב-1941 נעצר שמיר על-ידי הבריטים ונכלא במחנה המעצר "מזרע" בעכו. שנתיים מאוחר יותר, לאחר הירצחו של יאיר על ידי הבריטים, ברח והפך להיות אחד ממפקד לח"י. יחד עם נתן ילין מור וישראל אלדד הקים את מרכז לח"י שריכז את הפעילות הארגונית של המחתרת והיה אחראי לזרוע הלוחמת.
ב-1946 נעצר שנית והוגלה לאריתריאה שבאפריקה, גם משם ברח כעבור שלושה חודשים. שמיר חזר לישראל ימים ספורים לאחר קום המדינה במאי 1948, עם פירוק המחתרות.
ב-1955 גויס למוסד ופעל כסוכן באירופה. ב-1970 הצטרף לתנועת "חרות", בראשותו של מנחם בגין והתמנה לראש מחלקת העלייה ולאחר מכן לראש מחלקת הארגון. ב-1973 נבחר מטעם מפלגת הליכוד לראשונה לכנסת, והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון.
אחרי המהפך ב-1977 נבחר ליו"ר הכנסת. במסגרת תפקידו אירח בכנסת את נשיא מצרים, אנואר סאדאת. ב-1980 התמנה לשר החוץ בעקבות התפטרותו של משה דיין.
באוגוסט 1983, בעקבות פרישתו של בגין מהחיים הפוליטיים, נבחר שמיר לראש הממשלה ולמנהיג הליכוד. אחרי הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, הקימו הליכוד והעבודה את ממשלת האחדות הלאומית. על-פי הסכם הרוטציה, שימש שמיר כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה ולאחר שנתיים הפך לראש הממשלה, כאשר החליף את שמעון פרס. בתקופת כהונתו הזו כראש ממשלה פרצה האינתיפאדה הראשונה.
אחרי הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשות שמיר, הפעם ללא רוטציה. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991, הנהיג שמיר מדיניות של איפוק, שזכה בכך להערכה רבה מארה"ב. בתום מלחמת המפרץ ותחת לחץ אמריקאי כבד, יצא שמיר בראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד באוקטובר 1991. במהלך הוועידה ובשיחות המשא-ומתן שנוהלו לאחריה, התווה מדיניות של האטת המשא-ומתן, מתוך רצון להימנע מוויתורים ושמירה על ההתיישבות הישראלית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.
בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין לקראת הבחירות ב-1999 הודיע שמיר כי הוא פורש מהליכוד.
ביולי 2011 הלכה לעולמה רעייתו שולמית שמיר ז"ל, לה נישא ב-1944. היא הייתה בת 88 במותה. לבני הזוג שני ילדים וחמישה נכדים.

יהי זכרו ברוך

 תנועת המרי הולמת - פיצוץ גשר נעמן

לאחר תום מלחמת העולם השנייה שררה אכזבה קשה בישוב מהעמדה האנטי ציונית הנוקשה שהפגין המנדט הבריטי. אלפי ניצולי שואה התדפקו על שעריה של ארץ ישראל בבקשה לאישור עליה ונענו בשלילה. מפלגת הלייבור החדשה הודיעה כי בארץ ישראל יהיה רוב ערבי ומספר היהודים בה לא יעלה על שליש מכלל האוכלוסייה. במצב זה חברו יחד ה"הגנה", "אצ"ל" ולח"י והוקמה ב-1.11.1945 'תנועת המרי העברי' שמטרתה מרי נגד המנדט הבריטי. הפיקוד היה באמצעות ועדה משותפת של נציגי המחתרות שנקראה ועדת X. הדרג המדיני קבע שמן ההכרח לנקוט פעולות חבלה ותגמול נגד מטרות בריטיות, אך יש להיזהר כל האפשר מקרבנות בנפש. תנועת המרי תקפה תחנות מכ"ם בריטיות שהוקמו לאורך החוף כדי לאתר ספינות מעפילים, שדות תעופה בריטים ותחנות רכבת. ביטאון 'המעש' הודיע בהתרגשות, לאחר זמן רב בו תקפו המחתרות זו את זו, על הקמת התנועה בתקווה כי "המרי העברי יאחד את כל העם במאבק על קיומו".

אחת מפעולות לח"י בזמן תנועת המרי העברי היתה פיצוץ גשר "נעמן" שליד עכו ב-2 באפריל 1942. הגשר היה אובייקט חשוב בעורק התחבורה בין סוריה שבצפון לבין מצרים שבדרום. התכנית היתה לפוצץ את הגשר וגם לחבל במסילה לאורך עשרות מטרים דרומה לו. האחראי על פיצוץ הגשר היה "הקולחוזניק" (יעקב בנטוב). האחראי על החבלה במסילת הברזל היה נדב (משה ערמוני) ועמו שתי לוחמות – חנה ערמוני וחנה מרפיש.

הלילה החל בפעולת הסחה, כשזוג חברי לח"י התקרב לעבר הנוטר הערבי שעל הגשר. הם דיברו ערבית בקול רם וכשהגיעו אליו כבלוהו בידיו וברגליו. ההכנות לביצוע שני חלקי התכנית הושלמו עד מהרה. המוקשים הונחו מתחת לגשר ולאורך מסילת הברזל, אך לפתע נשמע שקשוק גלגלי רכבת שנסעה מן המפרץ צפונה. על הרגע הזה מספרת חנה ערמוני:

"פתאום שמענו קולות רכבת מתקרבת. זו היתה הפתעה לא נעימה כלל וכלל. לפי התצפיות שלנו אמורה היתה הרכבת להגיע מאוחר יותר. בכל אופן – אם יישארו המוקשים על המסילה והרכבת תפוצץ אותם – נאלץ כולנו לסגת מיד ולהשאיר את חמרי הנפץ מסביב ליסודות הגשר. הבריטים ילמדו את כוונותינו ואנחנו לא נוכל לשוב לשם במשך ימים רבים.... רצנו איפה אל הפסים והתחלנו לנתק במהירות רבה את לבני החבלה ולסגת בריצה מטורפת אל התעלה, כאשר קולות הרכבת מתקרבים ומתחזקים. הרכבת עברה ביעף וההדף הפיל אותנו לתעלה, מזל שהלבנים שבידינו לא התפוצצו"

מעמדתם המוסתרת ראו הלוחמים שקרונות הרכבת היו מלאים פועלים, ונמלאו שמחה על כך שאיש מהם לא נפגע.

לאחר שחלפה הרכבת חוברו המטענים מחדש. הם הופעלו כאשר היתה הרכבת רחוקה. תחילה נהרס הגשר בקול נפץ חזק. מיד לאחריו עלו באוויר פסי-המסילה, אדנים ואבנים.

שתי החוליות נסוגו בנפרד על מנת להיפגש בכפר מסריק. חוליית נדב לא מצאה את הגשר ליד הכפר ושוטטה לאורך הנחל. בסוף, הגיעו שתי החוליות לכפר אושה. האחראים על ה"הגנה" במקום, קיבלו הודעה מוקדמת על אפשרות שקבוצת לוחמי לח"י תבקש מקלט ללינת-לילה. האורחים נתקבלו בחמימות. דאגו לכל מחסורם. לעומת הקשיים בהנהגת תנועת המרי, המחישה העזרה שהושטה ללוחמים בכפר אושה, כמה חשוב שיתוף הפעולה בין המחתרות.

מי נתן למחתרת לח"י את שמה?

התקופה שלאחר רצח יאיר היתה הקשה ביותר בתולדות המחתרת. מנהיגה הבלתי מעורער לא היה עוד ורוב הלוחמים היו כלואים בבתי כלא ובמחנות מעצר. חברי המחתרת שנשארו בחוץ נרדפו וסבלו מהלשנות רבות. בתקופה זו החליטו הלוחמים שנשארו חופשיים ונאמנים לרעיון, להתארגן בנפרד כממשיכי דרכו של יאיר והתלכדו יחדיו סביב אחד הלוחמים הבולטים באותה עת – טוביה חן ציון.

הם נקראו קבוצת טוביה, מטרתם של חברי הקבוצה היתה למנוע את הרס המחתרת כולה ולשמור על גחלת לוחמים למרות גל המאסרים והכישלונות שרדף את המחתרת. כצעד ראשון לכך, שינו את מבנה הארגון. הם החליטו לרדת למחתרת עמוקה וכך להקשות על זיהוי החברים בארגון ולמנוע את מעצרם. החלטה נוספת שהתקבלה היתה לשנות את שם הארגון מ"האצ"ל בישראל" ל"לוחמי חירות ישראל" – לח"י. משמעות השם היא לא רק לוחמי חופש אלא גם  לחי = חיים. המאבק הוא על מנת לחיות בארץ חופשית.

על אף ההתארגנות החדשה לא סבר אף אחד מהחברים כי הוא מתאים לשמש כמנהיג המחתרת אחרי יאיר. האדם המתאים ביותר היה, להסכמת כולם, יצחק יזרניצקי (שמיר) אך הוא ישב באותה עת במחנה המעצר במזרע. כאשר טוביה סיפר לו על המחתרת המתארגנת מחדש ועל רצונו שהוא, יצחק, יפקד עליהם ענה יצחק "תבורכו!". כל שנותר לעשות הוא לחכות שיברח ממחנה המעצר ויתחיל במשימה להקמת המחתרת מחדש. ובינתיים, למשך חמישה עשר חודשים, שמרה הקבוצה על רוח המחתרת.
טוביה ושאר המפקדים החליטו ליצור קבוצות של בני נוער - תאים של שלושה או ארבעה חניכים - שיחונכו על עיקרי התחייה. מתוך כך תיווצר מוטיבציה ללכת באש ובמים למען הקמת מדינה יהודית. החניכים – חניכי תנועת בית"ר, בני עקיבא, צופי העדה וברית חשמונאים- זומנו מיד עם ההתארגנות החדשה לפגישות אישיות, בהן הביעו הסכמה גמורה להצטרף לארגון החדש. הארגון מנה עשרה תאים, כאשר לכל אחד מהחניכים היה כינוי מחתרתי.
החניכים התאמנו בשימוש באקדחים ובהכרת העיר על כל סמטאותיה, רחובותיה וחצרותיה על מנת שכאשר יצטרפו למחתרת יוכלו להשתמש בידע שצברו בחיי המחתרת. פעילות זו היתה הכנה והכשרה לקראת החזרה לפעולה.
לאחר ששמיר ברח ממחנה המעצר במזרע וחבר לישראל אלדד ונתן ילין מור כמרכז לח"י, החלו חברי המחתרת בהכנות לחידוש ההתקפות על הבריטים. הלוחמים ידעו כי תקופה חדשה עומדת להיפתח.
מרכז לח"י קיבל עליו את השם שבזמנו טוביה העניק לקבוצתו – לוחמי חירות ישראל – לח"י. שם זה נשמר ונשאר מאז ועד היום.

יוצאים מהמחתרת - 64 שנים לעצמאות ישראל

יום העצמאות – יום חמישי, ד' אייר תשע"ב, 26/4/2012

מוזיאון לח"י ע"ש אברהם שטרן – 'יאיר' מזמין אתכם לחגוג איתנו את עצמאות ישראל, לגעת בעבר במגוון פעילויות מרתקות וחוויות לכל המשפחה: חיפוש בסליקים, מילוי יומן מבצעים, תשבצים, חידות, כתבי חידה, הקרנת סרטים ברצף לאורך כל היום והדרכות מלאות.

מוזיאון לח"י ממוקם בשכונת פלורנטין הצבעונית והמיוחדת, בבית ההיסטורי בו נתפס ונרצח אברהם שטרן –'יאיר', מפקד ומייסד מחתרת לח"י. התצוגה מספרת על חייו של אברהם שטרן ועל המחתרת שייסד – לח"י, שלחמה לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה חופשית בארץ ישראל.

סיורים מודרכים במהלך יום העצמאות בשעות: 10:30, 12:00, 13:30 ו15:00.

בשעה 13:00 – חידון 'טריוויה עצמאות': תחרות בין משפחות בנושא הקמת המדינה והמחתרות, נושאת פרסים.


הביקור במוזיאון ביום זה ללא תשלום!


יש לתאם מראש את ההדרכה וההשתתפות בחידון בטלפונים:

03-6820288 או 03-6837582

נשמח לראותכם: מוזיאון לח"י – בית 'יאיר', רח' שטרן 8, שכונת פלורנטין, תל אביב.

פיצוץ בניין הסראייה

 בגליון "במחתרת" בחודש טבת תש"ח, פרסמה מחלקת ההסברה של לח"י את ההודעה הבאה:

ביום א' כ"ב בטבת תש"ח, בשעה 12:40 התקיפו לוחמי חירות ישראל את משרדי "הוועדה הלאומית" של החומיינים ביפו. המשרדים נמצאו בתוך בניין "בית האוצר".
לפי ההוכחות אשר בידינו נערכו כל ההתקפות על תל-אביב ושכונותיה לפי הוראות שניתנו על ידי "הוועדה הלאומית" הנ"ל.
תשמש התקפה זו הוכחה ואזהרה, כי הלוחם העברי יידע לא רק להגן ולהדוף התקפות של פורעים. ידו תשיג גם את האחראים למעשי הזוועה ולשפך דם עברי.
לוחמי חירות ישראל

על תוצאות הפיצוץ והשפעתו על חוגים שונים ביפו דיווחה מחלקה ו' – מחלקת המודיעין של לח"י, על סמך האזנה לשיחות טלפון בין נכבדים. בשיחה ישירה עם קהיר סיפר רפיק תמימי, ראש הוועדה הלאומית ביפו, למופתי חאג' אמין אל-חוסייני כי "הפושעים היהודים באו אחר הצהריים בשתי מכוניות ליפו, לבושים בתלבושת צבאית בריטית. מכונית אחת מלאה חומר נפץ נעצרה בין בנק האומה ובין ברקליס. נהג המכונית הזו עבר למכונית הג'יפ השנייה, שהמתינה לו ליד בית הסוהר ושניהם הסתלקו לכיוון תל-אביב. כעבור דקות אחדות התפוצצה המכונית ושני הבתים משני צדדיה נהרסו כליל. גם בית הוועדה הלאומית ניזוק ותקרתו התמוטטה. יש תשעה הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, וחמישה עשר עודם מצויים תחת המפולת. המצב ביפו הוא בכל רע, קשה לתארו."

וכך התרחשה הפעולה:
ה"סראייה", בניין משרדי הממשל התורכי לשעבר, הפך משכן "הועדה הלאומית הערבית" של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שארגנה את הפורעים למלחמה ביישוב העברי. משום כך החליט מטה מחתרת לח"י לפגוע בו.
ביצוע הפעולה הוטל על חבר המחתרת רחמים חכמוב, שכינויו היה "ריגולטו", ששלט בשפה הערבית ובמנהגי הערבים. הוא תכנן לצאת עם מכונית עמוסה ארגזי פרי הדר שמתחתם טמון היה מטען כבד של חומר נפץ ולהפעיל את המטען בפתח הבניין.
פעמיים ניסה ריגולטו להציב את המכונית בחזית הבניין לפי התכנית אך הדבר לא צלח בידו עקב שינוי סדרי הביטחון במקום. רק בפעם השלישית כשהתלווה אליו חבר המחתרת אלישע איבזוב הצליח.
הפיצוץ התרחש ב-4 בינואר 1948. השניים נסעו ליפו ומטען חומר הנפץ במכוניתם. מטר סוחף ירד והעוברים ושבים חיפשו מסתור מפני הגשם. גם השניים ירדו מהמכונית לאחר שהחנוה כאילו בשביל לחפש מחסה. לפני רדתם לא שכחו להפעיל את מנגנון ההשהיה באמצעות מפסק-זרם שחבוי היה בתא הנהג. במרחק של כמה מאות מטרים שמעו השניים את ההתפוצצות ואת המהומה שקמה בעקבותיה. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו התקדמו השניים לעבר עמדות ה"הגנה" של תל אביב. ערבים אחדים חשדו בהם אבל הערבית ללא פגם שבפיהם לא הותירה מקום לספק. בהגיעם אל העמדות העבריות הקדמיות היה חשש שיירו בהם משום שיחשבום לערבים. אולם השניים עברו את הדרך בשלום. היתה זו הפעולה העיקרית הגדולה שביצעה לח"י בחורף תש"ח.

כיום עומד על תילו רק כמחצית מהמבנה המקורי (על חלקו הצפוני שנהרס נבנה לימים כביש ראשי, רחוב מרזוק ועזר). בית הסראייה שופץ ושוקם בעלות של כ-4 מיליון ש"ח. אם כי הוא לא הוחזר לממדיו המקוריים. במסגרת השיפוץ שוחזרה חלק מהחזית הגבוהה של הבניין. הבניין המשופץ נשכר לאחרונה על ידי השגרירות הטורקית, באקט מובהק של סגירת מעגל, והוא ישמש כמרכז להפצה וללימוד התרבות הטורקית.

70 שנה לנפילתו של יאיר - דוד יהונתן גרינברג

את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש. 70 שנה עברו מאז מותו, ונראה שמדובר בדמות חיה. משהו כובש בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו. אלו הם פנים קורנים בעלי הדרת מלך.

ביום כה' בשבט התש"ב, נרצח על-ידי בני-עוולה מחולל ומנהיג הלח"י - אברהם שטרן "יאיר". 70 שנה עברו מאז אותו יום מר ונמהר. זה 70 שנה שנאמניו, בני-משפחתו ואוהדים, שבים שנה אחר שנה לפקוד את קברו ביום נפילתו.

אבל, אז, "בימים אדומים של פרעות ודמים", ליוו אותו למנוחות עולמים שלושה בלבד. גם היום, אי-אפשר לתפוס מראה טרגי וקשה כל-כך. לוחמי-המחתרת ואוהדיה לא היו יכולים להשתתף בהלוויה מהחשש שיעצרו. ואולם, עולה השאלה, היכן היו בני-העם היושב בציון בעת שנשיא, מנהיג ולוחם הובא למנוחות עולמים, לאחר שנרצח בדם קר על-ידי נציגי הכובש הזר. הציבור נשאר ספון בביתו.

יאיר כתב באחד משיריו:

"אני יודע יום יבוא או ערב,
אפול חלל בודד בשדה הקרב".

הוא קבע בשירו הידוע: "חיילים אלמונים" את השורה האלמותית: "משורה משחרר רק המוות".

היה נכון למות מות גיבורים

ימיו האחרונים היו ימי בדידות וחי היה כחיה נרדפת. לא היה לו לאן לפנות והיכן להניח את ראשו. הוא ידע שימיו ספורים. אבל לכל אלה לא הייתה השפעה על החלטתו העקרונית שלא להציל את עצמו (בקבלת ההצעה להחביאו באחד מהקיבוצים /ישובים של ההתישבות העובדת). ברור היה שלא עמדה על הפרק הכוונה להסגיר את עצמו לידי הבריטים. כאב לו מאוד על כך שיש בין אחיו אותם שרדפו אותו וביקשו את מותו. הוא ידע שאף יהיו ביניהם כאלה שישמחו על הידיעה על מותו.

הוא ידע שבכך הוא חורץ למעשה את דינו וכי כדורי האוייב ישיגו אותו במהרה. לא היה לו ספק (מה שהתברר אחר-כך כנכון), שהבריטים יבקשו להורגו במקום ולא יאסרו אותו. אבל לוחם גדול כמוהו, אמיץ-לב, בעל כבוד ושאר רוח, היה נכון למות מות גיבורים, מות קדושים. כיאיר האגדי, כך הוא. חי היה כלוחם וכך רצה לנפול כלוחם.

יאיר בחר בדרך זו, והיה הולך בה שנית, אילו יכול היה. כך הלך לקראת מותו בעינים פקוחות, אך לא השפיל לרגע את עיניו. המוות הוא שהשפיל את עיניו. בריטניה הגדולה, זו אשר שנים לא רבות לפני כן נאמר עליה שהשמש אינה שוקעת ברחבי האימפריה, היא שירדה על ברכיה מפני הוד דמותו ודמות עולי-הגרדום שנתלו על-ידה.

הבריטים הפכו מרודפים לנרדפים

יאיר מת, אך רוחו קיימת. דרכו שהייתה דרך אמת היא ששרדה. וכדרכה של אמת, היו אחריו אלה שהמשיכו את מלחמתו עד להשגת הנצחון. לא הגרדום ולא המוות בקרב הרתיעו את הלוחמים. בגופם היה אפשר לפגוע. את גופם היה אפשר לאסור, אך לא את רוחם. על לוחמי המחתרת שהיו אסורים בבתי הכלא, כאן ובגלות, אפשר לומר שלא היו אנשים רבים בעולם שישבו במאסר והיו בני-חורין בנפשם. הם היו חופשיים אף יותר מאלה שהיו חופשיים בגופם, אך היו כבני-חסות בנפשם.

יש עוד בינינו כאלה, מעטים אמנם, הזוכרים את הלגלוג שהיה מקובל בקרב "הישוב המאורגן" דאז כלפי מחתרות האצ"ל והלח"י. באיזה זלזול ואירוניה הועמדה השאלה: "האם אתם תצליחו לגרש מארץ-ישראל את האימפריה הבריטית"?

אבל ההיסטוריה התגלגלה אחרת. אפשר לומר, הבריטים לא רק עזבו אלא גורשו מהארץ בביזיון. לחלק מהפעולות של המחתרות, היה הד נרחב לא רק כאן אלא גם בכל רחבי העולם. היו פעולות שפגעו והכאיבו להם באופן שלא הותיר להם אלא לקחת את אנשיהם ומטלטליהם ולנוס מכאן. האדמה רעדה תחת רגליהם. ההיסטוריה תזכור כי היהודים הם אלה שגרשו את הבריטים מארץ-ישראל - ארץ-הקודש.

לוחמי המחתרת שנתפסו והועמדו לדין, הפכו (בעת ההליכים המשפטיים) למאשימים במקום נאשמים. הבריטים, הפכו מרודפים לנרדפים. שום בריטי, וגם בעל דרגה ומעמד לא יכול היה לחוש בטוח. כדוריהם של לוחמי-המחתרת השיגו אותם בכל מקום. כך סיים הלורד מויין את חייו בקהיר. יצחק שמיר, מנהיג הלח"י לאחר נפילת יאיר, אמר באחד הראיונות עימו, כי פעולתם הביאה להיפוך המגמה: לא הם (לוחמי המחתרת) פחדו יותר מהבריטים, אלא הבריטים הם אלה שפחדו מהם.

דמותו של יאיר עדיין חיה

את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש הנפלאת מימי משה עד הנה. לא ניתן להסביר באופן מלא את התופעה של ההתעניינות ההולכת וגוברת בדמותו ובמשנתו. 70 שנה עברו, ונראה שמדובר בדמות חיה. אולי חיה יותר מרבים החיים כאן כעת. יש משהו כובש, מושך לב בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו אחריו. אלו הם פנים יפים, קורנים בעלי הדרת מלך.

קשה לתאר במילים את משמעות אותה מסירות הנפש של עולי-הגרדום ויאיר. אותה הליכה זקופה, רבת-הוד, למען האידאה הקדושה, עד בוא המוות האכזר. דווקא משורר בריטי, שאולי אין שני לו, ושמו אוסקר וילד, ידע לבטא באופן הנפלא ביותר את אותו המעמד (תאור שאין למוצאו מלבד כמובן בתנ"ך הקדוש שאין דבר שישווה לו):

"המעונה המומת על קדושת השם, כשהוא מתעטף ב"טלית של אש",

והוא עומד על במת המדורה, אפשר שהוא רואה את פני האלהים".

מקראה בנושא "יאיר" ופעולות לח"י

לאחרונה מגיעים למוזיאון סטודנטים ותלמידים רבים הכותבים עבודות בנושאים "יאיר" ו"לח"י". צוות המוזיאון בשיתוף עם 'הצוות הדידקטי' הכין מקראה בה תוכלו להיעזר.
בהצלחה!

http://www.mod.gov.il/pages/heritage/pdfs/Museonim_Lechi_Mikraa.pdf