נס חנוכה בערב חג המולד

בחג החנוכה תש"ג התרחש נס שלא קשור בשמן אבל קשור באור - שני חברי לח"י הצליחו לברוח מבית הסוהר המרכזי בירושלים. שני האסירים, יעקב (ישקה) אליאב שנאסר בדירה ברחוב דיזינגוף 30, ומשה בר-גיורא (מוישל'ה) שנאסר בירושלים זמן קצר אחרי רצח יאיר, הוזמנו על ידי מנהל בית הסוהר, כחשמלאים מומחים, להתקין את התאורה החשמלית על עץ האשוח המסורתי שהובא לדירתו לכבוד החג. בספרו "מבוקש" מתאר ישקה את שאירע:

את יום הבריחה קבעתי ל-23 בדצמבר שנת 1943, יום אחד לפני חג המולד ונר רביעי של חנוכה. אותו יום הקדמתי לחזור לתאי מהעבודה כדי לעשות הכנות, ולקחת עמי את כלי העבודה ואת הציוד הדרוש.

משער בית הסוהר יצאנו, מוישל'ה ואני, בליווי שוטר ערבי, חמוש ברובה איום לציד חיות טרף. כשהגענו לביתו של המנהל, האשוח כבר היה בחדר האורחים, זקוף והדור בעליו הירוקים שעוד מעט יפוארו במערכת נורות צבעוניות כדי שיהיה כולו אומר חג בלילה וביום חג המולד למחרתו. איש לא היה בבית. הגברת ושתי בנותיה היו בכנסייה כפי הנראה, כך שמוישל'ה ואני יכולנו לסייר במקום ולהציץ מסביב כדי לקבוע כיצד בדיוק נברח. לבסוף קבענו שנברח מן המרפסת ונקפוץ מעל לגדר שהקיפה את הבית.

לאחר הסיור כיבדנו את הסוהר שלנו בשוקולד שסם שינה בתוכו כדי להנעים לו את משמרתו והתחלנו בעבודה. עטפנו את האשוח במערכת של חוטים ונורות שאותה הכינונו מבעוד מועד בבית הסוהר. מתחנו חוטים לאורך ולרוחב בעוד הסוהר יושב על כורסה וסם השינה מתחיל מעט-מעט להשפיע עליו. מיהרנו בתנועותינו כדי שהשומר יתרגל אליהן, ואכן, אט-אט הרגלנו אותו לכך שמדי פעם ניעלם מעיניו ומהשגחתו. יצאנו למרפסת וחזרנו, ושוב יצאנו, וחוזר חלילה, וכל זה כדי להרוויח זמן ולצאת עם רדת החשיכה.

כאשר החשיך נוסף לנו עוד סוהר ערבי, אף הוא חמוש ברובה רצחני. הוא היה אמור לסייע לשמור עלינו בזמן האפלה, עד שנסיים. גם אותו כיבדתי במנה הגונה של שוקולד כדי שלא להפלותו לרעה לעומת חברו שקיבל מנה זו לפניו. ואכן, גם הוא החל לנהוג כמנומנם קמעה. גם אותו הרגלנו בתנועה מתמדת ובהיעלמות בתוך הבית. לאחר שעשינו כמחצית השעה בחשיכה אמרתי למוישל'ה "עכשיו יש לברוח". לשני השוטרים אמרתי שעלי לקבוע את חוט החשמל על התקרה בחדר הפנימי כדי להעביר משם את החשמל אל האשוח "וזו עבודה מסובכת מאוד", הוספתי. אם הם לא יעזרו לי לא אוכל לגמור את העבודה בשביל המנהל במועד והאשמה תחול על ראשם. הסוהרים נבהלו מאוד ואמרו שיעזרו לי בכל. בחדר הפנימי העמדתי שני כיסאות, ואמרתי להם לעמוד עליהם. קשרתי את החוט לקצה העליון של הרובה של כל אחד משניהם. הם עמדו ורוביהם כלפי התקרה, כמצמידים ברוביהם את החוט אל התקרה, ואני הייתי צריך לדפוק את החוט אל התקרה כדי להעביר כביכול את החשמל משם לחדר האמצעי, חדר האורחים. בעוד הם עומדים על הכיסאות ומוישל'ה לידי התחלתי אני לגלגל את החוט אחורנית וכך עברתי מן החדר הפנימי אל חדר האורחים תוך שאני בודק את מתיחותו של החוט וצועק אל שני הסוהרים שלא יזוזו ויחזיקו היטב בחוט כלפי התקרה לבל יקבלו מכת חשמל חלילה. כך אפוא עמדו שניהם בלי נוע, זקופים ומתוחים ומחזיקים את החוט אל התקרה בעוד אני חוזר ובודק מדי פעם את מתיחותו של החוט, חוזר וצועק עליהם שלא לזוז. משהגענו למרפסת קשרתי את החוט אל אחד מעמודי המחיצה כדי שלא יחושו הסוהרים בשום הרפיה בחוט ולא יבחינו בשום מעשה בלתי שגרתי מצידנו. עוד אני עומד על המרפסת וצועק עליהם שוב שלא יזוזו, כי עוד מעט אני בא אליהם, וכבר אני עובר בקפיצה את הגדר. אני פונה שמאלה ומוישל'ה אחרי, הולך ימינה, ספק בהליכה מהירה ספק בריצה קלה, והנה כבר אני צועד ברחוב שרובו שרוי בחשיכה.

עד מהרה התגלה שה"ציפורים" אינן. שני השומרים שעמדו על כיסאותיהם כמצווה עליהם והחזיקו ברוביהם בחוט החשמל כדי להצמידו אל התקרה, הרגישו סוף סוף כי משהו אינו כשורה. הם התגברו על פחדם וירדו מן הכיסאות כדי לגשת אל המרפסת ולראות מה פשר הדבר. משיצאו, הבינו שרימינו אותם ונמלטנו. מיד הזעיקו את קציני המשמר והללו ארגנו מיד פטרול של כחמישה עשר איש, מזוינים ברובים, מצוידים בזרקורים ומלווים בכלבים.

שמעתי מאחורי יריות ונביחות כלבים וראיתי הבהקי זרקורים, אולם בדרך נס איבדו רודפי את עקבותיי. נמלטתי אל משפחה של מכרים שהתגוררה בקרבת מקום ולמרבה המזל מצאתי הצלה בדירתם. את הדלקת הנרות המסורתית ביצענו כבר חופשיים, מחוץ לכותלי הכלא.

אנו מאחלים גם לכם חג מלא בניסים,

חנוכה מואר ושמח לכולם!

*בחג החנוכה נעלה שוב את ההצגה "אהבה בין השורות". ההצגה תתקיים ב-26.12 בשעות 11:00, 13:00, 15:00 ו-17:00.נשמח לראותכם.

שני אליהו

בצהרי השישי לנובמבר 1944, ארבו שני צעירים, חברי לח"י מארץ ישראל, לשר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. הלורד חזר אותה שעה ממשרדו לביתו שבקהיר והשניים חיכו, מתוחים, סמוך לביתו. אחד מהם, אליהו חכים, עמד לירות בלורד ולהרגו. על השני, אליהו בית צורי הוטל לבצע פעולת חיפוי. מדוע ביקשו שני הבחורים, "שני אליהו" בפי חברי המחתרת, להתנקש בחייו של הלורד מוין? מכיוון שהלורד מוין היה הנציג הבכיר ביותר של השלטון הבריטי במזה"ת. הוא היה סמל לעוולות הרבות שעשו הבריטים לעם היהודי בארץ ישראל. לורד מוין, אנטי ציוני מובהק. טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים; הוא גילה יחס עוין במיוחד כלפי המפעל הציוני ובמסגרת תפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. יתרה מזו, הוראותיו והתערבותו הביאו את השלטונות הטורקים לגרש את אניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה כשעליה מעל ל-700 יהודים.

את הפעולה תכנן יצחק שמיר שהקים תא מחתרתי במצרים. התא מנה מספר יהודים ששירתו בצבא הבריטי ואוהדים מתוך תושבי המקום שערכו פעולת הכנה יסודית. באמצעות תצפיות זוהו הלורד מוין ובני לווייתו, זוהו המכוניות בהן השתמש, המשרדים ומקומות המגורים, וכמובן נלמדה שגרת יומו.
ואז עלתה השאלה מי ייבחר לביצוע המשימה? בחורים בעלי להעזה, שיקול דעת, כושר קליעה והתמצאות, ובנוסף היה עליהם להיות דוברי ערבית ובעלי חזות מזרחית על מנת להשתלב בסביבת הפעולה. למשימה נבחרו שניים: אליהו חכים שהתגייס קודם לכן לצבא הבריטי אך עזב כשנוכח בהתנגדותם של הבריטים לסמל ולדגל העברי, ואליהו בית צורי שהצטרף ללח"י לאחר שהיה עד לדיכוי אלים של הפגנת צעירים עבריים על ידי שוטרים בריטים והחליט לקחת חלק בשחרורה של המולדת מעול זרים.
חכים ובית צורי שהו בקהיר שבועות אחדים בכדי להתכונן להתנקשות, וביום המבצע, כשהגיעה מכוניתו של לורד מוין ועצרה בסמוך לביתו, יצאו השניים ממקום מחבואם. אליהו חכים פתח את דלת המכונית, ירה שלוש יריות בלורד והרגו. השניים נמלטו בזריזות מהמקום, רכובים על אופניים, היות ובריחה ברגל לא באה בחשבון ומכונית היתה מחשידה מדי.
הם ניסו להיבלע אל תוך שוק עירוני הומה אדם, אך לרוע מזלם זיהה אותם שוטר מצרי. השוטר ירה לעבר אליהו בית צורי ופגע בחזהו. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים. למרות שהיה להם נשק ביד לא ירו חזרה לעברו של השוטר המצרי.
ב-10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי. הכלל העיקרי שנקטו במשפטם היה מעבר מחזקת נאשמים למאשימים- כלל בו נקטו גם חברי לח"י במשפטים קודמים. לא בקשת סליחה, לא בקשת חנינה- אלא האשמה חמורה של הלורד מוין וחבריו, האשמה נועזת אשר כוונה נגד בריטניה כולה.
המשפט הפך לאירוע תקשורתי גדול ומשך אליו מאות סקרנים שעמדו בתור כדי לזכות ולהיות נוכחים בו. עמידתם הגאה של השניים עוררה הד עצום במצרים ובעולם כולו. הם גוללו לפני השופטים, ובאמצעות התקשורת גם למיליונים ברחבי העולם, את בגידת בריטניה בהתחייבותה להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל, את סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, ואת רודנות השלטון שלה.

שמונה ימים נמשך המשפט, ובסופו נקרא גזר הדין: מוות בתלייה.
חכים ובית צורי הוצאו להורג בקהיר בח' בניסן תש"ה (22 במרץ 1945) בעודם שרים את "התקווה". לפני מותם כתבו להוריהם את מכתבם האחרון ובו הביעו את אמונתם בצדקת דרכם. כך כתב להוריו אליהו חכים:

"כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."
חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר, אשר הכיר את השניים והיה זה ששלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של "שני אליהו" לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים. בבוא אנשי חברה קדישא להוציא את עצמותיהם מן הארונות גילו לתדהמתם שהגופות נשמרו בשלמותן ורימה לא שלטה בהן, כפי שמיוחס במקור להרוגי מלכות. הם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל והמוני בית ישראל חלקו להם את הכבוד הראוי.

l

ברכות לשנה החדשה

שנה חדשה היא הזדמנות לאחל למשפחתנו, לחברנו ולעצמנו שיתגשמו כל משאלות ליבנו, חלומותינו ותקוותינו.

שנה חדשה היא גם הזדמנות להיזכר במשאלות הלב, התקוות והחלומות של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה שלפני קום המדינה, ובמיוחד באלה של חברי מחתרת לח"י.

רחל ברגר רכזת ההנצחה של עמותת לח"י חיפשה בספריית לח"י ברכות לשנה טובה שנכתבו על ידי חברי המחתרת. להלן כמה איחולים מעניינים ברוח התקופה:
הברכה הראשונה - כתובה בסט הספרים: תולדות לוחמי חרות ישראל שכתב נחמיה בן תור, בכרך השלישי המתאר את המאורעות בשנת 1946.
באותה שנה פרסם ה"מעש" של ראש השנה תש"ז מאמר ראשי בכותרת "לשנה טובה תלחמו". הייתה זו ברכת שנה טובה לכל לוחמי החרות בארץ.
"לאחינו שבויי הגולה ולאחים שבויי מלחמה בציון; לאחים במחנות אירופה ובמחנות קפריסין;לאחים בבתי-הכלא במולדת ובמחנות גירוש באריתריאה – שולחים לוחמי חרות ישראל את ברכת השנה המתחדשת:
לשנה טובה תגאלו !
לאחים שמחוץ לחומות-הכלא, מחוץ לגדרות –התיל, כה נשא דברנו:
אחים – שבעי – גלות וצמאי גאולה:
לשנה טובה תלחמו !
לשנה טובה לא תכתבו, לשנה טובה לא תחתמו – אם לא תלחמו.
הם (בלונדון) כותבים וחותמים את גזר דיננו למוות. הם כותבים וחותמים את גזר דיננו למכלאות.
הם כותבים וחותמים לנו את קצנו.
על כן נקרא אל אחים בכל אתר ואתר:
לא תכתבו לחיים ולא תחתמו לחרות – אם לא תלחמו לאלתר !
לשנה טובה תלחמו !"

הברכה השנייה: כתובה בספר "בכל מאודם" שכתב חיים אפלבוים. הספר נכתב מבית הסוהר.
"אלימלך", חיים אפלבוים, בן 21, אחד מבין 23 אסירים ואסירות אשר השתתפו בפעולת בתי המלאכה במפרץ חיפה ונלכדו ע"י הבריטים, כותב לאשתו "שרה", בת ה- 20, חנה ערמוני, מכתב לקראת ראש השנה תש"ז, אחרי שפסק דין מוות שהוטל עליהם הומר למאסר עולם והם יצאו מצינוק התלייה.
"אלימלך" כתב:"הורי ספרו לי כי תבואי לבקרני בחג. מה רוצה אני לראותך. אולם יש למצוא סידור, שיאשר את בואך מבלי לעורר חשד. אולי היה רצוי כי ההורים יבקרוני לפני הצהרים, ויוכחו לדעת אם ישנם "בודקים",ובמקרה שיהיה בסדר – יחזרו אתך אחה"צ. בחג יכולים לבקר כמה אנשים שרוצים – פעמיים ביום.
ו"אלימלך" ברך לשנה החדשה:
" תהא השנה הבאה עלינו – שנת חילוץ עצמות. שנת כתישת אויב.
שחרור המולדת – וגאולת האומה. תהא השנה הזו שנת פגישתנו במרחב – והקמת ביתנו".

הברכה השלישית: מופיעה בכתבי לח"י.
בעיתון לח"י – החזית, גיליון י"ג, ערב ראש השנה תש"ה. במחתרת בציון.
"החזית" שולחת מעמקי המחתרת העברית בציון את ברכת "לשנה טובה" לכל היהודים בעולם, ל כ ל היהודים כמות שהם ובאשר הם. ואם חוטאים הם, ואם שוגים הם – ברוכים יהיו לנו כולם, כ ו ל ם לשנה הבאה עלינו.
כי לכולם חלק בעולם הבא ובימות המשיח, כי למען כולם אנו יושבים פה באפלת מרתפים בציון. למען שחרור כולם משיעבוד מלכויות זרות ולמען כינוס כולם במלכות ירושלים החדשה.
כי אהבנו אתכם מאוד, יהודים, כמות שהנכם ובאשר הנכם.
לשנה טובה לכם, יהודים בארצות-הטבח, שנותרו בחיים. ברוך יהיה רצונכם לחיות, ברוך כוחכם לחיות.
לשנה טובה לכל עברי במולדת; לכל עברי, שלבו וביתו נפתחו לפנינו ברעדה ואהבה. ולכל עברי, שלבו לא גילה לפיו, כי קרובים אנו לו, כי אחים אנו לו, כי חיילים אנו לו, שלו, בשבילו.
"לשנה טובה" גם לכם, חברים לעט, עורכים ועיתונאים עברים. לא נחליף את מרתפנו האפל בחדרכם המרווח, כל עוד אין רווחה לאומה במולדת.
לכל היהודים, הרחוקים והקרובים – הרחוקים במקום והרחוקים בדעה, הקרובים במקום והקרובים בדעה – אנו אומרים : שתהייה לכם שנה טובה. שנת שכל טוב ושנת לב טוב.

66 שנה אחרי, כשאנחנו עם עצמאי בארצו, אני מאחלים למדינת ישראל שנת שלום, שגשוג והצלחה.
שתהיה תשע"ב פורייה ומוצלחת לכולנו!
.
*את הברכות השלמות תוכלו לקרוא בספרים העומדים למכירה בעמותת לח"י. להזמנות: 03-6837681

לזכרה של שולמית שמיר

בשבוע שעבר הלכה לעולמה שולמית שמיר, אשתו של יצחק שמיר (מיכאל), ממנהיגי לח"י וראש הממשלה השביעי של ישראל.

שולמית נולדה ב-1923 בבולגריה. מילדותה ספגה את ערכי היהדות והכמיהה לארץ ישראל, הצטרפה לתנועת בית"ר וב-1941 החליטה שהגיעה העת לעלות לארץ.
בת 18 בלבד, נטשה את לימודיה בגימנסיה ועלתה בעלייה בלתי לגלית עם קבוצה של חברי בית"ר. לאחר מסע ארוך ומייגע בספינה רעועה, תוך סערות קשות וסכנת טביעה, הגיעה ארצה. הספינה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנה המעפילים בעתלית, כאן נוצר הקשר הראשון בינה ובין אנשי מחתרת לח"י. לאחר שחרורה התקיימה למחייתה בדוחק מעבודות מזדמנות. היא הצטרפה באופן פעיל למחתרת ועד מהרה התמנתה לתפקיד חשוב – המקשרת של חבר מרכז לח"י, יצחק שמיר.
יצחק שמיר מספר: "שולמית היתה המקשרת שלי במחתרת. הכרתיה כצעירה נאה, נבונה ותוססת... היא התאימה בצורה אידיאלית לתפקיד המקשרת, משום שהיתה חדשה בארץ ובלתי מוכרת לשום אדם. למקשרים, מן הראוי להזכיר, נועד מקום מיוחד במערך הארגוני של המחתרת. על שולמית הוטלה האחריות לדעת תמיד את מקום הימצאי, לאסוף את הדואר המיועד לי ולהפיץ את הדואר שיצא ממני. בתוך זמן לא רב נקשרה בינינו אהבה. איש לא חלם על נישואין במחתרת, אך חברינו בירושלים לחצו עלינו ואף מצאו רב מתאים לארגון טקס הנישואין. היה זה הרב אריה לוין, אשר יחד עם שני אנשי לח"י ועוד שבעה גברים שנאספו ברחוב היוו את המניין לחופתנו."
ב- 1946 נעצר יצחק והוגלה למחנה מעצר באפריקה. שולמית המשיכה את פעילותה במחתרת ובשנת 1947 נעצרה אף היא על ידי הבולשת, שבתה רעב במשך 11 יום ורק בהשפעת הרב אריה לוין הפסיקה את שביתתה.

לאחר קום המדינה ליוותה שולמית את בעלה בנאמנות לכל אורך דרכו הביטחונית במוסד, וכן בפוליטיקה, כיו"ר הכנסת, כשר החוץ וכראש ממשלת ישראל. מלבד עיסוקיה הייצוגיים כאשת שר וראש ממשלה, הקדישה את זמנה ומרצה לסייע לאוכלוסייה חלשה ופעלה בנושאים חברתיים וסוציאליים.

שולמית היתה בת 88 במותה, היא השאירה אחריה בן ובת - יאיר וגלעדה - וכן חמישה נכדים ושישה נינים.

קטעים מתוך מכתב של יצחק שמיר לשולמית מגלותו באריתראה:

יקירתי!

מכתבך שמחני מאוד. כתבתי לך לפני כמה חדשים וציפיתי לתשובה. מכתבי ודאי לא הגיע אליך וכך נמשך הניתוק הגמור. שמעתי את אשר קרה לך ולא אכחיש שהדבר פגע בי קשה ואח"כ קראתי מה שקראתי בעיתוני הארץ והדאיג אותי מצב בריאותך. שמחתי לקרוא במכתבך שהנך בריאה, אך האם כתבת את האמת? הייתי רוצה לשאול אתך הרבה שאלות, אך הדבר אפשרי רק בעל-פה ובנסיבות אחרת. הנך שואלת: השכחת? וכי יוכל אדם לשכוח את עצמו ובשרו?
כתבתי לך פעם איך אני רואה את עצמי קשור קשרי בשר ורוח לכל אותם הדברים היקרים מכל יקר המהווים שלמות אחת, גוש אחד שאין להפריד בין חלקיו: אשתי, בני, מולדתי, חברי…לגוש הזה אני נושא את נפשי ממרחקים. בצאתי לדרך לא לא שיערתי שהיא תהיה כה ארוכה. קשה היה לחשוב שכאשר אצליח לצאת מתחום עמלק אמשיך להיות משולל חופש תנועה. אך זה בא וזה כמעט שנה שהנני "משתגע" בסוגר של שממה ושממון, רחוק ונותק ובודד, בודד מאוד עם משא געגועים מכרסמים וטורפים.
מאמין אני שקרוב היום ואחזור הביתה, את תחזרי, הבן יחזור ונקים מחדש את ביתנו בתוך נחשולי המולדת הלוחמת, ומאמין אני שהבית שנקים מחדש יהיה יפה יותר וחם יותר מכשהיה. יודעת את: אף את היקר ביותר והאהוב ביותר לומדים להוקיר יותר ולאהוב יותר בזמן העדרו..בודאי תביני, יקירתי למה מכוונים דברי. ואם לא ברור לך במידה מספקת הרי אסביר לך הסבר היטב בלילות-מולדת יוקדים כשאש ניצתת בגופות ובלבבות, כאשר בקלות נמצא ביטוי לכל רגש וכאשר ההבנה ההדדית שאהובים ואוהבים מגיעה לפסגת ההתמזגות האמיתית, השלמה..
לא ארבה לכתוב ולא אכביד על מעבירי המכתב. אני מקווה שלא יעבור זמן רב וייעלם הצורך לכתוב. בינתיים היי בריאה וחזקה (אחרת אוי לך מזרועותי שעדיין רב כוחן ב"ה) ולהתראות בקרוב, בקרוב!
נשיקות צורבות וארוכות, ארוכות עד כדי נטילת נשימה.
מבעלך האוהב.

החודש לפני 63 שנים – נמר פורץ ללוד.

המסוכן מבין הצבאות הערביים שפלשו לארץ ישראל ב-1948 היה הלגיון הירדני. הלגיון צר על ירושלים ומעמדותיו בלוד וברמלה איים על צומת העצבים של המדינה היהודית, על מרחב תל-אביב. עקב כך יצא אל הדרך "מבצע דני".


חלק ניכר מכוחות צה"ל הופעלו במבצע זה – שתי חטיבות הפלמ"ח ("הראל" ו"יפתח") חטיבת "קרייתי", וחטיבה 8 המונה את רובם של לוחמי לח"י. הפיקוד על המבצע הוטל על יגאל אלון, מפקד חזית הדרום. הוא אשר נתן למבצע את השם "מבצע דני" על שמו של דני מס, שהיה מפקד לוחמי שיירת הל"ה.התוכנית היתה לפרוץ את לוד ורמלה ולכבשן ואותו זמן להרחיב את הפרוזדור לירושלים, כדי להבטיח את "דרך בורמה" מפני ניתוק. בשלב ב' נועד לבוא כיבוש לטרון ורמאללה.

ההתקפה על שדה התעופה לוד

תחילה נכבש נמל התעופה בלוד. משימה זו הוטלה, בין השאר, על גדוד 82. בבוקרו של ה-11 ביולי 1948, ניתנה פקודה לארטילריה לפתוח באש. את הקרב מתאר סמל הקשר של הפלוגה נחמיה בן תור: "נשמעה הפקודה אל הפלוגה שלנו. המנועים הותנעו והפלוגה הסתערה קדימה אחרי הטנקים... אנו דהרנו ללא מעצורים. טרטורי יריות תותחים ורובים הדהדו בערבוביה סביב. גם אנו ירינו ממכונות הירייה החדשות שלנו, מסוג מ.ג. שהגיעו מצ'כוסלובקיה. כמעט ולא היתה התנגדות. האויב נסוג בבהלה. אני הבחנתי במאות ערבים שנסו לעבר המזרח, כשהטנקים שלנו מזנבים בהם... זהו זה. כל שדה התעופה בידינו".

פלוגה א' מחמיצה את כיבוש לוד

זמן קצר לאחר כיבוש שדה התעופה נכבשו הכפרים והמשלטים קולה, טירה, בית נבאללה ודיר טריף. זו היתה הזדמנות נדירה לעלות מיד על העיר לוד ולכבשה. המשימה הוטלה על חיילי פלוגה א' של גדוד 81, אך עוד בטרם הספיקו חיילי הפלוגה להתחפר ניתכה עליהם הפגזה כבדה של מרגמות. חיים רבינא, איש לח"י מספר כי הפלוגה ביקשה תגבורת אך היא בוששה לבוא. בינתיים רבו הנפגעים. אף על פי כן החזיקה הפלוגה מעמד כל אחר הצהריים, בלמה את האויב והרתיעה את משורייני השריון מלפרוץ אל השפלה. כשפרצו הערבים אל המשלט בשעות לפנות-ערב ניתנה פקודת נסיגה. במהלך חילופי האש נהרגו 6 חיילי פלוגה א', כולם אנשי לח"י.

הפריצה ללוד

כיבוש לוד הוטל עתה על חטיבת יפתח שתסתייע בטנקים של גדוד 82. בצהרי ה-12 ביולי פרצו שתי פלוגות של יפתח לתוך לוד, ממזרח. הן נתקלו בהתנגדות עזה במבואות העיר וביקשו עזרה. כשזו הגיעה, פנו הג'יפים והזחל"מים ללוד אך נתקלו במחסום בכניסה ופתחו באש.

במהלך ההתקפה נתקלו הלוחמים במשוריין ירדני שהתהפך לתעלה ב"שטח ההפקר" שבינם לבין עמדות הלגיון – כאשר קיבל שדר ממפקד "יפתח": היוכל לבוא לעזרת שתי הפלוגות הנלחצות בתוך לוד? משה דיין, מפקד הגדוד השיב בחיוב.
המשוריין הוצא בינתיים מן התעלה. מנועו נבדק ונמצא פועל. תותחו היה אף הוא כשורה. נמצא לו מתנדב שירה פגז אחד "כדי להתאמן" – והוא הפך לתותחן. התקינו מכשיר אלחוט במשוריין, כתבו עליו בגיר "הנמר הנוראי" - והוא התייצב בראש טור הג'יפים והזחל"מים שסבו ופנו אל לוד.

את הפריצה תיאר משה דיין ביומנו: "הגדוד התקדם לאורך הכביש כשפניו ללוד. בראש היה "הנמר הנוראי", אחריו פלוגת הזחל"מים הראשונה, אחריה פלוגת הזחל"מים השנייה ואחריהם הג'יפים. עם כל ירייה התמוטטו שקי העפר והעמדות... עוד רגע וחזרנו לתוך קו העמדות. היחידה נעה בטור עורפי. הראשונים ניפצו מחסומים מדי פעם. האש ניתכה במלוא הקצב... הגענו לתוך העיר והשיירה כולה עברה ופרצה הלאה".

ערביי העיר החלו להיכנע, אך כאשר פתח הלגיון למחרת בהתקפה נגדית ומחלקה אחת של משוריינים שלו חדרה לתוך לוד – מיהרו התושבים לאחוז בנשקם. ברם, משורייני הלגיון נסוגו עד מהרה, ואז החלה מנוסת-בהלה של התושבים. עד רדת הערב התרוקנה לוד. למחרת נכנעה גם רמלה ללא קרב.

הישגי מבצע דני היו מרשימים וחשובים. מלבד לוד ורמלה, שתיים מן הגדולות בערים הערביות, נכבשו ע"י חטיבת "הראל" אשתאול, דיר עמר, וכסלון, ובלילה האחרון שלפני ההפוגה גם הרטוב. המסדרון לירושלים הורחב במידה ניכרת ונפתח בו ציר תנועה נוסף לירושלים. כן נתפסה כמעט כל מסילת הברזל לבירה.

אהבה בין השורות

מוזיאון לח"י מזמין אתכם לחוויה תיאטרלית ייחודית

בין שורות המילים המסודרות זו אחר זו על הדף, כשרשרת פנינים, חבויים- כינויי אהבה, סודות, לבטים, תקוות וחלומות.

סיפורים מרגשים בין גבר לאישה, בין לוחם לחברו ואהבה עצומה לארץ, לאדמה, תקווה וחלום על מדינה חופשית.

שחקני תיאטרון הכרכרה ינערו מאבק את דפי המכתבים ויאירו באור חדש את הדמויות שחשבנו שהכרנו.

האירוע יתקיים במוזיאון לח"י, רח' שטרן 8, שכונת פלורנטין, ת"א. בערב ט"ו באב 14/8/2011 בין השעות 18:00 – 21:00, יתקיימו מספר מחזורים של הצגות שכל אחד מהם אורכו כשעה ורבע. מחיר כרטיס – 20 ₪.

מספר המקומות מוגבל – יש להירשם מראש בטלפון: 03-6820288 או 03-6837582

בעקבות הצלחת האירוע הקודם (ניתן לראות קטעים מההצגה ביוטיוב), אנו מעלים שוב את ההצגה בחול המועד סוכות 16-17/10/11 בשעות 11:00, 13:00 ו 15:00, הקהל הרחב מוזמן - יש להזמין מקום מראש.


נשמח לראותכם.

החודש לפני...

החודש לפני 63 שנים... מחתרת לח"י התפרקה והלוחמים הצטרפו לצה"ל.

בה' באייר תש"ח (14.5.1948), בשעה 16:00 אחר הצהריים, בעיצומם של קרבות עזים בכל חלקי הארץ, התכנסה מועצת העם במוזיאון דיזינגוף בתל אביב, ובנוכחות קהל של נבחרי היישוב ונציגי מוסדות הציבור קרא דוד בן גוריון את מגילת היסוד של מדינת ישראל. באותה שעה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה והנציב העליון עזב את הארץ.

לח"י השיגה את מטרתה. השלטון הזר איננו עוד.

ביום שלמחרת, ו' באייר תש"ח, פרסם מרכז לח"י את הפקודה הבאה:

אותו יום החלה פלישת צבאות ערב לארץ ישראל. בן גוריון התמנה לראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון, ובי"ז באייר תש"ח (26.5.1948) הוקם צה"ל ב31.5.1948 פורסמה הפקודה להקמת צה"ל.

לוחמי חירות ישראל נפגשו בפעם הראשונה לאחר שהסתתרו שנים רבות, והתגייסו לצבא ההגנה לישראל. האירוע צוין במסדר גדול בשייח'-מוניס, בו השתתפו כ- 800 לוחמים.

במיפקד הצהירו: "היינו תנועת מחתרת לוחמת בנשק, אך ורק כלפי האויב הזר, השלטון הזר...

מכירים אנו ומקבלים אנו את מרות העצמאות העברית.

לא הכרנו ולא קיבלנו מרות של הסתדרויות שונות, שחסו בצל שלטון בריטי. מכירים אנו ומקבלים אנו מרות של שלטון עברי ממש.

לא הכרנו בסוכנות, נכיר בממשלה.

לא הכרנו ב"הגנה", נכיר בצבא.

אולם שלטון עברי, כל שלטון עברי, טוב או רע, שמאלני או ימני, כל שלטון עברי שישלוט בדרכי הדמוקרטיה, רשאי לקבוע את המרות והוא גם ישיג אותה".

למחרת התגייסו הלוחמים במאורגן לשניים מגדודי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. רק בירושלים, שלא סופחה עדיין למדינת ישראל, הוסיפה להתקיים החטיבה הלוחמת העצמאית של לח"י.