עמדת לח"י לגבי פתרון בעיית הערבים

במשך שנות קיומו של ארגון לח"י, הייתה התפתחות בהשקפותיהם בנוגע לשאלה הערבית ביחס לפתרון המדיני של ארץ ישראל.

ארגון ה"הגנה" קם ונולד מעצם הצורך להתגונן נגד הערבים הפורעים והרוצחים. האצ"ל נוסד בימי פרעות דמים כדי להשיב לערבים מלחמה. ייסודה של לח"י היה שונה. מטרת הקמתה של מחתרת לח"י הייתה שחרור ארץ-ישראל, מולדתו של עם ישראל, מהשלטון הזר הבריטי שהוא האויב העיקרי המונע את חירות העם ובו יש להלחם עד לגירושו מן המולדת.

ההתמקדות במלחמה בשלטון הזר הבריטי הביאה את לח"י, בכל תקופת מלחמתה, למסקנה כי אפשר לפתור את סכסוך הדמים עם ערביי ארץ ישראל, שנולד בבית יוצרם האימפריאליסטי של השלטון הבריטי. לח"י הייתה סבורה שע"י סילוק הבריטים, יסולקו גם שורשי הסכסוך הישראלי-הערבי וסילוקם יאפשר יישוב הסכסוך בדרכי שלום.

אולם עמדותיה של לח"י בשאלת הערבים עברו שינויים במהלך המלחמה בשלטון הזר ובנסיבות ההיסטוריות המשתנות בקצב המסחרר, ושל האירועים בזירה העולמית.

עם הקמתה של לח"י בשנת 1940, מסיידה אברהם שטרן – יאיר, התייחס אל הבעיה הערבית בעקיפין ולא במפורש. ב'עיקרי התחיה', 18 העיקרים שכתב יאיר על החזון שלו בקשר לארץ ישראל, קבע כי רק לישראל הזכות הבלעדית על ארץ ישראל ואת פתרון בעיית הזרים, כלומר בעיית הערבים, הוא הציע לפתור ע"י חילופי אוכלוסין (טראנספר). עמדתו של יאיר בעניין חילופי אוכלוסין תאמה גם את השקפותיהם של מנהיגי מפא"י דאז: יצחק בן-צבי, שמואל דיין, ברל כצנלסון ובן-גוריון.

מדיניות לח"י שהתהוותה בהיעדרו של יצחק שמיר שישב במחנה מעצר באריתראה – ע"י שני חברי המרכז – נתן ילין-מור (גרא) וד"ר ישראל אלדד, אשר ניהלו את התנועה, הייתה אמביוולנטית ודעותיהם של השניים לא תמיד הזדהו ביחס לבעיה הערבית, אף שניסו למצוא מכנה משותף בין גישותיהם השונות. העובדה כי "החזית הערבית" לא נראתה אקטואלית וחשובה מדי, כל עוד המשיכו הבריטים לשלוט בארץ, סייעה להצנעת חילוקי הדעות. זו הייתה הסיבה שלח"י ניסתה לנטרל ולהתעלם מההתעוררות הלאומית של ערביי ארץ ישראל.

נלקח מתוך ספר תולדות לוחמי חירות ישראל/נחמיה בן-תור